ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
מהסוגיא של אאפת"ז עולה דין ייחודי והוא חזקה המוציאה ממון. בדרך כלל המושג של חזקה הוא הנחה שהמצב נשאר כפי מה שהיה לפני שאירע דבר שאולי שינה אותו, הן חזקת הגוף הן חזקת ממון (יש חולקים על זה ואומרים שבממון משאירים מכח מוחזק ולא מכח חזקה דמעיקרא). אבל בסוג' למדנו שהערכת המצב כ'לא השתנתה', יכולה אף להוציא ממון. וכך אומרים למסקנה (ה, ב):
והלכתא כר"ל, ואפילו מיתמי; ואף על גב דאמר מר: הבא ליפרע מנכסי יתומים - לא יפרע אלא בשבועה, חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה.
כלומר, בהסתמך על חזקה זו של ר"ל, אנו מניחים ברמה של ודאי שהלווה לא שילם את כספו ולכן המלוה רשאי לגבות ממנו כסף. וכך אף נפסק למעשה בשו"ע (חו"מ עח, א). וכיצד יתכן דבר זה? מה יש בחזקת אאפת"ז דאמר' שיכולה להוציא ממון?
רוב וחזקה – רוב עדיף
שאלה זו נשאלה ונידונה ע"י אחרונים רבים, ותורף שאלתם היא כדלהלן.
לקמן במסכתנו (צב, א) נחלקו רב ושמואל האם בממון הולכים אחר מנהג הרוב או לו. דעת רב שכן ואילו דעת שמואל שדווקא באיסורים הולכים אחר הרוב, אך לא בממונות. וכך קיי"ל למעשה (חו"מ רלב, כג).
ועוד, הגמ' בקידושין (פ, א) דנה לגבי עיסת בצק טהורה שעל ידה יושב תינוק עם בצק בידו כך שוודאי שנגע בעיסה. רוב התינוקות מטפחים (משחקים) באשפה, ונוגעים בשרצים טמאים וממילא הילדים טמאים טומאת שרץ. אמנם מיעוט ילדים אינו עושה כן. כיצד נדון את העיסה כעת? אם נלך אחרי חזקה, אזי תשאר בטהרתה. אך אם נלך אחרי רוב הילדים, אזי הילד הזה שייך לרוב ונטמא וטימא את העיסה. דעת חכמים שהלכה כמותם היא שבהתנגשות של רוב וחזקה - הרוב עדיף, והולכים אחרי הרוב.
החזקה והרוב הם שני סוגי הכרעה במצב של ספק, והגמרא מלמדת אותנו שכוחו של רוב גדול יותר מכוחו של חזקה, ועל כן מכריעים על פיו (קיו"ח כ' שהסברא היא שחזקה היא הסתמכות על העבר ואילו רוב דן גם על ההווה).
א"כ, מדוע חזקת ר"ל כאן (אאפת"ז), שלפי כללי החזקה אינה מוציאה ממון מק"ו מרוב שאינו מוציא ממון, עדיפה על חזקות אחרות ומסתמכים עליה אפילו להוציא ממון?
חזקה שאינה פוסקת – חזקת אומדנא
אלא שצריך להסביר שהמושג חזקה בסוגייתנו ובקידושין הוא כעין 'שיתוף השם' אך לא זהה בתוכנו. שם לא מדובר על התנהגות אלא על מציאות הגדרתית, מצב קיים, האם השתנה או לא. וביחס לרוב הוא שונה. אך החזקה של ר"ל מדברת על התנהגויות אנושיות בסיסיות, והיא חזקה כל כך עד כדי שמוציאה ממון.
נראה תשובה הנוגעת לחשש קידושין בשל שליחת סבלונות (מתנות מחתן לכלתו, לאחר השידוכין), כאשר לא יודעים האם התכוון בשליחת הסבלונות לקדש או רק מתנה בעלמא. וכתב תרומת הדשן (סימן רז):
משום דהך סברא דשלוח סבלונות חששא ברורה כחזקה שאינה פוסקת, שהיא באה מכח הרוב כמו החזקה אין עדים חותמים על השטר אא"כ נעשה גדול. וכן חזקה אין אדם פורע בגו זמנו, וחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, דכל הני חזקות באים מן הרוב כלומר רוב בני אדם אין עושין אלא בענין זה, אפילו בדיני נפשות סמכינן אחזקה כה"ג. וחזקה הפוסקת כגון אשה זו בחזקת פנויה עומדת או בחזקת אשת איש עומדת.
כוונתו שיש חזקות שבמהות ניתנות לשינוי, כגון אשה בחזקת פנויה אך חזקה זו היא ביחס לאשה המסוימת הזו, והיא אף עתידה או לכה"פ עשויה להשתנות, ולזה קורא חזקה פוסקת. מאידך, ישנן חזקות שבנויות על התנהגויות אנושיות כלליות, והן מתמידות אצל כל האנשים, ושינוי בהם כולל טענה על התנהגות שונה מכל העולם. חזקה זו נובעת מהרוב, אך הוא רוב מאד מוצק ומתמיד, בשונה מרוב אחר שיתכן ואינו מוחלט כל כך.
אך עדיין יש לברר, סוף סוף הוא רוב וכיצד מוציאים ממון על פיו? וראינו בזה כמה הסברים שונים:
רוב וסברא
כתב המהרי"ט (שו"ת מהרי"ט אבן העזר סימן כז):
וע"כ הך חזקה דהתם דאין אדם פורע בתוך זמנו עדיף מרובא דהא בלא מגו לא מהימן ומפקינן ממונא ואילו משום רובא לא מפקינן. אלא יש לחלק בין חזקה לחזקה דהא דאמרי' רובא וחזקה רובא עדיף היינו חזקה דסתמא שאינה באה לא מכח סברא ולא מכח רובא אלא דאמרינן העמד דבר על חזקתו כגון העמד טמא על חזקתו העמד בהמה על חזקתה העמד אשה על חזקתה אבל חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו באה מכח סברא דחשיב כעדים דאנן סהדי שלא פרע דהלואי שיפרע אדם בזמנו ועדיף מרובא דאנן סהדי דלא פרע.
חזקה זו בנויה הן על רוב והן על יסוד שכלי, רוב שמתנהג באופן מסוים מכח הגיון, ולא רוב סתמי. ברוב מסוג זה אפשר גם להוציא ממון, עיי"ש באריכות. (בכמה ספרי ליקוטים מביאים את מהרי"ט ותה"ד כשני צדדים שונים, אך נראה לענ"ד שהם סוברים אותו דבר. ואף שתה"ד לא הזכיר סברא, כל הדוגמאות שנקט מחייבות שכך סובר שכן הן בנויות על התנהגות רצונית מחושבת. ומאידך, מהרי"ט לא כתב שבנוי על רוב, אלא על סברא וזהו אנן סהדי, ועל כרחך י"ל שגם על רוב, שכן תמיד אנן סהדי צריך להיות מיוסד על מציאות מוכרחת, ולא על סברא גרידא. ושמחתי שהראוני שו"ת צמח צדק אבה"ע שז, שכורך את שניהם יחד, וכמ"ש).
רוב מוחלט
מזוית אחרת לבאר את ההסבר הנ"ל, נתבונן בדברי הבינת אדם (שער רוב וחזקה סימן ו). הבינת אדם מסביר שיש חזקות שבנויות על סברא, וכן הן תלויות במעשה, והן בעצם הופכות את המיעוט להיות כמאן דליתא ממש. יותר מסתם רוב ומיעוט בו המיעוט לא בטל לגמרי. וכך כותב:
אף על גב דאינו אלא חזקה וכן בממון קיימא לן דאין הולכין בממון אחר הרוב ומכל מקום סמכינן בממון אחזקה כדאמרינן חזקה אין אדם פורע וכו' ... הרי להדיא דדוקא בשלושה מקומות עשאו הרוב כחזקה לשרוף. אבל בשאר מקומות אף על גב דאיכא רובא לא שרפינן והיינו משום דלא משוינן להו כודאי. ואם כן מוכח דחזקה עדיפא... אבל היכא שהחזקה באה מחמת טעם כגון חזקה דאין אדם פורע וכו' פשיטא שאין חזקת ממון עומדת כנגד שהרי בהיות החזקה ההיא אמיתית אין חזקת ממון כלום ... ולכן אמר רבי יוחנן בשלושה מקומות הלכו אחר הרוב ושוינן להו לודאי וכמו שכתב הרמב"ם כיון דקים להו לחכמים דהוי רוב גמור עושין ממנו חזקה כאילו אין בו ספק כלל. ונראה לי דכוונת ר' יוחנן שאמר בשלושה מקומות היינו במקום שיש מיעוט דשכיח בזה לא הוי רוב גמור שנעשה אותו כחזקה אבל במקום דהוי מיעוט לא שכיח בזה אמרינן דהוי רוב גמור ודינו כחזקה.
כלומר כאשר מדובר במיעוט כל כך זניח (מיעוט דמיעוט שאפילו ר"מ שחושש למיעוט בד"כ, כאן לא חושש ראה יבמות קיט, ב), אזי הרוב הוא ודאי ומוציא ממון.
עומד לפרעון
אפשרות נוספת להבנת הוצאת הממון מכח החזקה מובאת באבן האזל (שכנים ג, ב). מדבריו עולה שאין כאן עניין שחזקה מוציאה ממון, ולא סותר את הכללים הידועים, אלא שיש חוסר נאמנות בסיסית לטעון פרעתי קודם הזמן, וממילא נשארת חזקת החיוב על הלווה וממילא חייב לשלם. וז"ל:
דמן הדין לא היה צריך הלוה להיות נאמן בטענת פרעון כיון דלהמלוה יש חזקת חיוב שחייב לו הלוה והלוה בא לבטל את חיובו, ורק דכיון שכל חוב עומד לפרעון נאמן הלוה, אבל חוב שאינו עומד לפרעון כמו בתוך זמנו אינו נאמן לר"ל, ואביי ורבא סברי דעביד דפרע בתו"ז.
כלומר, לכל אדם יש נאמנות בסיסית אם טוען פרעתי בזמני, משום שכל הלוואה עומדת לפרעון. אך כאשר מדובר ברוב שלא פורעים תוך הזמן, טוען ריש לקיש שתוך הזמן אין הלואה זו מוגדרת כ'עומדת לפרעון' ולכן לא נאמן בטענתו. ואילו אביי ורבא סוברים שכיון שיש מיעוט שאכן פורע תוך זמנו ההלואה נחשבת כעומדת לפרעון, ונאמן בטענת פרעתי.
להערות - [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
