ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- משנה
- מסכת שביעית
מהתורה אנו למדים על שתי מצות עשה בנוגע לשביעית. הראשונה ביחס לאדמה והיא השבתת העבודה. והשניה ביחס לפירות והיא השמטתם-הפקרתם. יש לברר מה הדין במקרה בו יהודי עבר חלילה על המצוות ועבד או שמר את הפירות. בעז"ה נעיין בארבעה מקורות תנאיים, שנים בספרא ושנים במשנה.
ספרא:
בספרא (ויקרא, בהר) מובאות שתי הלכות:
א. (א, ג)
ואת ענבי נזיריך לא תבצור, מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן המופקר.
ב. (א, ח)
והיתה שבת הארץ לכם מן השבות בארץ אתה אוכל ואין אתה אוכל מן השמור, מיכן אמרו שדה שנטייבה, בית שמיי אומרים אין אוכלים פירותיה בשביעית, ובית הלל אומרים אוכלים.
במה עוסקים שני המקורות?
לפי פירוש המיוחס לר"ש על ספרא, הראשון עוסק בדין שמור ואילו השני עוסק בדין נעבד. אמנם כפי שנראה לקמן ראשונים אחרים מבארים שאף השמור השני עוסק באדם שלא הפקיר.
משנה:
ג. שביעית ב, ו:
אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ר"ה ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור.
הרמב"ם פוסק דין זה בפרק ג הלכה יא ויש לעיין מה הדין ביחס למי שעבר וזרע בשביעית עצמה. יתבאר להלן בעז"ה (ראה מהר"י קורקוס ד"ה נמצאת).
ד. שביעית ד, ב:
שדה שנתקוצה תזרע במוצאי שביעית שנטייבה או שנדיירה לא תזרע במוצאי שביעית שדה שנטייבה בית שמאי אומרים אין אוכלין פירותיה בשביעית ובית הלל אומרים אוכלין.
משנה זו היא בעצם ההלכה המובאת בספרא דלעיל. אמנם יש בה תוספת חשובה ברישא.
ביאור המילה נטייבה עפ"י הירושלמי (ד, ב) היא שנחרשה פעמיים (עיי"ש שהוא משום קנס). אמנם יש לשאול מיד, מדוע ברישא קונסים את החורש ואילו בסיפא ב"ה מתירים לאכול ולא קונסים כפי הרישא? מבאר במקום הרדב"ז שכיון שהסיפא נוגעת לפירות שהינן הפקר, לא שייך לאסור את הפירות באכילה משום שלא שייך לקנוס ממון חבירו על עבירה שלא עשה (וכן הביא סברא זו מרן הרב בשבת הארץ).
דעות הראשונים:
ומצינו בזה ד' שיטות בראשונים:
רמב"ם: אפילו עבר וזרע לא נאסר – מקורו מהמשנה בשביעית ד, ב והלכה כב"ה. וביאר רדב"ז שכיון שהפירות הינם הפקר אינו יכול לאסרם, ואפילו עליו (דאינם שלו לאסור).את קושיות ראב"ד תריץ מהרי"ק שאמנם צריך לעקור מה שנטע, אך אם עבר ולא עקר הפירות מותרים מטעם הנ"ל.
קשה עליו מדרשה מפורשת של ספרא ה – ואם נפרש כמו ר"ש שם דמשמעות 'שמור' הוא נעבד, אזי באמת קשה. אך לפי דברי חזו"א (שביעית י, ו) אפשר להסביר אליבא דרמב"ם שהתורה רק מצוה לאכול מן השבות והוא כולל שביתה והפקר, ולא לאכול מהשמור. וזאת משום שעל האדם לא להיות כבעלים. אך בדיעבד, אם עבר ועבד, כיון שהתנובה איננה שלו, אזי לא שייך לאסרה אלא אם כן מחזיק בה כבעלים וזהו שלא מן השמור. אך לאחר שיפקיר, אכן יהיה מותר וכדעת רש"י.
רש"ס: אסור לעובד ומותר לאחרים משום שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. והוא קנס חכמים.
ראב"ד: מבאר את דרשת ספרא ששמור הוא כפשוטו, אך מדוע לא נכתב כך, שמא הוא משום שהעבודה מבטאת סוג של שמירה, שמירה ע"י עבודה. אך אכן האיסור הידוע הוא שמור, ונח' האם נעבד הוא כמו שמור או לא. לב"ש כן לב"ה לא. או שאפילו הוא כמו שמור, גם שמור מותר כאשר מפקירים ובנעבד לא שייך לצוות על מעשה שיתקן ולכן הוא מותר.
בפירוש הספרא נוקט בדעה אחת כרש"ס, אך בהלכות כתב שפירות אסורים בנעבד אא"כ העובד היה גוי או במקום ששביעית מדרבנן. ועוד בתמים דעים כ' שהפירות אסורים מדאורייתא. ומבאר דרך אמונה (ביאור הלכה ד, טו) יש לומר שהמשנה שדיברה על נטייבה והוא חרישה שאינה נוגעת ישירות לפירות אוסרת רק על עצמו. אך פירות שזרע, ודאי שהם נאסרים מדאורייתא משום 'כל שתעבתי לך'.
ריטב"א: הפירות אסורים לכולם ואפילו במקרה של חרישה אם היא לאברויי אילנא. ונראה שהוא כוונת דבריו שהפירות אסורים בעצמם אך חז"ל גזרו. כלומר, ישנו איסור חפצא על הפירות ולכן נאסר לכולם. ומה שקשה מדעת בית הלל המתירים למעשה לאכול משדה שנטייבה – תירץ בית רידב"ז דה"מ רק מדאורייתא אך מדרבנן אסורים. ויש להעיר שלמסקנת בית רידבז כרם שנזמר בשביעית אסור לאכול פירותיו מדאורייתא.
שמור
כעת נעבור לדין השני, לאחר שהפירות כבר גדלו, כל אדם מישראל צריך להפקיר את פירותיו. מה הדין באם לא עשה כן אלא שמא את הפירות?
הגמרא ביבמות דנה לגבי נאמנות של גוי ומביאה ברייתא שמלמדת שגוי שפירותיו הן איסור, אין לחשוש לזה כיון שרק מנסה ל'השביח' את סחורתו.
עובד כוכבים שהיה מוכר פירות בשוק, ואמר פירות הללו של ערלה הן, של עזיקה הן, של נטע רבעי הן - לא אמר כלום, לא נתכוון אלא להשביח מקחו.
פירות של ערלה ונטע רבעי אנו מבינים, אך מהם פירות עזיקה? מביא רש"י שני הסברים (ד"ה של עזיקה):
א. פירות עזוקים היינו שמורים, וקמ"ל שאין לחשוש שאכן היו שמורים ונאסרו. ב. פירות ממקום בארץ ישראל הנקרא עזיקה, ואין להאמין לדבריו ולחשוש לדיני מעשרות. את הפירוש הראשון רש"י דוחה משום שלטענתו אין שום איסור בכך ששמרו את הפירות.
וכתב מהר"י קורקוס (ד, כד ד"ה מצות עשה) שכדעת רש"י היא ג"כ דעת הרמב"ם והרמב"ן. ונראה שסברתם היא שכיון שהפירות אינם כלל ברשותו של האדם, ממילא לא שייך שיאסור אותם על אחרים. אמנם כל עוד הפירות ברשות השומר אסורים באכילה והוא נדרש להפקירם ובכך להתירם.
אמנם תוס' (יבמות שם ד"ה של עזיקה) אכן סובר כפירוש הראשון, שפירות שנשמרו נאסרו. ודבריו מתאימים לפשט הדרשות של ספרא דלעיל שאין אתה אוכל מן השמור, משמע בכלל לא אוכלים אפילו לאחר הפקר. ואולי אפשר לומר בסברתו, שגם הפקר הבא אחרי שמירה מבטא במידת מה בעלות. שהרי הקוצר הוא זה אשר החליט להפקיר, ולכן הדבר נאסר עולמית.
ערוך השולחן (כא ה-ח) הביא דעה שלישית של הראב"ד בספרו תמים דעים הסובר שפירות שנשמרו ע"י ישראל אסורים אך אם נשמרו ע"י גוים, שאין להם כלל שייכות לפירות, מותרים.
בספר קטיף שביעית (סז, ב-ד) סיכמו את הסוגיות להלכה שגם נעבד וגם שמור מותרים באכילה, אך אין לקנות מאדם החשוד על עבירות אלו, שלא לחזק ידי עוברי עבירה. אך דעת הרב ישראלי והרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל שיש לכתחילה להחמיר בשמור ונעבד.
להערות [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
