ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
מה עושים כאשר יש ספק האם הדבר הניזק מוגדר כקיים? מה היחס בין זה לבין מח' אביי ורבא בתחילת הפרק (יז, ב) ביחס לשדה העשויה לבורות? מיהו המרבה בחלונות וכו'?
אומרת המשנה (כ, ב):
לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו, ולא רפת בקר; באמת, ביין התירו, אבל לא רפת בקר.
ועל כך שואלת הגמרא:
תנא: אם היתה רפת קודמת לאוצר - מותר. בעי אביי: כיבד וריבץ לאוצר, מהו? ריבה בחלונות, מהו? אכסדרה תחת האוצר, מהו? בנה עלייה על גבי ביתו, מהו? תיקו. בעי רב הונא בריה דרב יהושע: תמרי ורמוני, מאי? תיקו.
מהן בדיוק התמיהות של הגמ'? הרשב"א (ד"ה בעי אביי) מבאר שמהלך הגמ' בנוי כך שכל שאלה היא כהכנה לחברתה הבאה אחריה. דהיינו, אם כיבוד וריבות אינו מספיק להחשב כהתחיל לבנות אוצר, האם ריבוי חלונות כבר כן נחשב לתחילת ההכנה? וכן הלאה. וראה שם שמביא פירוש ר"ח שריבוי בחלונות נעשה ע"י התחתון ודלא כמו שהוא פירש שנעשה ע"י העליון, וצ"ע במאי פליגי.
הכרעת תיקו
כאמור, הגמ' נשארת בתיקו ביחס לספקות של הכנת הדירה לאוצר. אך מה עושים למעשה? תיקו, תרגומו המילולי הוא יעמוד, והוא מצב של חוסר יכולת להכריע ברמה העיונית. אך ברמה המעשית השאלה מחייבת התייחסות. ובזה מצאנו מח' בדברי רבותינו הראשונים.
הרשב"א הנ"ל ונימוקי יוסף (י, ב בדפי רי"ף ישן ד"ה מקול הנכנסים) מביאים שמקרה זה של תיקו הוא חומרא לתובע וקולא לנתבע, ולכאורה בכל אחד מן המצבים המוזכרים בגמ' אם קדם התחתון ובנה רפת א"א לסלקו.
וכעין זה כתב הרא"ש (סימן ו):
בעי אביי כיבד וריבץ מהו. ריבה בחלונות מהו בנה עלייה על גבי ביתו מהו תיקו. בעי רב הונא בריה דרב יהושע תמרי ורמוני מהו תיקו. וכיון דלא אפשיטו לא מזקיקנא ליה להרחיק.
אך יתכן ונוכל לדייק מדבריו עוד יותר, שלא רק "אם בעל האוצר התחיל לכבד ולרבץ וכו' ובין כך ובין כך עשה זה חנות תחתיו אינו יכול למחות בו" כדברי נימוקי יוסף, אלא שאפילו אם יבוא לשאול 'לא מזקיקנא ליה להרחיק'. וצ"ע.
ואכן מפורש כמו הנימוקי יוסף כתב הרמב"ם (שכנים ט, יג):
בכל אלו בעל אוצר מעכב עליו, ואם עבר ועשה תנור וכיוצא בו אין בעל האוצר יכול להסיר התנור בכל אלו.
והרי לן שאינו כרא"ש, ואסור לכתח' להניח. וצ"ע במאי פליגי רמב"ם ודעימיה ורא"ש.
שורש מחלוקת רמב"ם ורא"ש
ויתכן שחולקים באם חיוב ההרחקה הוא מדאורייתא או מדרבנן. כך שהרמב"ם סובר דאורייתא ולכן יש להרחיק לכתחילה אף בספקות ואילו הרא"ש סובר שהוא דרבנן ולכן אין ביכולת העליון למחות בתחתון כל עוד לא בנה אוצר ממש. ואומנם כתב קרית ספר שהוא מדרבנן. אך קשה לומר כן, שהרי קרית ספר כתב כן בדעת הרמב"ם.
וראה בגר"א שכתב בביאורו (קנה, ס"ק ח) שלכו"ע חיוב הרחקה הוא מדאורייתא. אלא נחלקו כאן בשאלה כללית והיא האם יש לדון ספק בממון בכללים שדנים ספק איסור. דעת הרמב"ם שכן ועל כן מחמיר, ואילו דעת הרא"ש שאינו אלא ספק ממון והוי קולא לנתבע ולכן לא יכול לסלק את התחתון אפילו קודם שבנה.
ונבאר את חקירה זו עפ"י דברי הברכת אברהם.
מהות ספיקות ממון
ישנה שאלה כללית ביחס לספקות בממון – מדוע הכלל הוא שהולכים לקולא, והרי יש בזה חשש גזל וממילא יש לדון כחשש איסור ולחומרא?
עיין קונטרס הספקות (כלל א, פרק ו) שהביא דעת מהר"י באסאן שכתב שבכל ספק איסור יש צד לפשוט ולצאת מן האיסור. אך בספיקות בממון הדבר לא אפשרי, שהרי ממ"נ לכל צד אליו יעבור הכסף יש חשש גזל מהשני. ועל כן הדבר הנכון הוא להשאיר את הממון במקומו והוא משום ששב ואל תעשה עדיף מקום עשה של גזל.
וכתב קוה"ס עצמו שהלכות גזל חלים רק על בעלות הידועה בתורת המשפטים, וממילא בכל מצב של ספק יש הכרעה של חכמים כיצד לנהוג ואם כן בתורת המשפטים הרי המחזיק כדין חכמים הוא הבעלים ואין לחשש בו לגזל. וחיזק דעתו מדברי התומים כתב שהתורה אסרה רק גזל ודאי ולא ספק גזל.
ולפי זה נסביר דברי הגר"א. הרמב"ם סובר שכיון שיש ספק הרי זה ככל ספק איסור רגיל ועל המזיק להרחיק. אך לאחר שהחזיק בשימוש בתנור, אזי במשפטי התורה אין עליו חובה לצאת משום שהוא מוחזק בשימוש וממילא אין עליו ספק איסור.
ואמנם מקשים האחרונים מדוע אינו צריך לצאת בדיעבד והרי הוא מזיק בכל רגע ורגע. ותשובת הדבר כבר אמורה – שכיון שהחזיק באופן בו א"א להוציאו ללא הוכחה הרי א"א לראותו כמזיק אלא כמשתמש.
אך הרא"ש סובר שדנים כאן דיני ממונות, והוי ספק והתורה לא אסרה ולכן לא צריך להרחיק. ומה שמחמיר בהשבת אבידה הוא משום שיש מרא קמא.
תוספת ביאור משערי יושר
בעניין היחס לספקות בממון נוסיף כאן ביאור חשוב מדברי ר' שמעון שקאפ בספרו שערי יושר (שער ה פרק א אות ד). בדבריו רוצה להעמיק ולהרחיב בדברי קונטרס הספקות. לטענתו אינה נכונה האמירה שהתורה אסרה רק ודאי גזל ולא ספק גזל, שכן כל דין מעין זה תמיד הופיע במפורש בש"ס כדרשת פסוקים. אלא ודאי שדין ספק גזל ככל שאר ספיקות דאורייתא ודינם לחומרא. אך הסיבה שאין חוששים לחומרא בספק ממון הוא ששונים ספקות בממון משאר דיני תורה.
כל דיני תורה 'הדתיים' כגון לולב ואיסור כלאים מתחילים 'מלמעלה', ישנו מעשה או איסור שצריך להעשות או להמנע, וכל משמעות הציווי טמונה בהקשבה וציות לדבר ה'. אך בדיני ממונות התורה ציוותה שקודם שנחיל את דיניה על הממון, יש להחליט בתורת המשפט למי הוא שייך. וממילא, אם לפי תורת המשפט הממון אינו שייך לפלוני – התורה לא החילה לגביו דין של 'לא תגזול'.
דעת הרי"ף בתיקו
הרי"ף בסוגייתנו התעלם מספיקות הגמ' והדבר אומר דרשני. והרי הרי"ף מביא תיקו במקומות אחרים בש"ס וכותב שבכל מקום תיקו דאיסורא לחומרא ותיקו דממונא לקולא, ועוד כתב שבתיקו דממונא הוי חומרא לתובע וקולא לנתבע.
מבאר קצה"ח (קנה ס"ק ג) את סיבת התעלמות הרי"ף מספיקות אלו – בגמרא כאן אביי הוא המקשן ולשיטתו מותר לסמוך למיצר אם אין בורות לשכנו. ובא אביי לברר כאן מה הדין כאשר ישנה התחלה מסוימת, ובפשטות כאשר התחיל הכנות לאוצר הרי הפך את האוצר ל'עשוי לבורות', ששם אומר רבא שחייב להרחיק אפילו אם הניזק עוד לא קיים. אך לדידן דקיי"ל כרבא, אין שאלה שחייב להרחיק.
קדם הרפת
השו"ע (קנה, ג) כתב כדברי הרמב"ם שאם קדם בעל העליה וגילה דעתו שרוצה לעשות למעלה אוצר יכול לעכב את התחתון מלפתוח רפת, אך אם קדם התחתון לא יכול העליון לסלקו. שואל על כך הנתיבות (ביאורים ס"ק ב):
קשה, אמאי לא בעי הש"ס [ב"ב כ' ע"ב] ג"כ לענין קדימת הרפת, שאם בעל הרפת גילה דעתו שחפץ לעשות חנותו לרפת, כגון שתיקן בה אבוסים וכיוצא שניכר שיעשה זה לרפת, ואח"כ הכניס זה יין באוצרו קודם שהכניס זה הבהמות, אם זה מיקרי קדם הרפת או לא.
כלומר, מדוע לא מבררים את הספק מהכיוון השני, והוא שהתובע הוא התחתון והנתבע הוא העליון, כך שלא יוכל לפתוח אוצר לאחר הרפת ובזה להכריח לסלק את הרפת.
ותשובתו שאכן אם יקדם הרפת, ואפילו רק ברמת ההכנה של החדר, ולא בהכנסת הבהמות עדיין יחשב זאת להקדים בהיתר משום 'דירה שאני'. אמנם למעשה מסיים בצ"ע משום שלא ראה עוד מתייחסים לשאלה זו בפירוש.
להערות - [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
