ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- שעורים בתנ"ך
- ספר יחזקאל
בספר יחזקאל פרק ל"ז, בפסוקים שהובאו בחלק א' של המאמר, הנביא רואה עצמות יבשות מאוד המפוזרות על פני השדה, ומתנבא עליהן לחיות. הן מתקרבות עצם אל עצמו, ומתווספים עליהן גידים, בשר ועור. ובשלב הבא מפחה בהן הרוח, והן עומדים על רגליהן "חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד".
בחלק א' של המאמר עסקנו והתבוננו בפסוקי הפרק אחד לאחד.
כעת נעסוק בשאלות:
של מי העצמות האלו?
האם זה קרה באמת או רק בחזון הנבואה?
ובעיקר, מדוע נבחרו דווקא אלו להקדים את תחיית המתים, ולהוות סמל ודוגמא לתחיית האומה וחזרתה מגלותה?
הגמרא במסכת סנהדרין דף צב: מביאה כמה דעות בעניין:
דתניא, ר''א אומר, מתים שהחיה יחזקאל, עמדו על רגליהם, ואמרו שירה, ומתו. מה שירה אמרו? ה' ממית בצדק ומחיה ברחמים. ר' יהושע אומר שירה זו אמרו ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל.
ר' יהודה אומר אמת משל היה.
אמר לו רבי נחמיה, אם אמת למה משל, ואם משל למה אמת? אלא באמת משל היה.
ר''א בנו של ר' יוסי הגלילי אומר, מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים והולידו בנים ובנות. עמד ר''י בן בתירא על רגליו ואמר, אני מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם.
ומאן נינהו מתים שהחיה יחזקאל?
אמר רב אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו, שנאמר ובני אפרים שותלח וברד בנו ותחת בנו ואלעדה בנו ותחת בנו וזבד בנו ושותלח בנו ועזר (ואלעזר) [ואלעד] והרגום אנשי גת הנולדים בארץ וגו', וכתיב ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים ויבאו אחיו לנחמו.
ושמואל אמר אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים. שנאמר ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה, הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו.
ר' ירמיה בר אבא אמר אלו בני אדם שאין בהן לחלוחית של מצוה, שנאמר העצמות היבשות שמעו דבר ה'.
ר' יצחק נפחא אמר, אלו בני אדם שחיפו את ההיכל כולו שקצים ורמשים. שנאמר ואבוא ואראה והנה כל תבנית רמש ובהמה שקץ וכל גלולי בית ישראל מחוקה על הקיר סביב וגו', וכתיב התם והעבירני עליהם סביב סביב.
ר' יוחנן אמר אלו מתים שבבקעת דורא. וא''ר יוחנן מנהר אשל עד רבת בקעת דורא. שבשעה שהגלה נבוכדנצר הרשע את ישראל, היו בהן בחורים שהיו מגנין את החמה ביופיין, והיו כשדיות רואות אותן ושופעות זבות. אמרו לבעליהן ובעליהן למלך, צוה המלך והרגום. ועדיין היו שופעות זבות. צוה המלך ורמסום.
בגמרא ישנן כמה דעות של מי היו העצמות, וכמה זמן הן חיו.
ננסה לצמצם את הדעות:
דעת ר' יהודה ורבי נחמיה, שזה היה רק משל. כלומר, אין לחפש מי אלו האנשים, כי זה לא קרה באמת, אלא רק במראה הנבואה.
דעת שמואל, רבי ירמיה בר אבא, ור' יצחק נפחא, מדובר באנשים רשעים – כל אחד ודעתו.
לשיטה זו תתאים דעת ר' אליעזר, הסובר שהם אמרו שירה ומתו.
לדעת רבי יוחנן אלו מתים שבבקעת דורא. לדעתו המשכם כנראה כדעת רב לקמן.
ולדעת רב מדובר בבני אפרים שמנו לקץ וטעו. לשיטה זו תתאים דעת ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי, שסבר שמתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים והולידו בנים ובנות.
לחיזוק שיטה זו מביאה הגמרא עדות "עמד ר''י בן בתירא על רגליו ואמר, אני מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם".
מתוך השיטות כולן, רש"י על הפסוקים ביחזקאל הביא דווקא את השיטה שהם בני אפרים. לכן במאמרנו זה נתמקד בשיטה זו.
וזה לשון רש"י במקום:
"והיא מלאה עצמות. רבותינו אמרו שהיו משבט אפרים שיצאו ממצרים לפני הקץ והרגום אנשי גת הנולדים בארץ כמו שאמור בדברי הימים :".
מה קרה עם בני אפרים? מדוע הם יצאו לפני הקץ? במה היתה טעותם?
מסביר רש"י בגמרא:
"וטעו. שלא היה להם למנות גזירת ועבדום וענו אותם אלא משנולד יצחק, דהא כתיב (בראשית טו) כי גר יהיה זרעך, זה יצחק. דכתיב (שס כא) כי ביצחק יקרא לך זרע. והם מנו משעת הדיבור לאברהם. ותניא בסדר עולם, אברהם אבינו בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן שבעים שנה היה. ומבין הבתרים עד שנולד יצחק היה ל' שנה, כדכתיב (בראשית כא) ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו. נמצאת אומר, משדבר עמו בין הבתרים עד שיצאו ממצרים היו ארבע מאות ואותן ל' שמן הדבור עד לידת יצחק טעו בני אפרים. ומניין שבני אפרים הן שיצאו קודם זמנן ונהרגו שנאמר ובני אפרים שותלח וגו' והרגום אנשי גת:"
מהי כוונת רש"י?
לשם כך אנו צריכים ללמוד את הפסוקים בתורה, ואת הפסוקים בדברי הימים, וממילא יתבארו הדברים על בוריים.
בחומש שמות פרק י"ב, מייד עם יציאת מצרים נכתב:
{מ} וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: {מא} וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
פסוק זה צריך ביאור, הרי כולנו יודעים שהגזירה היתה ארבע מאות שנה, כדכתיב בברית בין הבתרים "{יג} וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:". אם כן, מדוע כותבת התורה שישבנו במצרים ארבע מאות ושלושים שנה?
מסביר רש"י במקום:
{מ} אשר ישבו במצרים. אחר שאר הישיבות שישבו גרים בארץ לא להם: שלשים שנה וארבע מאות שנה. בין הכל, משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה, משהיה לו זרע לאברהם נתקיים כי גר יהיה זרעך, ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים עד שנולד יצחק.
כלומר, גם במצרים בני ישראל לא היו ארבע מאות שנה, אלא רק מאתיים ועשר שנים.
אלא, שסופרים את ארבע מאות השנים מלידת יצחק, שמאז יש לאברהם זרע, ואפשר לקיים "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ". אותה שנה היתה, ארבע מאות ושלושים שנה אחרי ברית בין הבתרים, (שהיא היתה שלושים שנה לפני לידת יצחק – כאשר היה אברהם בן שבעים) 1. לכן כתב הפסוק "{מ} וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: {מא} וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:".
*
השתא דאתית להכי, ננסה להבין את חשבונם המוטעה של בני אפרים.
אומרים בני אפרים, אם בכל מקרה לא נמצאים במצרים ארבע מאות שנה, אלא הקב"ה מחשב ומקדים את הקץ, כך שסופרים אותם מזמן מוקדם יותר (משנולד יצחק), מדוע לא נספור את ארבע מאות השנים מזמן עוד יותר מוקדם - מברית בין הבתרים?
אם בכל מקרה מקדימים את הקץ, אולי רבש"ע מצפה מאיתנו שנקדים אותו עוד יותר?
וכך, שלושים שנה לפני יציאת מצרים, ארבע מאות שנה אחרי ברית בין הבתרים, יוצאים בני אפרים ממצרים, מתוך מחשבה שאפשר והגיע זמן הגאולה.
אך הם טעו בחשבון. עדיין לא הגיעה השעה. אפשר לספור רק משעה שיש לאברהם זרע, ואז יקויים "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ". רבש"ע החליט שטרם הגיע עת דודים, וטרם הגיע הזמן לגאול את בניו. ובני אפרים נכשלו במשימתם.
הם הצליחו לצאת ממצרים, הגיעו לארץ ישראל, ושם הרגום אנשי גת.
וכפי שמסבירה הגמרא בסנהדרין צב: שהובאה לעיל, זהו פירוש הפסוקים בדברים הימים א' פרק ז':
{כ} וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ: {כא} וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֵזֶר וְאֶלְעָד וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם: {כב} וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ: 2
ולכאורה זו "תוצאה תורנית טבעית" למעשיהם.
הם קרבו את הקץ, ולשם כך מרדו באומות – במצרים, ועלו בחומה לארץ ישראל, הקב"ה התיר את בשרם כצבאות וכאיילות השדה. 3 אמנם הם הצליחו בתחילת הדרך, אך סופם היה כואב. אנשי גת הרגום, ואפרים אביהם התאבל על מותם. 4
יתכן ש(גם) מסיבה זו "{יז} וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹקִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה:"
לעם ישראל יש "טראומה" מה היו התוצאות מההליכה דרך ארץ פלישתים. במצרים ידעו מה קרה עם בני אפרים שמתו בגת. אילו יוצאי מצרים היו הולכים לארץ ישראל דרך ארץ פלישתים, ושם היו נתקלים במלחמה, העם היה חושש שיש כאן "סיבוב נוסף" דוגמת בני אפרים, והיו חוזרים למצרים. לכן "{יח} וַיַּסֵּב אֱלֹקִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף".
*
כעת ננסה להבין מדוע דווקא בני אפרים היו אלו שזכו לקום לתחיה, להוליד בנים ובנות, ולהיות ה"חזון" לתחיית האומה כולה.
להרגשתי, יש כאן מסר עצום של רבש"ע דרך עבדיו הנביאים, מה ערכם של משתוקקי הגאולה.
אפילו בני אפרים, שיצאו קודם הזמן וטעו בחשבון, ואפילו את הפסוק לא דייקו היטב, אמנם לשעתם הם נכשלו ומתו, אך בסופו של דבר מגיע זמנם לחיות.
אלו שדחקו את הקץ, מרדו באומות ועלו בחומה, ולבסוף בשרם הותר כצבאות וכאיילות השדה, ומעשיהם נראים ככישלון חרוץ, כעבור כאלף שנים, בזמן יחזקאל הנביא הם קמים לתחיה.
אלו שלא המתינו, אלא עשו מעשה, גם אם טעו טעות חמורה, והביאו אסון על עצמם, לעתיד לבוא - יש שכר לעמלם. הם אלו שקמים לתחיה, עולים לארץ ישראל, ונבחרים להיות הסמל של תחיית האומה כולה.
אלו שחפצים בגאולה, בסופו של דבר מגיעה שעתם, והם המשל לאלו המביאים איתם את עם ישראל כולו אל אדמת ישראל.
גם אם בשעת מעשה נראה שהם הסמל לכישלון, ומשמשים תמרור אזהרה לסופם של דוחקי הקץ, מנבא הנביא יחזקאל, שיבוא היום, ותגיע שעתם להצליח במשימתם.
חפץ הגאולה והפעולה למענה לא אובד לשווא. גם אם לא נראים הדברים בשעת מעשה, עוד תגיע השעה שמעשיהם ישאו פירות. דווקא הם קמים לתחיה, ומסמלים את תחיית האומה כולה.
הסמל לתחיית האומה הוא של חפצי הגאולה.
כי כדי להוביל את עם ישראל אל יעודו, צריך להפיח בו רוח. והאנשים האלו מלאי רוח. יהיו שיטענו: אפילו יותר מידי. אך הרוח החזקה שבקרבם רק היא יכולה להפיח רוח בעם כולו, ולעורר אותו לשוב לארצו.
כן, של אלו שיצאו לפני הזמן. של אלו שנכשלו ולא הצליחו. אך לכוחות העצומים שפעמו בהם, לרוח החזקה שהיתה בקרבם, יש מקום של כבוד בגאולת ישראל.
אותו רצון עצום לגאולה, יכול להפיח רוב באומה כולה, ולהחיות את עם ישראל, להשיבו מהגלות, ולהובילו לגאולה שלמה.
^ 1.
המפרשים דנים בחשבון שנותיו של אברהם אבינו, ומסדרים אותם, ואכמ"ל.^ 2.
המשך הפסוקים שם בדברי הימים, הביא כמה חוקרים לסבור, שבני אפרים אכן הצליחו גם להתיישב בארץ. אלא שלא זכו שיתקיים בידם.
וזה לשון הפסוקים:
{כג} וַיָּבֹא אֶל אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בְּרִיעָה כִּי בְרָעָה הָיְתָה בְּבֵיתוֹ: {כד} וּבִתּוֹ שֶׁאֱרָה וַתִּבֶן אֶת בֵּית חוֹרוֹן הַתַּחְתּוֹן וְאֶת הָעֶלְיוֹן וְאֵת אֻזֵּן שֶׁאֱרָה: {כה} וְרֶפַח בְּנוֹ וְרֶשֶׁף וְתֶלַח בְּנוֹ וְתַחַן בְּנוֹ: {כו} לַעְדָּן בְּנוֹ עַמִּיהוּד בְּנוֹ אֱלִישָׁמָע בְּנוֹ: {כז} נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ: {כח} וַאֲחֻזָּתָם וּמֹשְׁבוֹתָם בֵּית אֵל וּבְנֹתֶיהָ וְלַמִּזְרָח נַעֲרָן וְלַמַּעֲרָב גֶּזֶר וּבְנֹתֶיהָ וּשְׁכֶם וּבְנֹתֶיהָ עַד עַיָּה וּבְנֹתֶיהָ:
אם אכן כך, יובן יותר הפסוק " כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם" – שאחרי שהיו בארץ, היה ריב על המקנה, ושם הרגום אנשי גת.^ 3.
כתובות קיא. – שלוש השבועות.
ואולי מטעם זה רק אפרים התאבל על צאצאיו, אך שאר עם ישראל הרגיש, שזו תוצאה על שיצאו קודם הזמן.^ 4.
אמנם, אפשר תמיד גם לסבור אחרת.
אולי אפשר לומר, שבאמת בשעת יציאת בני אפרים – ארבע מאות שנה אחרי ברית בין הבתרים – היתה שעה כשרה לגאולה, אלא שפספסנו אותה.
מדוע לומר כך?
יש המרגישים בפסוק "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" – ביטוי שחוזר בפסוק הבא "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" - כגערה בעם ישראל. מדוע הפסדתם את השעה שיצאו בני אפרים, ונשארתם עוד שלושים שנה "מיותרות"?
וא"ת, היאך ישראל יכלו לנצל את אותה שעה? מה גרם שיפספסו אותה? הרי כבר למדנו שארבע מאות שנים מברית בין הבתרים טרם הגיע זמן הגאולה, ורבש"ע דלג את הקץ רק עד ארבע מאות שנה משנולד יצחק?
אולי אפשר לחדש, שאילו היו יוצאים כל עם ישראל יחד עם בני אפרים, אולי היתה מתעוררת אהבתו של רבש"ע לבניו, והיה מקדים את עת דודים, וגואל את בניו.
וכעין המבואר במסכת יומא דף ט:, שאמר ריש לקיש, שאילו היו עולים כולם בבית שני, היתה שורה בו השכינה במלואה, והיתה זו הגאולה השלמה.
וצ"ע.
המפרשים דנים בחשבון שנותיו של אברהם אבינו, ומסדרים אותם, ואכמ"ל.^ 2.
המשך הפסוקים שם בדברי הימים, הביא כמה חוקרים לסבור, שבני אפרים אכן הצליחו גם להתיישב בארץ. אלא שלא זכו שיתקיים בידם.
וזה לשון הפסוקים:
{כג} וַיָּבֹא אֶל אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בְּרִיעָה כִּי בְרָעָה הָיְתָה בְּבֵיתוֹ: {כד} וּבִתּוֹ שֶׁאֱרָה וַתִּבֶן אֶת בֵּית חוֹרוֹן הַתַּחְתּוֹן וְאֶת הָעֶלְיוֹן וְאֵת אֻזֵּן שֶׁאֱרָה: {כה} וְרֶפַח בְּנוֹ וְרֶשֶׁף וְתֶלַח בְּנוֹ וְתַחַן בְּנוֹ: {כו} לַעְדָּן בְּנוֹ עַמִּיהוּד בְּנוֹ אֱלִישָׁמָע בְּנוֹ: {כז} נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ: {כח} וַאֲחֻזָּתָם וּמֹשְׁבוֹתָם בֵּית אֵל וּבְנֹתֶיהָ וְלַמִּזְרָח נַעֲרָן וְלַמַּעֲרָב גֶּזֶר וּבְנֹתֶיהָ וּשְׁכֶם וּבְנֹתֶיהָ עַד עַיָּה וּבְנֹתֶיהָ:
אם אכן כך, יובן יותר הפסוק " כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם" – שאחרי שהיו בארץ, היה ריב על המקנה, ושם הרגום אנשי גת.^ 3.
כתובות קיא. – שלוש השבועות.
ואולי מטעם זה רק אפרים התאבל על צאצאיו, אך שאר עם ישראל הרגיש, שזו תוצאה על שיצאו קודם הזמן.^ 4.
אמנם, אפשר תמיד גם לסבור אחרת.
אולי אפשר לומר, שבאמת בשעת יציאת בני אפרים – ארבע מאות שנה אחרי ברית בין הבתרים – היתה שעה כשרה לגאולה, אלא שפספסנו אותה.
מדוע לומר כך?
יש המרגישים בפסוק "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" – ביטוי שחוזר בפסוק הבא "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" - כגערה בעם ישראל. מדוע הפסדתם את השעה שיצאו בני אפרים, ונשארתם עוד שלושים שנה "מיותרות"?
וא"ת, היאך ישראל יכלו לנצל את אותה שעה? מה גרם שיפספסו אותה? הרי כבר למדנו שארבע מאות שנים מברית בין הבתרים טרם הגיע זמן הגאולה, ורבש"ע דלג את הקץ רק עד ארבע מאות שנה משנולד יצחק?
אולי אפשר לחדש, שאילו היו יוצאים כל עם ישראל יחד עם בני אפרים, אולי היתה מתעוררת אהבתו של רבש"ע לבניו, והיה מקדים את עת דודים, וגואל את בניו.
וכעין המבואר במסכת יומא דף ט:, שאמר ריש לקיש, שאילו היו עולים כולם בבית שני, היתה שורה בו השכינה במלואה, והיתה זו הגאולה השלמה.
וצ"ע.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
