1. מהו היחס בין 'אפשר לסחטו' ו'חתיכה עצמה נעשית נבלה'?
2. מדוע הדיון עולה בסוגיה בדף קח ולא בסוגיה בדף ק?

א. שיטת רש"י והרא"ה: שאלת הגמרא היא אם הסחיטה תתיר את החתיכה. כלומר, האם החתיכה הפכה להיות אסורה מצד עצמה, או שמא סחיטת האיסור ממנה תשוב ותתיר אותה? עולה שיש זהות בין שני המושגים: החתיכה נאסרת, סחיטת האיסור ממנה כבר לא תועיל לנו.
הסוגיה בדף קח מתייחסת לבשר וחלב. כאן באמת עולה התלבטות: מה שיצר את איסור הבשר והחלב הוא המפגש של הבשר והחלב. אם נוכל להפריד אותם, לסחוט את החלב מהבשר, האם לא נאמר שהסחיטה תחזור ותתיר אותם? אם לא, כנראה שבאמת כל אחד מהם הופך לאיסור בפני עצמו. אך בהחלט יש מקום לטענה שהפרדתם מוחקת את הקיום של איסור: אחרי הסחיטה, אין במציאות 'בשר בחלב', אם כך יתכן שכעת שניהם יהיו מותרים.
לעומת זאת, הסוגיה בדף ק מתייחסת לאיסור של דג טמא. ביחס לזה הגמרא מניחה כמובן מאליו שהסחיטה אינה מועילה, מפני שאי אפשר להעלים את האיסור מן העולם. יש דג טמא, גם אם נסחט את האיסור מתוך ההיתר. לכן בסוגיה זו לא טרחו להעלות את השאלה של 'אפשר לסחטו'.
ב. שיטת הר"ן והשב"א: שאלת 'אפשר לסחטו' היא שאלה דינית: אחרי ש'מכבסים' – מוציאים את האיסור מתוך ההיתר, האם החתיכה חוזרת ונעשית מותרת? לכאורה יש שתי סיבות לאסור את החתיכה גם אחרי ה'כיבוס' הזה: 1. בגלל שאי אפשר לסמוך על הכיבוס, יתכן והוא אינו יעיל דיו. 2. בגלל שהחתיכה נאסרה, ואין אפשרות לשוב ולהתיר אותה. על זה הדיון בגמרא: אם אפשר לסחטו ואזי החתיכה תהיה מותרת, הדיון על איסור עצמאי לחתיכה אינו מתחיל. על כרחנו שהלכתית אין אפשרות לחזור ולהתיר את החתיכה על ידי סחיטה שכזאת. אחרי שהכרענו כך, עלינו לדון אם הסיבה היא סיבה מעשית, שלא ניתן לסמוך על הסחיטה, או ענין מהותי, שהחתיכה עצמה נחשבת הלכתית כנבלה בפני עצמה.
מדוע הגמרא דנה בזה ביחס לבשר וחלב בלבד? מפני שהבשר מותר בפני עצמו, והחלב מותר בפני עצמו. לכן באמת יש מקום להתלבט: מה שמייצר את האיסור הוא המפגש שלהם. אך מה יקרה אם עכשיו נשוב ונפריד אותם? יש לנו שתי אפשרויות: או לטעון שכעת האיסור נעלם, שהרי אין בשר בחלב. או לטעון להיפך: הבשר אינו יותר מותר מהחלב, והחלב אינו יותר מותר מהבשר. לכן אנו מתייחסים לכל אחד מהם כאסור בפני עצמו. לשיטתם, אין כל הגיון לומר את האמירה הזאת ביחס לשאר האיסורים: אם מפרידים את הדג הטמא מהבשר, אין סיבה להמשיך לאסור את הבשר (אלא אם כן נטען שטכנית אי אפשר לסמוך על ה'כיבוס' הזה. אך, כאמור, זו טענה טכנית, ולא טענה שהחתיכה עצמה נחשבת אסורה כשלעצמה). המיקום של טעם הדג הטמא ידוע, ונפרד מהבשר. נניח שבעוד טעם הדג הטמא בו, הבשר נופל לתבשיל אחר. מבחינה עקרונית אין הצדקה למדנית לשער את התבשיל כנגד כל הבשר, מפני שאנו יודעים שרק המרכיב של הדג הטמא אסור. זאת בשונה מחתיכת בשר שנבלע בה חלב ונפל לקדירה. אחרי שאמרנו שהחתיכה עצמה נעשית נבלה, הבשר אינו יותר כשר מהחלב הבלוע בו, ולכן יש לשער כנגד שניהם.
לכן הר"ן מסיק כך: למסקנת הסוגיה, אנו אומרים שחתיכה עצמה נעשית נבלה. אך יש הבדל בין בשר וחלב ואיסורים אחרים: ביחס לבשר בחלב, החתיכה עצמה נעשית נבלה מן התורה. בשאר האיסורים אנו אומרים שהחתיכה עצמה נעשית נבלה, אך מדרבנן בלבד, בכדי ליישר קו בין איסור בשר בחלב ושאר האיסורים. הרשב"א, הדומה מאוד במהלכו לר"ן, אומר בצורה קיצונית יותר: אין הצדקה לומר חענ"נ בשאר האיסורים, גם לא מדרבנן!
ג. שיטת המאירי: למדנו בעבר את שיטת ר"ת ביחס לטעם כעיקר. ר"ת סובר שאם תבשיל נאסר מחמת טעם הבלוע בו, המשמעות של היות הטעם כעיקר היא שכל כזית וכזית של האיסור אסור בפני עצמו. לדוגמא: חתיכת בשר טרפה נפלה לחמין, שאין בה פי ששים מבשר הטרפה. מי שיאכל מהתבשיל ילקה על אכילת כל כזית וכזית מהתבשיל, למרות שכמות ה'חומר האסור' (חלקיקי בשר הטרפה) שנמצא בכזית שאכל הרבה יותר קטנה. כלומר: ברגע שהמאכל נאסר מפני ש'טעם כעיקר', אנו מתייחסים לכל כולו כמאכל אסור.
המאירי אומר דבר דומה ביחס לחתיכה נעשית נבלה ואפשר לסחטו: שאלת הגמרא היא שאלה טכנית, האם ניתן לסמוך על הסחיטה. חלב נבלע בתוך בשר. חתיכה זו נופלת לתבשיל. כיצד יש לשער? אם טכנית ניתן לסחוט את האיסור מההיתר, אנו נניח שהחלב נסחט מהבשר, ולפיכך יש לשער כנגד החלב בלבד: אחרי הסחיטה, הבשר המקורי כבר אינו מעניין אותו. אך הגמרא מכריעה שאי אפשר לסמוך על הסחיטה. לכן למעשה הבשר נשאר באיסורו. אם הבשר בפועל נשאר אסור, אנו מוכרחים להתייחס אליו, כולו, כמאכל אסור.