ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
בדף ק ע"א עוסקת הגמרא בדין מראה דינר לשולחני, שאם אמר לשולחני שסומך עליו וטעה השולחני ובעקבות כך הפסיד המראה, חייב השולחני לשלם על ההפסד שגרם. אומרת שם הגמרא, שדין זה הוא דווקא לדעת רבי מאיר שמחייב בדינא דגרמי. ומבארת שם שהמקור ממנו אנו יודעים שרבי מאיר מחייב הוא ממחיצת הכרם שנפרצה ואמר בעל התבואה לבעל הכרם שיגדור ולא גדרה עד שנתייאש מן הגידור וממילא נאסרה התבואה מדין כלאיים, מחייב רבי מאיר את בעל הכרם לשלם.
בדף קיז ע"ב מבואר שגם "דין מוסר" נחשב כגרמי ודינו תלוי במחלוקת לגבי דינא דגרמי. בדף קטז ע"ב מסופר על אדם שהראה לגויים כור חיטים של בית ריש גלותא ולקחוהו, וחייבו רב נחמן לשלם. שאלו רב הונא בר חייא אם זהו דין או קנס, ונפקא מינה שאם זהו דין ניתן ללמוד גם למקרים אחרים ואילו אם זהו קנס לא ניתן, והשיב לו שזוהי משנה מפורשת.
ישנה מחלוקת גדולה ביסודו של דינא דגרמי. בירושלמי כלאיים (פ"ז ה"ג) מפורש לגבי מראה דינר לשולחני שזהו קנס ורק מסתפקים אם זהו "קנסא דרבי מאיר" או שכולם מודים בכך וזהו "קנסא דרבנן", וכן בירושלמי בשבועות (פ"ו ה"ו) לגבי קורע שטרות חברו מפורש שזהו קנס.
אולם הרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי (ד"ה כתבתי זאת הסברא) כותב שלפי התלמוד שלנו מוכח שזהו חיוב מדאורייתא. ואילו הריצב"א (הובא בתוס' ב"ב כב ע"ב ד"ה זאת אומרת) כתב שזהו קנס מדרבנן, וכן הכריע הש"ך (שפו ס"ק א) שהוכיח כן מראשונים רבים. בפשטות משמע מתשובת רב נחמן בדף קטז ע"ב "מתניתין היא" שזהו דין גמור ולא קנס, אמנם הש"ך מבאר שרק השיב לו שזהו דין מפורש במשנה אך באמת לא השיב לשאלת רב הונא בר חייא אם זהו דין או קנס, שהרי מכך שהדין מפורש במשנה אין כל ראיה שזהו דין ולא קנס, כשם שמפורש בברייתא המובאת בהמשך הסוגיא דינו של המנסך והמדמע והגמרא מסתפקת אם זהו דין או קנס.
התומים (קיט ס"ק ב) הלך בדרך ממוצעת וסבר שזהו דין מדרבנן ולא מדאורייתא אך חכמים תיקנוהו כדין ולא כקנס. ניתן להביא סיוע לדברי התומים מדעת ר"י, שכן התוס' בב"ב (כב ע"ב ד"ה זאת אומרת) הביאו את חילוקי ר"י לגבי ההבדל בין גרמי לגרמא ולאחר מכן כתבו שנראה לריצב"א שזהו קנס ולכן החילוק הוא בין מצוי ללא מצוי. משמע שלדעת ר"י זהו דין ולא קנס, ומאידך התוס' בבבא קמא (נד ע"א ד"ה חמור) כותבים בשם ר"י שדין גרמי הוא רק מדרבנן.
הרמב"ם (חובל ח, א) כתב שהמוסר חייב ואם מת גובים מיורשיו, ודייק המגיד משנה שסובר שזהו דין ולא קנס. מאידך, בשו"ת הרמב"ם (סי' תלב) מחלק בין ליסטים שפרצו גדר ויצאה הבהמה והזיקה שפטורים הואיל וכוונתם הייתה לגנוב את הבהמה ולא לגרום לנזק, לבין הפורץ גדר חברו כדי שתזיק הבהמה שחייב משום שהתכוון לגרום לנזק. בפשטות משמע שכוונתו לומר שזוהי ההגדרה המחלקת בין גרמי לגרמא, אך קשה שהרי במשסה כלב בחברו פטור למרות שמתכוון להזיק (כג ע"ב). לכן נראה שכוונתו לומר רק שהכוונה להזיק היא תנאי כדי לחייב בגרמי, אך בנוסף צריך על פי חילוקים אחרים להגדיר שהמקרה נחשב גרמי (אמנם צריך עיון, כי פורץ גדר זה לכאורה גרמא ולא גרמי). על כל פנים משמע מתשובתו שזהו קנס ולכן יש לחלק בין התכוון להזיק ללא התכוון, ואם כן סותר לפסקו ב"יד החזקה" שגובים גם מהיורשים. ונראה שסבר שזהו דין, אלא שסיבת הפטור בגרמא וגרמי היא שהמעשה לא מספיק מיוחס לעושהו, אולם אם עשה מעשה בגרמי בכוונה במטרה להזיק, הכוונה מסייעת לייחס את המעשה לעושהו. בגרמא שהמעשה פחות מיוחס לעושהו אפילו צירוף הכוונה לא יועיל לייחס את המעשה לבעליו. בדרך דומה ניתן לבאר על פי דברי הרמב"ם בהלכות רוצח (ו, טו): "נשמט הברזל מן העץ המתבקע אינו גולה, מפני שאין זה מכחו אלא מכח כחו ונמצא כמו אונס". משמע מדבריו שטעם הפטור בכח כוחו אינו שהמעשה לא מיוחס אליו אלא שנחשב כמו אונס. לפי זה יש לומר שגם הפטור בגרמי הוא משום שיש בכך אונס מסויים, ואם כן מסתבר לחייב במקרה שכוונתו להזיק, שאז ודאי אינו אנוס.
נפקא מינות
א. הרמב"ן (ד"ה כתבתי זו הסברא) מביא שתי נפקא מינות מהשאלה אם זהו דין או קנס. הראשונה, אם רק האדם שהזיק חייב או שאם מת אפשר לחייב גם את יורשיו. כאמור, גם הרמב"ם (חובל ח, א) כתב שהמוסר חייב ואם מת גובים מיורשיו, ודייק המגיד משנה שסובר שזהו דין ולא קנס. לעומת זאת הש"ך הכריע כדעת הראשונים שזהו קנס ולפיכך פסק שאכן לא יגבו מהיורשים.
ב. השנייה, אם חייב גם בשוגג או כשלא התכוון להזיק. ומביא הרמב"ן סיוע לשיטתו שזהו דין, מהסיפור של ריש לקיש שהראה דינר לרבי אילעא. שם הוא לא התכוון להזיק ובכל זאת היה חייב, משמע שזהו דין ולא קנס. אמנם במוסר ובמוחל שטרות חברו מודה שפטור באונס משום שזוהי גרימת נזק קלה יותר הואיל ונעשתה רק בדיבור. הש"ך (סי' שפו ס"ק ו) לשיטתו סובר שאכן פטור באונס, אולם מסייג (סי' סו ס"ק פא-פב) שאם אינו אנוס חייב אף אם לא הייתה כוונתו להזיק. אולם התוס' (ב"ב כב ע"ב ד"ה זאת אומרת) כותבים שאף אם זה קנס יתכן שרבי מאיר קנס גם בשוגג כמו שקנס במטמא ומדמע.
ג. הרמב"ן כתב שחייב גם בגורם דגורם, כגון ששלח שלהבת ביד שוטה והשוטה שרף שטרות. הש"ך (שפו ס"ק ג) מביא שבעל התרומות חולק, וכותב שהואיל וזהו קנס נראה שיש לפטור. הקצות (ס"ק ב) כותב שגם לסוברים שזהו דין מדאורייתא צריך לומר שפטור.
ד. הנמוקי יוסף כתב בשם הרא"ה שבגרמי שנעשה על ידי בהמתו פטור, וכן פסק הרמ"א, אולם הרמב"ן סובר שחייב. וכתב הש"ך (ס"ק ה) שהואיל וזהו קנס פטור משום שלא קנסו בדברים שאינם שכיחים.
ה. בעל התרומות כותב שאם בעל השטר אומר שהיה על מנה והשורף אומר שהיה חמישים חייב שבועת מודה במקצת. הש"ך (סוף ס"ק י) חולק, ומוסיף שכל שכן לפי שיטתו שגרמי זה קנס מדרבנן, אין לחייבו שבועה דאורייתא. הקצות (סוף ס"ק ד) חולק על תלייה זו וכותב שגם על ממון מדרבנן נשבעים שבועת התורה כיוון שהפקר בית דין הפקר, ואם כן נחשב ממונו מדאורייתא.
ו. התומים (קיט ס"ק ב) כתב שנפקא מינה אם יש שיעבודא דאורייתא על כך. לשיטתו שאין זה קנס אלא דין אך דין מדרבנן, מצד אחד אין שיעבודא דאורייתא אך מצד שני ניתן לגבות מיורשיו.
גרמי ודבר הגורם לממון
בדף צח ע"ב אומר רב דימי בר חנינא שרבי שמעון המחייב בדבר הגורם לממון ודאי חולק על רבה הפוטר בדינא דגרמי, ודוחה הגמרא שמא רבי שמעון מחייב דווקא בדבר שעיקרו ממון, אך לא בשורף שטרות שאין עיקרן ממון.
הרמב"ן (ד"ה ואף על גב) מבאר שגם להיפך אין הדינים תלויים זה בזה, שהרי להלכה פוסקים כרבי מאיר לחייב בגרמי למרות שפוטרים בדבר הגורם לממון. ומבאר זאת שאלו דינים שונים ויש חילוק עקרוני ביניהם, שרבי שמעון מחשיב חפץ הגורם להפסד ממוני כאילו הוא עצמו בעל ערך ממוני השייך לניזק ואילו רבי מאיר מחייב על כך שנגרם הפסד אך לא מחשיב את החפץ כבעל ערך ממוני בעצמו. הנפקא מינה מכך היא למשל בגונב ושוחט שור הנסקל הנמצא אצל שומר, ובכך גורם הפסד לשומר משום שהוא חייב לשלם למפקיד. לדעת רבי שמעון השור נחשב כממון בעצמו ולכן השוחט חייב ארבעה וחמישה, ואילו לדעת רבי מאיר השור עצמו לא נחשב כממון הואיל ודינו להיסקל, אלא שבגלל שהשוחט גרם לשומר הפסד הוא חייב לשלם לו את ההפסד. לכן חייב הוא רק קרן ולא תשלומי ארבעה וחמישה.
גדרי גרמי
בדף צח ע"א רבה פוטר בארבעה מקרים מטעם גרמא: הזורק מטבע חברו לים הגדול כשהמים צלולים, השף מטבע חברו על ידי הכאה בקורנס (מעקם מטבע אך לא מחסרה), הצורם אוזן פרתו של חברו והשורף שטרו של חברו. הגמרא כותבת לגבי שורף שטרות שלמחייבים בדינא דגרמי חייב.
הרי"ף והרמב"ם (חובל ז, יא) פוסקים שבכל ארבעת המקרים חייב, משום שהבינו שבכולם יחלוק רבי מאיר המחייב בדינא דגרמי, וכן לא פסקו את דברי רבה בדף כו ע"ב שהזורק כלי מראש הגג על גבי כרים וכסתות ובא אחר וקדם וסילק את הכרים מעל הארץ ונחבט הכלי בארץ ונשבר פטור משום גרמא, וסברו שרבה לשיטתו שאינו דן דינא דגרמי (רי"ף על הגמ' שם; רמב"ם חובל ז, ז), וכן פסק השו"ע (שפו, א-ג). לעומת זאת, הראב"ד (הובא ברא"ש וברשב"א) סובר שרבי מאיר חולק רק על שורף שטרות, אך בשאר המקרים לדעת כולם פטור משום הטעמים המוזכרים בגמרא בכל אחד מהמקרים, וכן כתב הראב"ד (חובל ז, ז) לגבי מסלק כרים וכסתות, שסברת הרמב"ם היא שדנים דינא דגרמי אולם אין הכל מודים לו לפי שלא עשה בכלי שום מעשה. וכן כתבו גם התוס' (כו ע"ב ד"ה קדם) לגבי סילוק כרים. הרא"ש דייק שגם רש"י סבר כראב"ד שכן ציין על המקרים הקודמים בדף צח ע"א שפטור משום "גרמא", וכן פסק הרמ"א.
הסמ"ע (ס"ק א) והגר"א (ס"ק ב) מבינים בדעת הרמב"ם והשו"ע שאין לדעתם חילוק כלל בין גרמא לגרמי, וכל הגמרות הפוטרות משום גרמא הן לפי שיטת הפוטרים בגרמי, אולם לרבי מאיר המחייב הוא הדין שחייב בכל גרמא. אך הש"ך (ס"ק ד) והקצות (ס"ק ב) חולקים וכותבים שלדעת כולם בגרמא פטור, והוכיחו זאת מכך שהרי"ף פוטר בכמה מקרים של גרמא כגון ליבה וליבתו הרוח, וכן הרמב"ם פוטר בשולח את הבעירה ביד חרש ושוטה, בפורץ גדר בפני בהמת חברו, בכופף קמת חברו בפני הדליקה, במבעית חברו, בנותן סם המוות לפני בהמת חברו ובמשסה בחברו את הכלב. עוד הוכיח כן הש"ך מכך שהשו"ע בכותרת של הסימן כתב "חילוק שבין גרמא בנזקין לדינא דגרמי"1. אפשר ליישב את הרמב"ם על פי תשובת הרמב"ם שהובאה למעלה, שמפשטה משמע שאין חילוק עקרוני בין גרמא לגרמי אלא הדין תלוי בכוונת המזיק, שאם הייתה כוונתו להזיק חייב ואם לאו פטור, ולפי זה יש לומר ששאר המקרים בהם פטר הרמב"ם עוסקים באדם שלא התכוון להזיק. אולם כאמור למעלה, קשה על כך מדברי הרמב"ם שפטר במשסה כלב בחברו, שהרי שם ודאי הייתה כווונה להזיק, ולכן צריך לכאורה להידחק ולומר שהכוונה להזיק היא רק תנאי נוסף בחיוב גרמי.
התוס' (ב"ב כב ע"ב ד"ה זאת אומרת) והרא"ש (פ"ב סי' יז) התקשו מהו החילוק בין המקרים המוגדרים כגרמא למקרים המוגדרים כגרמי ומביאים תחילה את שני תירוצי ר"י. התירוץ הראשון הוא שהמקרים המוגדרים כגרמי הם המקרים בהם הנזק נעשה על ידי המזיק עצמו ובחפץ הניזוק עצמו, ומוסיף הרא"ש שדווקא כשברי היזקא, כלומר, הנזק ודאי. התירוץ השני הוא שכגרמי מוגדרים המקרים בהם הנזק נעשה באופן מיידי. הרמב"ן (בקונטרס, ד"ה וזה הטעם) הגדיר שהמדד היחידי הוא אם הנזק ודאי. לדעתו גם בסילק כרים נחשב גרמי.
לבסוף מביאים התוס' את דעת ריצב"א הסובר שאין חילוק מהותי בין המקרים אלא גרמי הוא קנס חכמים ובכל היזק המצוי ורגיל לבוא קנסו חכמים כדי שלא יהא כל אחד הולך ומזיק את חברו. וכן הביאו המרדכי (ב"ק רמז קיט) וכתב בשמו שלא יכול לעמוד על חילוקיו של ר"י.
הרמ"א הביא להלכה את דעתו של הריצב"א וכתב שיש אומרים שבכל גרמא אם הוא דבר שכיח ורגיל חייב לשלם משום קנס. משמע מדבריו, שבכל מקרה הבא לפני בית הדין בכל דור ודור יש להם לבחון אם הנזק מצוי ובהתאם לכך לחייב. אך הש"ך (ס"ק כד) חולק וכותב שאין לנו אלא מה שמצינו בש"ס שקנסו בו ו"הבו דלא לוסיף עלה".
'אדם המזיק' או 'יצירת מזיק'?
הקהלות יעקב (קהלות יעקב סי' לה ס"ק ב; ב"מ סי' מז) חוקר בדינא דגרמי אם נחשב כאילו האדם עצמו הזיק או שהואיל ורק גרם לכך שיהיה גורם אחר שיזיק הוא נחשב כיוצר 'מזיק'. כמובא למעלה, הרא"ה כתב שפטור בגרמי הנעשה על ידי בהמתו. נימוקו הוא שנאמר "איש בור" והגמרא ממעטת מכך "ולא שור בור". מדבריו מוכח שאין זה נחשב כנזק ישיר אלא רק כיצירת נזק, ולמשל המוסר אינו מזיק בעצמו אלא רק גורם לכך שהגזלן יגזול, וכן בשורף שטר הוא רק גורם לכך שהלווה לא יפרע את חובו, ולכן גם בבהמתו אין זה נזק ישיר שהיא עושה אלא היא רק יצרה מזיק חדש ולכן פטור.
בב"מ עו ע"ב נאמר שאם בעל הבית שכר פועלים וחזר בו לפני שהתחילו לעבוד אין להם עליו אלא תרעומת. ומבאר רש"י (ד"ה אין) שאינו חייב להם משום שלא היה קניין אלא דברים בעלמא. ואילו התוס' (ד"ה אין) מקשים למה לא חייב משום דינא דגרמי, ומתרצים שמדובר דווקא במקרה שעדיין יכולים לטרוח ולמצוא עבודה אחרת, ולכן יש רק תרעומת על כך שצריכים לטרוח. רש"י שלא העמיד בכך הבין שאין כאן חיוב משום דינא דגרמי. הקהלות יעקב שם מבאר שנחלקו בשאלה זו. לדעת התוס' נחשב כאדם המזיק, ולכן אינו נחשב כמבטל כיסו של חברו שפטור כמבואר בירושלמי, אלא דומה ל"הדקיה באינדרונא" (ב"ק פה ע"ב) שחייב מטעם שבת משום שזהו נזק אדם באדם. לעומת זאת, לדעת רש"י נחשב רק כיוצר מזיק, ואם כן אין זה נזקי אדם באדם ולא נחשב כאילו בעצמו גרם לפועל לא להרוויח מבעל הבית אחר, אלא דיבורו רק גרם לכך שהפועל עצמו יימנע מלהישכר לבעל הבית אחר.
^ 1.
עיין בשו"ת שמע שלמה (ח"ד יו"ד סימן ג) שהוכיח מש"ך זה שהכותרות נכתבו על ידי מרן הבית יוסף. ואמנם בעבר תמהתי על כך, שהרי השו"ע עצמו בסעיפנו לא הזכיר שום מקרה של גרמא שפטור בו אלא רק הרמ"א, ולכאורה מכך גופא מוכח שלא השו"ע כתב את הכותרות אלא הן נכתבו מאוחר יותר לאחר שהודפס החיבור יחד עם דברי הרמ"א. אולם שוב ראיתי שבדפוס ראשון (דפוס ויניציה) נדפס השו"ע ללא דברי הרמ"א וגם שם מופיעות הכותרות, וביניהן הכותרת על הסימן שלנו. לכן על כרחנו צריך לפרש שהואיל ובשאר הסימנים נתבאר שבגרמא פטור ובסימן זה נתבאר שבגרמי חייב, כתב השו"ע בכותרת "חילוק שבין גרמא בנזקין לדינא דגרמי".
עיין בשו"ת שמע שלמה (ח"ד יו"ד סימן ג) שהוכיח מש"ך זה שהכותרות נכתבו על ידי מרן הבית יוסף. ואמנם בעבר תמהתי על כך, שהרי השו"ע עצמו בסעיפנו לא הזכיר שום מקרה של גרמא שפטור בו אלא רק הרמ"א, ולכאורה מכך גופא מוכח שלא השו"ע כתב את הכותרות אלא הן נכתבו מאוחר יותר לאחר שהודפס החיבור יחד עם דברי הרמ"א. אולם שוב ראיתי שבדפוס ראשון (דפוס ויניציה) נדפס השו"ע ללא דברי הרמ"א וגם שם מופיעות הכותרות, וביניהן הכותרת על הסימן שלנו. לכן על כרחנו צריך לפרש שהואיל ובשאר הסימנים נתבאר שבגרמא פטור ובסימן זה נתבאר שבגרמי חייב, כתב השו"ע בכותרת "חילוק שבין גרמא בנזקין לדינא דגרמי".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
