ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
בדף סו ע"א סובר רב יוסף שיאוש אינו קונה אפילו מדרבנן, ואילו רבה סובר שקונה אך מסתפק אם קונה מדאורייתא כמו באבידה או שמא רק מדרבנן ושונה מאבידה ששם מגיע לידי המוצא בהיתר לאחר שכבר התייאשו הבעלים1 ואילו בגזילה מגיע לידיו באיסור ורק לאחר מכן מתייאשים הבעלים.
התוס' (ד"ה כיון) כותבים שמכאן משמע שיאוש אינו כהפקר גמור, כי אילו היה כהפקר היה מועיל גם אם בא לידיו באיסור, שכן יכול היה לקנות מן ההפקר.
הנתיבות (רסב ס"ק ג) מסביר שהחילוק הוא שבהפקר יוצא ברגע ההפקרה מיד הבעלים ואילו ביאוש עדיין נשאר שלהם עד שמישהו אחר יבוא ויזכה בחפץ, וכל עוד לא זכה אחר אם פסק היאוש החפץ חוזר לבעלים ואינם צריכים לעשות קניין מחדש. ר' יוסי וחכמים נחלקו בנדרים מג ע"א לגבי הפקר אם יוצא מיד או שהריהו כמתנה ויוצא רק כשזוכה בו אחר, ובהפקר הלכה כחכמים שיוצא מיד אך לגבי יאוש סובר הנתיבות שלדעת כולם אינו יוצא מיד. על פי זה יובן חילוקם של התוס', והביאור הוא שאם יאוש כהפקר שיוצא מיד מהבעלים קשה, אף אם בא לידי הגזלן באיסור ואינו יכול לזכות מהנגזל סוף סוף החפץ כבר לא שייך לנגזל אלא הוא מופקר, ואם כן יזכה הגזלן מההפקר. אך אם לא יוצא מיד מובן, כי עדיין שייך לנגזל והגזלן לא קונה ממנו הואיל ובא לידיו באיסור.
הגמרא בדף קטז ע"א מספרת שרב ספרא הלך בשיירה והיה אריה שליווה אותם בדרך ושמר עליהם והייתה תורנות ביניהם כל יום מי יזרוק חמור אחד להאכלת האריה. ביום שרב ספרא זרק חמורו לאריה האריה לא אכלו והזדרז רב ספרא לזכות בו. הגמרא אומרת שעשה כן לרווחא דמילתא אך לא נזקק לכך הואיל והפקיר רק על דעת שהאריה יאכלנו. התוס' (ד"ה אדעתא) מקשים מב"מ כד ע"א שהמציל מן הארי הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים, ואם כן גם כאן אף שלא הפקירו אלא על דעת האריה מכל מקום ודאי התייאש מחמורו. ומתרצים ששם שהאריה בא לטרוף ודאי מתייאשים אך כאן שהאריה היה מלווה אותם ושומר עליהם ורק נתנו לו אוכל לזונו, יתכן שלפעמים היה שבע ולא אכל, ולכן לא היה כאן יאוש.
הנתיבות על פי חילוקו כותב שכלל לא קשה. בב"מ מדובר שאחר קדם וזכה בו, ולפיכך הואיל והתייאשו הבעלים זכה בו האחר, אולם במעשה של רב ספרא אף אחד עדיין לא זכה בו והדיון בגמרא הוא אם רב ספרא היה צריך לזכות בו מחדש או לא, ולפיכך לא קשה קושיית התוס' מיאוש, שכן ביאוש כל עוד לא זכה אחר לא יצא מרשות הבעלים ואם כן מספיק שכלה היאוש כדי שיחזור לרשותו של רב ספרא, והגמרא הקשתה דווקא מהפקר שיוצא מיד מרשותו, ולכן צריך לחזור ולזכות בו.
לכאורה מוכח מהתוס' שם שלא סברו כחילוקו של הנתיבות, וצריך לומר שהנתיבות הבינו שדיבורי התוס' חלוקים ולא ניתנו מרועה אחד, או שהנתיבות לא התכוון לבאר את דעת התוס' עצמם בדף סו, אלא בא ליישב את קושייתם וחילק כעין דבריהם שיש הבדל בין יאוש להפקר, אך מכל מקום התוס' עצמם הבינו את החילוק בין הפקר ליאוש באופן שונה, וצריך לברר כיצד.
החזון איש (ב"ק סי' יח ס"ק א) מסביר שלפי התוס' החילוק ביניהם אינו בתוצאה אלא בגורם המחיל, כלומר, בשניהם התוצאה היא שהחפץ מופקר מיד, והחילוק ביניהם הוא שהפקר זו חלות שמחילים הבעלים ואילו יאוש זהו מצב של ניתוק החפץ מהבעלים. לפיכך יאוש לא יכול לחול כאשר יש על האוחז בחפץ חיוב להשיבו, משום שאז אין מצב של ניתוק מהבעלים2.
יסוד זה מופיע בדברי המלחמות בב"מ (יד ע"ב בדפי הרי"ף). הוא כותב שבנוטל אבידה על מנת להשיבה ואחר כך נתייאשו הבעלים אין היאוש מועיל משום שיד המוצא כיד הבעלים והריהו כשומר שלהם והאבידה נחשבת כנמצאת ברשות הבעלים, ולא שייך בכך יאוש. ואמנם הרמב"ן כתב זאת דווקא לגבי אדם שרוצה להשיב, ואילו בנוטל אבידה על מנת לגוזלה סובר שחל היאוש, אך יש לומר שהתוס' מרחיבים זאת לכל מקרה שהתורה הטילה עליו חיוב להשיב, אף אם הוא עצמו לא מתכוון להשיב, וסוברים כן לשיטתם בב"מ (כו ע"ב ד"ה מתנה) שחולקים על הרמב"ן וסוברים שהנוטל אבידה על מנת לגוזלה ואחר כך התייאשו הבעלים ואז השיבה מתקן בכך את הלאו. משמע שהיאוש לא חל אף במקרה זה שבתחילה לא רצה להשיב. סברת החילוק בין הפקר ליאוש היא שהפקר זו חלות שמחילים הבעלים ואילו יאוש זהו מצב של ניתוק החפץ מהבעלים, ולכן דווקא
כאמור, לדעת הרמב"ן היאוש תלוי במציאות אם אכן האוחז בחפץ מתכוון לשמור עבור הבעלים או לא, אך צריך להבין לדעתו מדוע אצלנו לגבי גזלן אינו זוכה, הרי גזלן אינו מתכוון להשיב. האחרונים מבארים שדווקא באבידה שלא הגזלן גרם ליאוש מועיל יאוש הבעלים. נמצא שגם לדעת הרמב"ן היאוש לא תלוי רק במציאות, אך קשה מה הסברא לחלק בין אבידה ששם חלות היאוש תלויה במציאות לבין גזילה שבגלל שהגזלן גרם ליאוש לא חל היאוש, הרי אם יאוש זה דבר התלוי במציאות מדוע יש להתחשב בפשיעת הגזלן. וצריך לומר שאף שמעיקר הדין אכן היה צריך להיות מופקר גם בגזלן, התורה (או חכמים – תלוי בשיטת האמוראים בב"ק סו ע"א) קנסה את הגזלן שלא יחול היאוש.
המנחת אשר (סי' מ במהדורה הישנה) הולך גם הוא בדרך זו בהסבר התוס', ותחילה הקשה על פירוש הנתיבות בתוס' מדברי התוס' כאן עצמם לגבי מתייאש מעבדו ומפקיר עבדו, שמשמע שהחילוק אינו בתוצאה אלא באופן החלות. וביאר המנחת אשר בתוס' שהחילוק הוא באופן החלות, שהפקר חל על ידי סילוק הדעת של הבעלים ואילו יאוש על ידי מצב שאין זיקה ממונית המקשרת בין האדם לחפץ.
והרחיב שם ביסוד היאוש ובאופן פעולתו, וביאר שבעלות מושתתת על הזיקה שבין האדם לממונו, והיא לא דבר הנמשך מעצמו כל עוד אין סיבה המפקיעתו אלא להיפך, צריך סיבה תמידית לקיומה, והסיבה היא הזיקה שיש לו לממון. זיקה זו מורכבת משני דברים – "רשות ושליטה" ו"רצון". כלומר, שהחפץ יהיה ברשותו ותהיה לו יכולת לשלוט בו, ושידע מקיום חפץ זה וירצה שהחפץ ימשיך להיות שלו.
ומבאר שם שהבעלות בטילה כאשר שני הגורמים חסרים או כאשר אחד מהם חסר באופן מובהק. לכן באבודה ממנו ומכל העולם שאין כלל שליטה לשום אדם בעולם היאוש חל אף אם עומד וצווח שאינו מתייאש ורוצה את החפץ, ובסופי תאנים כיוון שגם הוא וגם סתם בני אדם אינם מקפידים עליהם חל היאוש אף שהם ברשותו, אבל בדרך כלל בסתם חפצים שדרך בני אדם להקפיד עליהם היאוש חל רק אם גם מתייאש ברצונו וגם אינם ברשותו. ולכן כותב המלחמות שאין היאוש חל באבידה ששומרים עבורו הואיל ונחשב ברשותו, והתוס' מוסיפים שבכל מקרה שאוחז החפץ מחוייב בשמירה לא חל היאוש, ולכן אינו חל אפילו בגזילה במקרה שבא לידיו באיסור.
יאוש ושינוי רשות
בסוכה ל ע"ב מבואר שיאוש בצירוף שינוי רשות קונה, וכן עולה מבבא קמא קיא ע"ב שהגמרא דנה אם רשות יורש כרשות לוקח, שאז קונה משום יאוש ושינוי רשות. ובדף קטו ע"א מבאר רב זביד שנחלקו רב ור' יוחנן אם צריך דווקא שיקדם היאוש לשינוי הרשות או שהסדר לא משנה. עלינו לברר מה היחס בין שני הגורמים ומדוע אף שכל אחד מהם לבדו אינו מועיל בכל זאת צירופם יחד מועיל.
התוס' בסוכה (ד"ה וקרקע) מסבירים שהקניין נעשה על ידי היאוש בלבד אלא שאם אין שינוי רשות היאוש לא חל הואיל ובא לידו באיסור. נמצא ששינוי הרשות אינו חלק מהותי מהקניין אלא זהו תנאי צדדי כדי שהיאוש יוכל לחול. לכן כותבים שם שאילו יאוש היה מועיל בקרקעות, היה הקונה מגזלן קונה, ואף שקרקע אינה נגזלת ואם כן אין כאן שינוי רשות, מכל מקום הואיל וביד הקונה לא הייתה באיסור אלא הגיעה אליו רק לאחר היאוש הריהו קונה.
לפי הסבר זה מובנים דברי התוס' בבבא קמא (קיא ע"ב ד"ה גזל) הסוברים שהסדר מעכב, וצריך ששינוי הרשות יהיה דווקא לאחר היאוש, שהרי כל מטרת שינוי הרשות היא שיבוא לידיו בהיתר.
הרמב"ם (אישות ה, ז) כותב שהמקדש אשה בגזל ונתייאשו הבעלים מקודשת. וביאר המגיד משנה שלמרות שיאוש בלבד אינו קונה כאן שהוא ביד האשה הרי יש כאן יאוש ושינוי רשות כשהחפץ בידה וכיוון שהיא קנאתו אף הוא קונה אותה. ואילו הרא"ש (ב"ק פ"ז סוף סי' ב) והטור (חו"מ סי' שנג) כתבו שמקודשת מספק משום שספק אם הלכה כרבה שיאוש לבדו קונה או כרב יוסף שאינו קונה, ומשמע מדבריהם שאין זה נחשב יאוש ושינוי רשות למרות שכעת החפץ ברשות האשה, ותמהו האחרונים מדוע.
הקצות (שנג ס"ק א) עומד על יסוד מחלוקתם ולצורך כך מקדים בדברי הרשב"א. הרשב"א (גיטין נה, ב ד"ה ואי אמרת [במילים "ואי קשיא"]) עוסק בדברי הגמרא בגיטין שגזלן שהקדיש לאחר היאוש חל ההקדש, ומבאר שחל משום שהקדש משנה את שם החפץ מחולין להקדש ואם כן קונה ביאוש ושינוי השם, ומקשה כיצד חל הרי בשעה שהקדיש עדיין לא השתנה השם, והואיל והוא לא קנה אינו יכול להקדיש, ותירץ שהקדשו וקנייתו באים כאחד.
על פי זה מסביר הקצות שהרא"ש שהלך בדרכם של התוס' וסבר שיאוש ושינוי רשות מועיל רק אם קדם היאוש משום שמטרת שינוי הרשות היא שלא יבוא לידיו באיסור, ממילא סבר ששייך לומר שקידושיו וקנייתו באים כאחד דווקא לגבי יאוש ושינוי השם אך כאן לגבי יאוש ושינוי רשות לא שייך לומר, שהרי ליד הגזלן הגיע באיסור ואם כן לעולם לא יוכל לקנות, וכאשר אדם קונה ממנו, הקונה זוכה מההפקר (ברגע שיש שינוי רשות חל היאוש ובאותו רגע קונה מההפקר) והחפץ לא עובר דרך הגזלן. בקידושי אשה נאמר "ונתן בידה" ולכן צריך שיתן לה כסף שלו ולא מועיל שתקנה את הכסף מההפקר. אולם הרמב"ם חולק על התוס' וכותב (גניבה ה, ג; גזילה ב, ג) שמועיל בין אם היאוש קדם ובין אם שינוי הרשות קדם, ולשיטתו מטרת שינוי הרשות אינה שיגיע לידיו בהיתר אלא היא חלק מהקניין כמו שינוי השם, שהואיל ויש גם יאוש וגם שינוי כלשהו מצטרפים הם יחד להפקיע מיד הנגזל, ולפיכך כדברי הרשב"א לגבי שינוי השם יש לומר גם כאן, שהקידושין וקנייתו באים כאחד3.
הקצות (שסב ס"ק א) לשיטתו בהבנת התוס' כתב שלדעתם אם מכר הגזלן לקטן לא קנה הואיל וקטן קונה רק כשיש דעת אחרת מקנה, והגזלן לעולם לא יכול לקנות החפץ ואם כן אין כאן דעת אחרת מקנה.
הקהלות יעקב (סי' לח ד"ה והנלענ"ד) עוסק בדעת המלחמות בסוכה שהלך בדרכם של התוס', ומבאר באופן אחר את מחלוקתם, וכותב שלדעת כולם הגזלן הוא המקנה לקונה ואין הקונה זוכה מההפקר. הטעם לכך הוא שאף שהגזלן עצמו אינו קונה מכל מקום לאחר שהתייאשו הבעלים הוחלשה בעלותם בממון, כפי שמצאנו בדברי רב חסדא (קיא ע"ב) שלאחר יאוש לא אומרים רצה מזה גובה רצה מזה גובה4, ושוב בעלותם אינה מעכבת מהגזלן את היכולת להקדיש מכח הימצאות החפץ ברשותו, ולכן מצאנו בגמרא שלאחר יאוש הגזלן יכול להקדיש, ואם כן כשם שיכול להקדיש יכול גם למכור לאחר.
ומבאר ששורש המחלוקת לגבי הסדר הוא שלדעת הרמב"ם מועיל יאוש לאחר שינוי רשות משום שרק הגזלן מחוייב בהשבה ולכן אם הגיע לידיו באיסור אינו יכול לקנות, אך הלוקח שאינו מחוייב בהשבה5 לא נחשב שבא לידיו באיסור, אך המלחמות סובר שגם אצל הלוקח נחשב שבא לידיו באיסור ולכן אינו יכול לקנות. לדבריו ודאי לכל השיטות יוכל הגזלן להקנות גם לקטן, וכן יוכל לקדש בכך אשה, ואם כן לכאורה בדעת הרא"ש מוכרחים להסביר כקצות.
המנחת אשר (סי' מב במהדורה הישנה) סובר גם הוא כקהלות יעקב שאף לדעת התוס' הקונה זוכה מהגזלן ולא מההפקר, אך מנמק זאת באופן שונה. לדעתו היכולת של הגזלן להקנות אף שהוא עצמו לא קונה (הואיל ובא לידיו באיסור) היא מכך שמכל מקום קנאו בקניין גזילה להתחייב באונסים, ואת מה שקנה יכול להקנות, ואחר כך בגלל השינוי רשות הקונה זוכה בחפץ לגמרי. לפיכך גם לדעת התוס' ניתן להקנות לקטן, ונחשב שיש כאן דעת אחרת מקנה.
^ 1.
הרשב"א מבאר שמדובר דווקא אליבא דאביי שיאוש שלא מדעת לא הווי יאוש לפי שהלכה כמותו, וצריך לומר לפי זה שרבה רבו סבר כמותו. והמהדיר (בהוצאת מוסד הרב קוק) התקשה שלכאורה גם רבא יודה בכך כי סבר שיאוש שלא מדעת הווי יאוש ואם כן גם לדעתו באבידה היאוש קדם לנטילת החפץ על ידי המוצא.^ 2.
אמנם לשון התוס' "מכאן משמע שיאוש אינו כהפקר גמור" משתמעת יותר כהבנת הנתיבות כי לפי ביאורנו היה לתוס' לכתוב "אינו כהפקר" בלי להוסיף את המילה "גמור".^ 3.
בהערות הפתוחי חותם על הקצות הקשה שלכו"ע אין לדמות שינוי רשות לשינוי השם, כי דווקא בשינוי השם ניתן לומר כדברי הרשב"א לפי שגם לאחר השינוי החפץ עדיין ברשות הגזלן, אך לגבי שינוי רשות אין סברא לומר שבשעה שנשתנתה הרשות ויצאה מידי הגזלן לידי אחר נעשה החפץ גם של הגזלן. יש להוסיף על קושייתו, ולהקשות מדברי הקצות בסימן ר ס"ק ה הכותב שאין אומרים גיטו וידו באין כאחד אלא דווקא לגבי גט הואיל ואין צורך בקניין אלא בנתינה מעשית, אך במקום שנצרך קניין כגון שאדם הניח שטר מכר על חצר בתוך החצר לא אומרים ואין החצר נקנית לקונה.^ 4.
כמובא בסיכום הסוגיא של "מעמדו הממוני של חפץ גזול", שאיכות הבעלות נפגעת ולכן אף שעדיין שייך לבעלים מכל מקום אי אפשר לחייב את המזיק, כי לא כל כך הפסיד את הבעלים. והאור שמח כתב על פי זה, שגם ב"תברה ושתיה" חייב רק כששברה קודם היאוש.^ 5.
הוא מסביר שבשונה ממוצא אבידה המחוייב בהשבה הלוקח מגזלן אינו מחוייב כי נחשב כגונב מן הגנב.
הרשב"א מבאר שמדובר דווקא אליבא דאביי שיאוש שלא מדעת לא הווי יאוש לפי שהלכה כמותו, וצריך לומר לפי זה שרבה רבו סבר כמותו. והמהדיר (בהוצאת מוסד הרב קוק) התקשה שלכאורה גם רבא יודה בכך כי סבר שיאוש שלא מדעת הווי יאוש ואם כן גם לדעתו באבידה היאוש קדם לנטילת החפץ על ידי המוצא.^ 2.
אמנם לשון התוס' "מכאן משמע שיאוש אינו כהפקר גמור" משתמעת יותר כהבנת הנתיבות כי לפי ביאורנו היה לתוס' לכתוב "אינו כהפקר" בלי להוסיף את המילה "גמור".^ 3.
בהערות הפתוחי חותם על הקצות הקשה שלכו"ע אין לדמות שינוי רשות לשינוי השם, כי דווקא בשינוי השם ניתן לומר כדברי הרשב"א לפי שגם לאחר השינוי החפץ עדיין ברשות הגזלן, אך לגבי שינוי רשות אין סברא לומר שבשעה שנשתנתה הרשות ויצאה מידי הגזלן לידי אחר נעשה החפץ גם של הגזלן. יש להוסיף על קושייתו, ולהקשות מדברי הקצות בסימן ר ס"ק ה הכותב שאין אומרים גיטו וידו באין כאחד אלא דווקא לגבי גט הואיל ואין צורך בקניין אלא בנתינה מעשית, אך במקום שנצרך קניין כגון שאדם הניח שטר מכר על חצר בתוך החצר לא אומרים ואין החצר נקנית לקונה.^ 4.
כמובא בסיכום הסוגיא של "מעמדו הממוני של חפץ גזול", שאיכות הבעלות נפגעת ולכן אף שעדיין שייך לבעלים מכל מקום אי אפשר לחייב את המזיק, כי לא כל כך הפסיד את הבעלים. והאור שמח כתב על פי זה, שגם ב"תברה ושתיה" חייב רק כששברה קודם היאוש.^ 5.
הוא מסביר שבשונה ממוצא אבידה המחוייב בהשבה הלוקח מגזלן אינו מחוייב כי נחשב כגונב מן הגנב.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
