ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת השבת
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכה ומנהג
- כשרות
א. מציאותי: רבי יוסי בירושלמי אומר שההבדל בין כלי ראשון ושני הוא שבאחד מהם היד שולטת ובשני לא. בעלי התוספות נראים שממשיכים את דבריו באמרם שדפנות הכלי שומרות על החום של הכלי הראשון, דבר שאינו קורה בכלי שני, ולכן כלי שני מתקרר מהר יותר.
ב. בגדרים ההלכתיים: רבי יונה בירושלמי אומר שגזרו על כלי ראשון ולא גזרו על כלי שני. הרמב"ן אומר שמדין תורה אין איסור בישול בשבת בכל כלי שהוסר מהאש. כל הדיון בסוגיה שם הוא מדרבנן, וסביר לגזור על כלי ראשון ולא על כלי שני.
הר"ן מסכים עם הרמב"ן שזו כוונת הירושלמי, אך טוען שהבבלי חולק, ותפיסת הבבלי יותר מבוססת על המציאות של הבישול. האור שמח מראה שבתפיסת התלמוד הבבלי יש איסור תורה בבישול תבלינים בכלי ראשון, מה שמוכיח שהתפיסה של הבבלי, באופן כללי, מבוססת על המציאות של החום, ולא על הקטגוריה ההלכתית של כלי ראשון ושני.
מכיוון שנו עוסקים בדיני איסור והיתר, ולא בהלכות שבת, הגדרת "בישול" כקטגוריה הלכתית אינה מעסיקה אותנו כעת, אלא השאלה איזה מגע מעביר את הטעם באופן שכבר לא ייפרד ממנו.
חמדת השבת (104)
הרב בצלאל דניאל
100 - חמדת הכשרות: הקדמה להעברת טעם על ידי בישול - כלי ראשון וכלי שני לעניין שבת
101 - מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
102 - האם גוש מאכל שומר על חומו
טען עוד
כתוב בתורה (ויקרא ו) שהכלי בו בושל קרבן החטאת דורש הכשרה (ואם לא ניתן להכשירו יש לשבור את הכלי).
במסכת זבחים (דף צה ע"ב) דנים על גדרי הבישול הדורש הכשרה. במשנה נאמר ש"אחד (כלי) שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח .... טעונים מריקה ושטיפה" (כלומר – הכשרה). בגמרא מובא לימוד "אשר תבושל בו" – לרבות את העירוי. לכאורה משמע שהעירוי גורם לבליעה: מכיוון שהכלי בולע את החטאת על ידי עירוי מכלי ראשון, יש להכשיר אותו.
ראה נוספת לכך שהעירוי מבשל ככלי ראשון עולה מהגמרא במסכת שבת (דף מב ע"ב, שנגענו בה בפעם הקודמת) שם נאמר שמותר לתת מאכל לתוך הקערה או התמחוי, כלומר – להוסיף את המאכל שלא בושל לכלי שני. משמע שאסור לשפוך מכלי ראשון על מאכל אחר, לכאורה מפני שהעירוי מבשל ככלי ראשון.
לאור ראיות אלו, ר"י הזקן פוסק שלעניין העברת טעם דין עירוי כדין כלי ראשון.
אך במסכת פסחים (דף עו ע"א) נאמר "חם לתוך צונן, וצונן לתוך חם – רב אמר: עילאה גבר, ושמואל אמר: תתאה גבר (כלומר – האם החלק העליון בתבשיל משפיע יותר, לכן אם הוא חם הוא מחמם את התחתון וגורם להעברת טעם, או שהתחתון גובר, ורק אם הוא חם הוא יגבר, יחמם את המאכל הנופל עליו ויגורם לבליעת טעם). להלכה נפסק שהתתאה גובר. הגמרא מביאה ראיה מברייתא, ומסיקה: חם לצונן – קולף, מכיוון שעד שהחום יעבור תהיה בליעה בקליפה החיצונית.
הרשב"ם אומר שאם התתאה גבר, המשמעות היא שאין כוח בעירוי לגרום לבליעה, אם כך העירוי הוא ככלי שני. לגבי הראיות הקודמות: בסוגיה במסכת זבחים הגמרא מעלה הווה אמינא שאם תלה את החטאת בתוך תנור, ללא מגע בו, יש להכשיר את התנור. במקרה זה התנור אינו בולע מהחטאת. אך גזרה התורה "וכלי חרס אשר תבושל בו" – עצם הבישול בו מחייב הכשרה, גם אם אין מעבר של טעם ובליעה. בהקשר של שבת יש גזירה שהעירוי דומה מדי לכלי ראשון, ולכן אסרו חז"ל לערות מכלי ראשון על מאכל. אך משני הדברים אין ראיה שהעירוי גורם לבליעה לעניין איסורים. לכן הרשב"ם פוסק שלעניין בליעה, עירוי ככלי שני, ואינו מבליע טעם.
אך רוב בעלי התוספות מפשרים בין השיטות ואומרים שאכן יש שלושה גדרים: כלי ראשון – מעביר לחלוטין טעמים. כלי שני – אינו מעביר טעם כלל. עירוי – גורם למעבר ובליעת טעם בקליפת האוכל, ולא מעבר לכך.
כפי שהערנו בתחילת הדברים, בעלי התוספות סוברים שישנה הבחנה מציאותית בין כלי ראשון וכלי שני. דפנות הכלי הראשון חוממו על ידי האש (או מקור החום, ולפיכך שומרים על חום המאכל שבו, ואילו דפנות הכלי השני מקררים את המאכל. יש מקום לשאול מהו הדבר המרכזי הגורם להבדל ביניהם: החום של דפנות הכלי הראשון, או הקור של דפנות הכלי השני? נפקא מינה תהיה ביחס לעירוי, ולכאורה בכך חלקו בעלי התוספות הללו: לפי הרשב"ם העיקר הוא חום דפנות הכלי הראשון. ברגע שהמאכל כבר אינו מוגן על ידי דפנות אלו, דינו ככלי שני. לפי ר"י הזקן העיקר הוא קור דפנות הכלי השני. לכן בשלב העירוי, בו המאכל טרם בא במגע עם דפנות הכלי השני, המאכל אינו מאבד את מעמדו כמאכל כלי ראשון. לפי יתר בעלי התוספות אכן יש שלושה שלבים: העברת טעם בחום המוגן על ידי הדפנות; כאשר המאכל מאבד את הגנת הדפנות הוא יבליע בקליפה בלבד; ואחרי שנח בכלי השני והתקרר מדפנותיו הוא יאבד את כוח העברת הטעם.
יצוין שמחלוקת זו משפיעה לקולא ולחומרה: מצד אחד, לפי הרשב"ם העירוי לא יאסור מאכלים אחרים. מצד שני, לשיטתו העירוי לא יהיה יעיל במיוחד בהכשרת כלים, כאשר אנו מבקשים להוציא את הטעם הבלוע בכלי. וכמובן שהיפך הדברים בשיטת ר"י.
כאמור, חכמי ספרד נוטים לכיוון השני, וסוברים שההבדל בין כלי ראשון ושני הוא בגדרי מלאכת מבשל, אך מבחינה מציאותית לשיטתם יש ללכת לפי הטמפרטורה של המאכלים. לכן הרשב"א פוסק שכלי שני החם ככלי ראשון מעביר טעם כמו כלי ראשון. כל הדיון על עירוי אינו מתחיל לשיטתו: יש לבחון אם המאכל חם או לא, ולהתייחס לבליעת ולפליטת הטעם בהתאם.
להלכה השולחן ערוך והרמ"א פוסקים שיש לחשוש לשיטת הרשב"א, ולהניח שכלי שני מבליע ומפליט כדי קליפה. אך מעיקר הדין הלכה כבעלי התוספות, ולפיכך: כלי ראשון – מעביר ומבליע טעם בתבשיל כולו, כלי שני – דורש הדחה בלבד (מפני שאינו מבליע, במובן של יצירת תרכובת חדשה, אלא די בשטיפת המאכל הבלוע החוצה), ועירוי אוסר את הקליפה החיצונית שבא איתה במגע.
בפעם הבאה נעמיק בהשלכות נוספות של מגע מאכלים חמים.
ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב ניתן ליצור קשר עם הכותבים דרך: [email protected]
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.

נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.

שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.

שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.

יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.

אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.

נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.

עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.

עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.

נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.

רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.

תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.

בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא








