בית המדרש
  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • חומש בראשית
  • לך לך
קטגוריה משנית
undefined
3 דק' קריאה
בס"ד הרב נתנאל יוסיפון למי חיכו האינדיאנים? מעשה בחבורת תיירים אמריקאים, שהגיעו לביקור במתחם של שבט אינדיאני. האזור היה יפה ופראי, והאינדיאנים לקחו את התיירים לסיור מקיף בכל האזור. לאחר שהלכו כברת דרך, עצרו לפתע האינדיאנים לזמן ממושך. האיצו התיירים באינדיאנים, וביקשו להמשיך בסיור, אך האינדיאנים סירבו ואמרו שעדיין לא הגיעה השעה להמשיך בדרך, כי עליהם להמתין במקום זה בטרם ימשיכו בדרכם. התפלאו התיירים ושאלו: 'למה אתם ממתינים?' לתדהמתם, השיבו להם האינדיאנים את התשובה הבאה: 'הלכנו כעת במהירות, ולכן רק הגוף שלנו הגיע לכאן, אך הנשמה שלנו עוד לא נמצאת כאן. אנו ממתינים לנשמה שלנו שתגיע, ואז נמשיך בדרך...'. במבט ראשון, זו נשמעת תשובה מגוחכת לאוזניים מערביות, אך אם נעמיק בה נגלה שיש בה עומק רב. כבר "אמר רבי אלעזר: הבא מן הדרך אל יתפלל שלושה ימים, שאין דעתו מיושבת עליו מפני טורח הדרך" (גמרא עירובין סה ורש"י). כיום איננו פוסקים כך, מפני שגם כך איננו מתפללים בריכוז ובכוונה, אך אם היינו מרוכזים וחשים את נשמתנו, הרי שהיינו מרגישים עד כמה בהליכתנו בדרך, אנו מזיזים לא רק את גופנו, אלא גם עוברים תהליך נפשי ורוחני. עניין זה מלמד אותנו עד כמה לדרך יש תפקיד חשוב. כיום, אנו נוסעים במהירות ממקום למקום, ולכן רבים מאיתנו מצויים תדיר בדרכים, ורק מחפשים 'להעביר את הזמן' בנסיעה - בלימוד או בהאזנה דרך האוזניות וכו'. אך כשהאדם עובר מסע אמיתי בדרך, וקשוב לרחשי נפשו וליבו, הוא מגלה את התהליך המשמעותי שהוא עובר בדרך. וזו עניינה של פרשת לך לך. פרשה הקרויה על שם ההליכה. למעשה, אברהם אבינו, ועימו עם ישראל כולו, נולד בצו ה' ללכת לארץ ישראל. הדבר הראשון שאנחנו עושים זה - ללכת. ומאז אנו הולכים והולכים במסע ארוך לגאולתנו השלמה. בהמשך מצטווה אברהם: "התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה, כי לך אתננה". להליכה זו יש משמעות רבה. חז"ל אומרים שבהליכה זו קנה אברהם את מקום הילוכו, שהרי מטרת הילוכו הייתה "כדי שיהא נוח לכבוש לפני בניו" (ב"ב ק.). וכך פירש שם התורת חיים, שזו הסיבה, ש"כשהבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם ליתן לו את הארץ בראשונה אמר לו: "לזרעך אתן את הארץ", וכן בשנייה, ו(לעומת זאת) בשלישית נאמר לו: "לזרעך נתתי את הארץ" לשון עבר, לפי שכבר נתנה לו וקנאה במה שכבר הלך בה לארכה ולרחבה". מאברהם אנו למדים את הסוד הגדול, שהדרך אינה רק אמצעי ביניים להגיע אל המטרה, אלא שדרך הדרך אנו עוברים תהליך משמעותי, שבמסגרתו אנו לומדים דברים רבים וחשובים, סופגים את ערכה של ארצנו הקדושה, מתחברים אליה ונוחלים אותה, ורק מתוך כל מה שספגנו במסע, אנו מתעלים ומגיעים בסוף אל כל היעודים המרוממים. רעיון זה מצאנו בפסוק נוסף. נאמר במשלי (יט, כד): "טמן עצל ידו בצלחת... אל פיהו לא ישיבנה". פסוק זה תמוה לכאורה, שהרי בדרך כלל עצל כלל לא מגיע אל המטרה, כי הוא מתעצל לחתור ולהגיע אליה, ואילו כאן העצל מגיע אל האוכל שבצלחת, נמצא שהגיע אל המטרה. אם כן - הוא אינו עצל, דהרי הגיע למטרה? ועוד - למה אין בכוחו להביא את האוכל מהצלחת לפיו? עונה הראי"ה קוק (אורות התורה ח, ד): אדם זה הוא עצל בכך, שלא הבין את עניינה של הדרך. הוא לא הכין את כל ההכנות המתאימות, דילג על הדרך, וקפץ ישר אל המטרה. אדם כזה מגיע אל המטרה, אבל כיוון שלא הכין את כל ההכנות, ולא הפנים את כל מה שצריך להפנים בדרך, אין בכוחו להפיק מהמטרה את עניינה, וכך אין בכוחו לאכול את האוכל שבצלחת. משל למה הדבר דומה? לאדם שבנה בניין גדול ויפה, אך התעצל להכין לו יסודות חזקים ומתאימים או התעצל לשים בו את כמויות הברזל והבטון המתאימות. אדם כזה יגיע אל המטרה והבניין שלו יקום, אך הוא לא יוכל להשתמש בו לאורך זמן, כי הבניין יתמוטט במהירות. וכיוון שאברהם אבינו ידע את סוד הדרך בקדושה, הרי שהיה בכוחו לתקן את אלו שהפכו את הדרך לאליל שלהם. בפרשת וירא, נגלו לאברהם שלושה אנשים, שנדמו לו כערביים נוודים, ה"עובדים לאבק רגליהם" האליל של הנוודים הערביים הוא אבק הדרך, כי הדרך בה הם נודדים הייתה מקור פרנסתם וחייהם. בא אברהם ומבקש מהם לרחוץ את רגליהם, ולבער את העבודה הזרה הזו, כי אברהם מתקן את כוחה של הדרך. יודע הוא שהדרך חשובה, אך היא אינה הכל, הדרך חשובה והמטרה חשובה. חשוב ללכת בדרך, וחשוב גם לחתור ולהגיע למטרה. שנזכה לשמוח בדרך, ולשמוח במטרות. ללכת בדרך ולהגיע לארץ המובטחת!
סרטונים קצרים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il