ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- שבת ומועדים
- שבת
- שיעורים במסכת שבת
המלבן את הצמר או את הפשתן או את השני וכן כל כיוצא בהן ממה שדרכו להתלבן חייב וכו' המכבס בגדים הרי הוא תולדת מלבן וחייב וכו'.
הרי מפורש ברמב"ם שיש חלוקה בין הליבון שהוא אב המלאכה לבין הכיבוס שהוא רק תולדה. ואף בדברי המאירי נ"ל שאפשר לדייק כרמב"ם, שכתב (עג, א): "המלבנו ר"ל המכבסו בנהר כדי ללבנו". היינו שהליבון הוא המטרה, והדרך להשיג אותה היא ע"י הכיבוס, אך אין הם אותו הדבר. אז מהו א"כ החילוק ביניהם?
מלבן כצובע
הרב המגיד (הלכה יא) מביא שנחלקו הראשונים האם יש איסור כיבוס דווקא במים או גם בשאר משקים. לרשב"א נראה שאין כיבוס אלא במים. וכן היא דעת ר"ת בתוס' כתובות (ו, א ד"ה האי):
דהא סחיטה משום ליבון ולא שייכא בשאר משקים דכל דבר המלכלך את בולעו כגון יין ושכר ושמן לא שייך ליבון בסחיטתו אלא דוקא במים.
ובלשון אחרת מביא הרמב"ן את שיטת ר"ת (שבת קיא, א ד"ה האי):
אומר רבינו תם ז"ל דתרי גווני סחיטה נינהו חד תולדה דמלבן וחד תולדה דדש, וההוא דהוה תולדה דמלבן ליתיה אלא בבגד שמתלבן ובמים שמלבנין וחייבין עליו אף על פי שאינו צריך למשקין, אבל ביין ושמן ובשאר דברים ליתיה, וכשהוא צריך למשקין הזבין מהן הוא תולדה דדש וחייב.
אם כן עולה מדברי ר"ת שכיבוס, היינו ליבון, שייך דווקא במים המנקים את הבגד מהלכלוך הדבוק בו ולא בשאר משקים שיוצרים פעולה הפוכה של צביעה ולכלוך.
אך הרמב"ן שם, והביאו הרב המגיד הנ"ל, כותב שאין הדבר כן, אלא שייך ליבון גם בשאר משקים:
והסוחט בגד תולדת צובע כדרך מלבן והוא נמי בכל שמכבס - בין במים בין ביין - כדאמרינן התם לאכלה ולא למשרה ולא לכביסה והוא שמתכבס הבגד בכך מעט.
יש דין שאסור לכבס בפירות שביעית ומוכח אם כן שיש כיבוס גם בשאר משקים. אמנם מתנה זאת הרמב"ן בכך שידוע שהוא מתכבס בזה. אך יש בדבריו הגדרה מחודשת והיא 'הסוחט בגד תולדת צובע כדרך מלבן'. ומשמע שיש במלבן שייכות לצובע. ומהי אותה השייכות?
מבאר הנשמת אדם (חלק ב, כלל ט, אות ג) שמלבן הוא בעצם סוג של צובע. הדבר נלמד מהירושלמי ששואל (שבת ז, ב):
מה צביעה היתה במשכן? שהיו משרבטין בבהמה בעורות אילים מאדמים וכו'.
והדבר תמוה – שהרי היו צריכים לצבוע יריעות שלימות של כיסוי המשכן?! אלא שלפי הירושלמי צביעה אחידה של דבר שלם או חלקי אך גדול, הרי הוא מלבן, ואילו מלאכת צובע שייכת דווקא כשעושה ציורים. ולכן הירושלמי צריך לחפש צביעה במקומות קטנים. ולפי זה יובנו דברי הירושלמי שאומר 'הדא איתתא דשרקא אפה חייב משום מלבן', ולכאורה האיסור הוא משום צובע, וכך אמנם מבואר בש"ס דילן (צה, א) אשה לא תעביר סרק על פניה, מפני שצובעת. אלא שלירושלמי צביעת הפנים כולם היא מלאכת מלבן, משא"כ לבבלי שהיא מלאכת צובע.
וזהו יסוד דברי הרמב"ם שמלבן אינו מכבס, אלא מלבן הוא התהליך או הפעולה שמהפכת את הצמר ללבן, או לשאר כל צבע אחר.
המנער טליתו
נקודה נוספת חשובה במלאכת מלבן עוסקת בדין של ניעור הבגד בשבת. וכך מלמדת הגמ' (קמז, א):
אמר רב הונא המנער טליתו בשבת - חייב חטאת. ולא אמרן אלא בחדתי, אבל בעתיקי - לית לן בה. ולא אמרן אלא באוכמי, אבל בחיורי וסומקי - לית לן בה. והוא דקפיד עלייהו. עולא איקלע לפומבדיתא, חזא רבנן דקא מנפצי גלימייהו. אמר: קמחללין רבנן שבתא! אמר להו רב יהודה: נפוצי ליה באפיה, אנן לא קפדינן מידי. אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף, אמר ליה: הב לי כומתאי. [חזא דאיכא] טלא עליה, הוה קמחסם למיתבה ליה. אמר ליה: נפוץ שדי, אנן לא קפדינן מידי.
ויש לשאול על עצם דינו הבסיסי של רב הונא כמה שאלות: מהי צורת הניעור? על אלו בגדים הוא מדבר? משום מה חייב חטאת? ואכן הגמ' עצמה משלימה חלק מן השאלות מיד, וחלק מהתשובות מופיעות בדברי רבותינו הראשונים. מצאנו שלושה כיוונים בהסבר הסוגיא ונזכיר רק חלק מבעלי השיטה ולא את כל הסוברים כן.
שיטת רש"י שהמדובר בסוגיא הוא ניקוי הטלית מעפר. וכיון שהדבר ניכר על בגד שחור וחדש, ויש קפידא אזי הדבר אסור מדין מלבן (לקמן נזכיר האם יש קפידא בסתמא או צריך קפידא מפורשת). ואע"פ ששיטת רש"י במשנה (עג, א ד"ה מלבנו; קמא, א ד"ה מבפנים) שמלבן הוא דווקא במים, הרי כותב כאן במפורש (ד"ה חייב) 'דזהו ליבונה'. והיינו שבמקרה זה של הטלית אכן אין צורך במים וליבונה הוא בניעור בלבד. ובזה אולי תיושב תמיהת רעק"א (גליון הש"ס קמז, א) על רש"י. ומש"כ בגמרא טל, אפשר להסביר שהיינו דבר טינוף, כפי שכתוב בר"ח. ועוד כ' ר"ח שמדובר בעפר כדכתיב 'התנערי מעפר' ע"כ, ומשמע שר"ל שלומדים מהפסוק שהביטוי ניעור שייך בעפר וממילא כך יש להבין את הגמרא ולא צריך להעמיד דווקא בטל או מים. ובספר לשון הזהב כ' שרש"י למד המעשה הראשון בסוגיא שמדובר בעפר, שכן הת"ח קמו וניערו בגדיהם. לא מסתבר לומר שישבו על מקום רטוב, אלא על הקרקע. וכך רש"י עצמו מבאר בסוגיא אחרת (קמו, ב ד"ה ומשום) שהיו יושבין אף על הקרקע. אמנם יש לומר שאין דעתו שיש ליבון רק בעפר אלא אף בעפר שייך ליבון.
שיטת התוס' אחרת היא, שכן הגדרת מלבן היא ניקוי במים, ואם כן בסתם עפר אינו חייב. ושיטה זו נלמדת מהמעשה המפורש בסוגיא של ה'כומתא דחזר טלא עליה'.
לקמן נראה שיטה נוספת היא שיטת הרמב"ם.
קפידא במלאכה
אחד התנאים הנדרשים בכדי להגדיר את הניעור כאסור הוא מה שאומרת הגמ' שצריך שיהיה קפידא. אך לא ברור מה עושה אותה הקפידא, הרי אם יש מלאכה אסור אם אין מותר?! עונה על כך הרשב"א כאן בסוגיא, וכן במגיד משנה (י, יח):
ולמאן דקפיד הוי פסיק רישיה ולמאן דלא קפיד ליכא אלא דבר שאין מתכוין, שאינו כיבוס גמור.
כלומר, אכן אין מדובר כאן במלאכה גמורה ומה שנותן את החשיבות לאותו המעשה להיחשב כפעולה מהותית, כמלאכה, הוא דעת האדם. אלמלא דעתו, לא היינו רואים בדבר שום מעשה עם חשיבות, ומובן מדוע הקפידא נכנסת כאן. והסבר זה מסתדר בעיקר לרש"י, שכ' עפר ולא מים. ואין כאן צורה שלימה של מלאכת מלבן לשיטתו, אלא בסך הכל הסרה של לכלוך שלא חודר לבגד, ולעיתים אף כלל אינו מוגדר כלכלוך, הרי שהגדרת המלאכה תלויה היא בדעת האדם.
החידוש הגדול כאן הוא הסובייקטיביות של המלאכה. ונראה לי שהוא כעין מה שראינו בדברי הרשב"א במלאכת טוחן שהתורה לא הגדירה לאדם את גודל החתיכות של מאכלו. לא כל מעשה של אדם אסור, אא"כ נכנס לתוך גדרי אחת המלאכות. וכיון שכך, מוסבר הצורך בהקפדת האדם.
מקור נוסף המחזק הסבר זה נמצא בדברי הריטב"א העוסק בהגדרות של פסיק רישיה. וכך כותב (קג, א):
ואי לאו דמסתפינא מרבוותא ז"ל הוה אמינא שלא אמרו כן בתלמוד דכי לא איכפת ליה שרי לר"ש אלא בדבר שמחמת עצמו אינו חשוב מעשה ומלאכה, ומשום הכי כל היכא דלא איכפת ליה חזר למהותו שאין בו מלאכה ולא מעשה חשוב, כגון הא דהכא דשורת הדין דיפוי קרקע כל שהוא לא חשיבא מלאכה, אלא כשמחשבין לה משום צורך, וכן ההיא דמימעיט ענבים מן ההדס התלוש צורך המצוה לתקונה עושה אותו שהוא תיקון וכי יש בו חשיבות, וכי לא איכפת ולא מכוין ליה כלל הוה מילתא דלא חשיב.
אך לפי תוס' ודעימיה שהניעור הוא מטל, הרי ודאי שיש מלבן במים, ומדוע א"כ מועיל 'לא אכפת ליה'? סוף סוף פעולת הכיבוס נעשית?! ואף כאן יש לומר שכיון שאין הטל נכנס עמוק לפנים הבגד אינו ליבון של ממש, ואין בזה כיסכוס שהוא שפשוף הבגד, וממילא זה כיבוס לא גמור, ואם האדם יחשיב רמת ניקוי זאת ככיבוס אזי יאסר ואם לא אז לא.
ונביא בזה שתי נקודות חשובות שהביא הביאור הלכה (סימן שב, א) בדיון בסוגיא זו: א. המקפיד יכול לנער עבור מי שאינו מקפיד כיון שאין בזה תיקון. ובכל זאת נשאר בצ"ע (ד"ה והוא שמקפיד) ב. הקפידא היא בסתמא על שחור וחדש, ועיקר הדין הוא שבשביל להתיר צריך דעת מפורשת שלא מקפיד. אך בסתמא יש לומר שמקפיד (ד"ה עליה).
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם הביא את דין הגמ' ללא ביאור מפורש של מהו האב המחייב (י, יח):
המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הציהוב הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין עושין חייב חטאת, ואם אינו מקפיד מותר.
אמנם בכל הרישא, שלושה מתוך ארבעה דינים, בסעיף זה כותב הרמב"ם במפורש שחייבים משום מכה בפטיש, ולכאורה נראה שאף ניעור הטלית כלול בזה. אך מדוע שינה הרמב"ם וכתב בסוף באופן סתמי 'חייב חטאת'? וראיתי מסבירים שאין לחייבו אלא חטאת אחת משום מכה בפטיש ולא משום אבות נוספים.
השלטי גיבורים (סב, א ברי"ף אות ב) מבין שהרמב"ם סובר כרש"י, שיש מלבן בעפר. אך לפי זה, מדוע כללו הרמב"ם עם שאר הדינים? ואולי הוא משום הדמיון לדין הקודם אודות הסרת היבולות.
אך רוב המפרשים מבינים כאמור שהרמב"ם אוסר ניעור משום מכה בפטיש. ולפי זה מובן מדוע יש תנאים של חדש ושחור ומקפיד. שהרי אם האיסור הוא מכה בפטיש מובן שהדבר שייך רק בבגד חדש, ולא בישן. ומובן עניינה של ההקפדה, האם הבגד מוכן או לא, וזה דבר שמשתנה בין האנשים. וכן הגדרתו לציהוב הבגד היינו הבהקת הבגד, מובנת דווקא בשחור ולא בצבעים אחרים, אך לפי רש"י או תוס' לא מובן מדוע יש הבדל בין צבעים שונים בבגד. הרי כיבוס שייך בכולם? וראה בשל"ג הנ"ל בתירוץ דבר זה.
אך כיצד בדיוק נעשית אותה 'הכאה בפטיש' לפי הרמב"ם? כיצד הבין הרמב"ם את הגמרא?
אומר הרב המגיד שמה שנלמד ממעשה ה'כומתא' הוא:
שהענין היה בחשש אביי מפני הטל שהוא מצהיב ע"ג הבגד השחור לבן.
כלומר, הטל הבוהק יצר כעין מראה לבן על גבי הצבע השחור של הבגד, ועל כן בניעורו יש משום מכה בפטיש בהבאת הבגד לצורתו הרצויה.
ביאור נוסף כתב האור שמח על אתר:
זה לא מסתבר כלל [דברי המגיד משנה], כיון דטל הוא דבר המנמס ומתייבש מאליו, ואין דרך האומנין לעשות כן, ואין זה מעשה אומן, וגדולה מזו כתב האור זרוע במלאכת מכה בפטיש שלהסיר נוצות מע"ג צמר מותר אף אם קפיד, והביאו רמ"א סי' ש"ב (סע' י"א), ונראה לרבינו הפירוש כך, דההיא כומתא (שבת קמז, א) הוי עלה צמר לבן, והיה יודע אביי הך דרב הונא המנער טליתו חייב חטאת, לכן כשהיה עליה טל היה מונע מלנערה מהטל שמא יסור גם הצמר הלבן המדבק בה, ונהי דאינו מתכוין להסיר הצמר הלבן שעליה מ"מ אפשר הוי כפסיק רישא, וכדרך אביי להחמיר כעין זה, דהוה לייט על הפותח דלת כנגד המדורה ברוח מצויה יעו"ש דף ק"כ ע"ב, ע"ז אמר לי' רב יוסף נפוץ ושדי, דגם להסיר הצמר שעליה שרי, דאנא לא קפדנא בזה ודו"ק.
להסביר שהמלאכה היא משום ניעור הטל קשה, שכן אין הוא דבר משמעותי בכדי שיעשו פעולה להסירו. אך הגמרא עצמה אומרת שהיה טל?! אלא אכן מדובר שיש טל, אך עיקר התיקון הוא בהסרת הצמר המיותר שאף הוא היה דבוק בבגד. ויש חשש שבניעור הטל, שאין בו מצד עצמו שום איסור, ינוערו גם הצמר וממילא יתחייב במכה בפטיש.
הסבר שלישי ראיתי בספר יד פשוטה, שם מבאר שכוונת הרמב"ם היא לחוטי צמר שנשארו על הבגד ואותם מורידים לפני מסירת הבגד ללוקח. ועל זה אומר הרמב"ם שחייבים חטאת בניעור שלהם. אך מה יעשה הרמב"ם עם הגמרא האומרת שהיה 'טל' על הבגד, ולא סתם בדים?
מבאר רבינו פרחיה ברבי ניסים:
שמצא אביי על כומתא דרבי יוסף השחורה חוטין לבנים, מלשון טלאי על טלאי.
אפשרות נוספת להסביר מיוסדת על דבריו של רבינו חננאל כאן בסוגיא המבאר את הטל כ'דבר טינוף'. וממילא ברור שהתיקון הוא הכנה האחרונה של הבגד, ולא משנה איזה סוג של לכלוך היה עליו. אך קשה שמדובר כאן כבר על בגדים שלבשום, כמבואר במעשים המובאים בגמ', ומה ההוו"א שיאסרו? הרי רק אם טרם קבלום יש לומר שאולי יקפידו ולא ילכו, אבל אם הלכו עימם על כרחך לא מקפידים עליהם. אלא שיש בתוספת הפעולה הזאת נוי לבגד, והבגד הופך להיות מתוקן יותר, וזוהי בדיוק מלאכת מכה בפטיש.
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.

יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.

עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.

רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.

חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.

חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית

תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.

מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.

מידות הראי"ה סוד תיקון המידות בנפש האדם
אל המידות א'
עבודת המידות היא הגשר המחבר בין נשמת האדם הטהורה לבין חיי החומר והמעשה בעולם הזה. השינוי האמיתי מתאפשר כאשר מקדימים את התבוננות השכל והדעת לעבודה הרגשית, ובכך יוצרים הרגלים נכונים ומרוממים.

לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.











