ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חנוכה
- עניינו של חג
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
בבית שני כשמלכו יון גזרו גזירות על ישראל וביטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם...
את דברי הרמב"ם "ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם", הסבירו 2 שהכוונה היא לדברי הגמרא בתחילת מסכת כתובות (ג, ב), שם בהסבר לדין שבתולה נשאת ליום הרביעי, מביאה הגמרא ברייתא:
דתניא: מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי? שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין [...] ומסכנה ואילך, נהגו העם לכנוס בשלישי, ולא מיחו בידם חכמים; [...] מאי סכנה? [...] אמר רבה, דאמרי: בתולה הנשאת ביום הרביעי, תיבעל להגמון תחלה.
התיאור "פשטו ידם בממונם ובבנותיהם", אם כן, עוסק בגזרה שבתולה הנשאת ליום הרביעי תיבעל להגמון תחילה.
מלבד הטעם הפשוט לכך שבתולה נישאת ליום הרביעי, ישנו טעם נוסף. רבי יצחק אייזיק חבר 3 כותב על צד הנסתר שהתקנה שבתולה נישאת ליום הרביעי היא משום שהמאורות נבראו ביום הרביעי. ויש לבאר, מה בין עניין בריאת המאורות לעניין נישואין של בתולה?
ידועה הסתירה בפרשת הבריאה – כתוב (בראשית א, טז): "אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים", ובהמשך הפסוק נאמר "אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה". איך ייתכן שמצד אחד שניהם גדולים, ומצד שני אחד מהם הוא המאור הגדול והשני הוא הקטן?
רש"י שם מביא שבתחילה נבראו שניהם גדולים, אלא שקטרגה הלבנה ולכן נתמעטה, ושעיר ראש חודש הוא כביכול לכפר על הקב"ה שמיעט את הלבנה, אך לעתיד לבוא יהיה אור הלבנה כאור החמה.
בביאור עניין זה כתוב בספרים שאין הכוונה שהיו לנו שתי שמשות; הלבנה תמיד הייתה כפי שאנו מכירים, שאין לה מגרמה כלום ולא האירה באור עצמי כשמש. אלא שבשלב שבו נתלו המאורות ברקיע השמים, הקב"ה ברא את הלבנה כך שהיא מוכנה להיות כלי לקבל את אור השמש, ובקבלת אור זה יש לה היכולת להאיר כמו השמש. בריאת הלבנה בצורה כזו יצרה מצב שהיא מסוגלת לקבל את אור השמש, ולהחזיר אותו בדיוק באותה צורה.
ולפי זה ניתן להסביר את דברי ר' יצחק אייזיק חבר, שקביעת יום הנישואין ליום הרביעי היה משום שבאותו יום נתלו המאורות – שהרי זהו גם עניין הזיווג. בזיווג יש משפיע ויש מקבל, וכשיש קבלה שלמה המקבל הופך להיות חלק מהמשפיע.
מובא בתשבץ 4 על דברי המשנה בסוף תענית, "ביום חתונתו וביום שמחת ליבו", שמתן תורה נקרא יום החתונה, כיוון שביום זה נשקו השמים והארץ, "וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי" (שמות יט, כ) – התגלה החיבור שבין העליונים לתחתונים. חיבור זה הוא היכולת של התחתונים לקבל את השפע, ולעלות מתוך קבלה זו למדרגה של עליונים.
עניין זה אנו מוצאים גם בדברי רש"י על הפסוק (ישעיהו כו, ד) "כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים", שהמילה 'בי-ה' מורכבת מהאות י', שזו האות של העולם הבא, ומהאות ה' שמבטאת את העולם הזה, ויחד הן יוצרות שם אחד. אמנם יש פה קבלה, אבל כשהיא שלמה המקבל הופך להיות חלק מהמשפיע ומתחיל להשפיע בעצמו. זהו עניין המאורות, חיבור שמים וארץ, ובחיבור אמיתי של שמים וארץ, הארץ מקבלת והופכת להיות חלק מהשמים.
זהו גם היחס שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. תורה שבכתב היא שמיימית ועליונה, אך עניין תורה שבעל פה הוא להתגלות על ידינו, לקבל מלמעלה, ולאחר שאותו האור נקלט בצורה שלמה על ידנו, הוא מוחזר כאור עצמי שלנו.
המאבק היווני נגד כוחם של חכמים
זו הנקודה המרכזית שחכמת יוון אינה יכולה לקבל. החכמה היוונית מושתתת כולה על ההנחה שהעולם הזה הוא מנותק. אין לו בכלל קשר למעלה, ואין בכלל מושג שהוא למעלה מהטבע. והגזרה שכלה תיבעל להגמון תחילה, היא אחד מהניסיונות לקעקע את היסוד של הגשר שבין העליונים לתחתונים. משום שהמלחמה של היוונים היא כנגד יכולת זו של חכמים לתקן תקנות ולגזור גזרות, שבנויה על "ושמרתם את משמרתי – עשו משמרת למשמרתי" 5 .
יכולתם של חכמים להוסיף על התורה, היא ביטוי של הזיווג בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, בין עליונים לתחתונים. היכולת של חכמי ישראל להתגלות במה שהם מבינים שזה רצונה של תורה, שזאת מחשבתה של תורה.
דבר זה מסביר גם מדוע גזרו היוונים על ראשי חדשים, משום שקידוש החודש מסור בידי בית דין, וכמו שאומרים חז"ל (ירושלמי כתובות א, ב) על הפסוק (תהלים נז, ג) "לָאֵל גֹּמֵר עָלָי" – שבידי חכמים לשנות מציאות על ידי הקביעה של קידוש החודש ועיבור השנה. הקב"ה מסר לבית דין של ישראל את הכוח לקבוע את המציאות, ויותר מכך – להנהיג את המציאות על פי הנהגתם.
יסוד הזה עומד בסתירה מוחלטת לכל התפיסה היוונית, שאומרת שאין שום דבר עליון וגם אם יש הוא אינו שייך אלינו, ויש נתק מוחלט בין מה שבשמים למה שבארץ. העולם הזה עומד לעצמו. ועל פי זה מובן מה שכותב הרמב"ם שפשטו ידם בבנותיהם – שבגזרה שכל הנישאת ברביעי תיבעל להגמון תחילה, ניסו היוונים לעכב ולמנוע את תקנת חז"ל.
חביבות נר החנוכה
נקודה זו באו חכמים להאיר ולבסס, דווקא באמצעות מצוות הדלקת נרות החנוכה. הנר הוא ביטוי מעשי של החיבור בין הצד של המופשט אל החומר – על ידי החומר יוצרים אור. באמצעות מצווה זו רצו חז"ל לבטא את יסוד החיבור והגילוי, את יכולת החומר להאיר באור שהוא מקבל כמושפע, וכביכול להחזיר את האור חזרה.
בתחילת פרשת תצוה (שמות כז, כ), בעניין הדלקת נר תמיד, מביא רבנו רבנו בחיי את דברי המדרש:
אמר רבי מאיר: אמר הקדוש ברוך הוא, חביבין עלי נרות שאהרן מדליק מן המאורות שקבעתי בשמים.
למה? שבשעה שהקריבו הנשיאים חנוכת המזבח ולא הקריב שבט לוי, היה נפשו של אהרן עגומה, אמר לו הקדוש ברוך הוא: כל השבטים הקריבו חנוכה אחת ואתה לבדך תעשה חנוכה לעצמך, הוא שכתוב: (תהלים י, יז) "תאות ענוים שמעת ה'", וזהו שכתוב: "מחוץ לפרוכת וגו' יערוך אותו אהרן ובניו", ע"כ. ויהיה רמז לחנוכה של נרות חשמונאי, ואם כן כשאמר "יערוך אותו אהרן ובניו" ירמוז לשעה ולדורות.
יש לעמוד על שני דברים. א. מהי כוונת הביטוי "חביבין עלי נרות שאהרן מדליק"? ב. מהי הסיבה שנרות אהרן חביבים כמאורות?
לאור מה שביארנו לעיל, לאחר התמעטות הלבנה המאור הגדול הוא לממשלת ביום. שהרי נבראו שני מאורות גדולים, וכפי שהסברנו, בשעת יצירת הלבנה אור השמש האיר בה באופן כזה שהיא האירה כאור השמש. אבל אחרי התמעטות הלבנה היא איננה יכולה להביא לידי ביטוי את מה שהיא מקבלת, ורק לעתיד לבוא יהיה אור הלבנה כאור החמה.
הביטוי 'חביבין' מופיע במקומות נוספים. הרמב"ם בסוף הלכות חנוכה (ד, יב) כותב: "מצוות נר חנוכה מצווה חביבה היא עד מאוד". עוד אנו מוצאים ביטוי זה בחז"ל "חביבין דברי סופרים יותר מיינה של תורה" (ירושלמי ברכות א, ד) ובמשנה באבות (ג, יד) "חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם [...] חביבין ישראל שנקראו בנים למקום חיבה יתירה נודעת להם".
ויש לבאר את החוט המקשר בין כל התבטאויות אלה בדברי חז"ל.
"חביבין דברי סופרים יותר מיינה של תורה". הדבר שנותן את החביבות לדברי הסופרים, הוא בדיוק הסיבה שבגללה ישראל נמשלו ללבנה, שלית לה מגרמה כלום. לישראל ישנה היכולת להתבטל בצורה מוחלטת כלפי רצונו של מקום וכלפי השפע העליון, המצב של "לית ליה מגרמיה", שבו האדם הופך להיות כלי שמסוגל לקבל את האור ולהחזיר אותו באותה עוצמה שבה הוא קיבל אותו. ולכן חביבין דברי סופרים יותר מיינה של תורה, משום שדברי סופרים הם היכולת לקבל את האור של תורה שבכתב ולהאיר באותו אור. כך גם במשנה: "חביב אדם שנברא בצלם" – פירוש המושג בצלם אלוקים הוא שאמנם האדם הוא נברא, אבל הקב"ה מסר לו את היכולת להיות שותף עם הקב"ה בבריאת העולם ובקיום שמים וארץ, וזוהי חביבות מיוחדת.
לאחר שכותב הרמב"ם שמצוות נר חנוכה חביבה, הוא מוסיף: "וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח הא-ל". בדבריו הוא מחדש שהדלקת הנר עצמה נחשבת הודאה. ההודאה נאמרת בכריעה, כפי שאומרת הגמרא (ברכות לד, א) על הכריעה בתפילת עמידה "בהודאה תחילה וסוף", ומשמעות הכריעה היא התבטלות שגורמת להיות כלי שמקבל, כפי שהסברנו בלית ליה מגרמיה.
את הפסוק (דברי הימים-א טז, כז) "הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ", מבאר הגר"א שההבדל בין הוד והדר הוא שהוד הוא יופי עצמי, כמו אור החמה שהאיר את אורו העצמי, והדר הוא נוגה הירח שמקבל מן השמש. משמעות המילה הדר בארמית היא חזר – היכולת להאיר כשאין אור עצמי, על ידי החזרת האור המתקבל.
ההידור וההודאה
ייחוד נוסף במצוות נר החנוכה הוא עניין המהדרין – אמנם בכל המצוות יש עניין של "זה אלי ואנווהו – התנאה לפניו במצוות" (שבת קלג, ב), אבל בחנוכה הדין של מהדרין ומהדרין מן המהדרין הוא חלק מעיקר התקנה. השימוש בלשון זו אינו סתמי – ההידור הוא עניין נר חנוכה, היכולת לקבל אור ולהחזיר אותו, להפוך להיות כלים מאירים. התבטלות מוחלטת שנותנת את האפשרות להיות כלי מקבל וממילא להפוך את הכלי הזה להיות חלק מהאור, וזה ההידור – החזרה.
ראינו שכתב הרמב"ם: "כשמלכו יוון גזרו גזירות על ישראל וביטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות". עמדו הפרשנים על השימוש בלשון "וביטלו דתם", מדוע לא הסתפק הרמב"ם בתיאור שגזרו גזרות על ישראל ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, מה המשמעות של ביטול הדת?
ולפי מה שראינו הדברים מובנים, משום שזהו כל עניינה של התורה, ופירוש "ביטלו דתם" הוא שנלחמו נגד הבסיס של התורה, כפי שביארנו שכל עניינה של התורה הוא החיבור שבין עליונים לתחתונים ובין שמים וארץ, היכולת שלנו לקבל דברי אלוקים חיים ולהפוך בעצמנו לחלק א-לוה ממעל, להיות כלים שמקבלים את האור העליון ומאירים באותו אור עצמו ממש. זו הדת שהתאמצו היוונים לבטל, זוהי כל המלחמה.
ועשאום ימים טובים
אומרת הגמרא בשבת (כא, ב):
מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.
בביאור "ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה", כותב רש"י: "לא שאסורים במלאכה, שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הניסים בהודאה". אולם בראשונים אחרים רואים שהפירוש הוא כפי שאמרנו ברמב"ם, שההודאה של חנוכה באה לידי ביטוי בעצם הדלקת הנר. ולפי זה ניתן לומר שבעצם הדלקת הנר מלבד ההודאה יש יום טוב, משום שהדלקת הנר היא לא רק מצווה שמתקיימת בזמן החנוכה אלא המהות של היום – בהדלקת הנר בא לידי ביטוי עניין חיבור עליונים ותחתונים, וזה הופך אותם לימים טובים, כפי שאמר התשב"ץ על יום חתונתו.
בהלכות קריאת שמע כותב הטור על ברכת יוצר המאורות 6 :
ונוהגין באשכנז לחתום: 'כאמור: לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו, אור חדש על ציון תאיר ונזכה כלנו במהרה לאורו, בא"י יוצר המאורות'. ואין נוהגין כן בספרד, וכן כתב רש"י שאין לחתום באור העתיד, שאינו מעין החתימה – לפי שסדרו חז"ל הברכה על אור המתחדש בכל יום ולא על אור העתיד.
וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובה דהוי שפיר מעין החתימה ופתיחה, דיוצר אור היינו אור שברא הקדוש ברוך הוא בו' ימי בראשית ולא היה העולם כדאי להשתמש בו וגנזו לצדיקים לעתיד לבא, ועל אור זה נאמר (ישעיה ס, ג) 'והלכו גוים לאורך', והיינו נמי אור חדש שחדש בו' ימי בראשית שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש לנו.
בהסבר הנוסח שלא מוסיף "אור חדש על ציון תאיר" בסוף ברכת יוצר אור, אומר רש"י שאנחנו מברכים על האור שמתחדש בכל יום, ולכן אין להזכיר את אור העתיד. ומסביר הרא"ש ש"אור חדש על ציון תאיר" מדבר על אור ישן, וכשמדברים על יצירת המאורות הכוונה היא גם למה שגנוז בחמה ובלבנה, על הב"כוח" שנמצא בהם, שגם הוא יתגלה לעתיד לבוא.
וזהו עניין הדלקת נר החנוכה, גילוי האור, שהופך את חנוכה ליום אחר, כפי שאמרנו שעניינה של התורה הוא לקבל את האור על ידי ביטול כלפי השפע, ומתוך כך להאיר באותו האור שהוא אור המקור.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
