ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- עם ישראל
- היחס למי שאינו שומר מצוות
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
שמעון בן מזל
"מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח). לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו" (הל' דיעות פרק ו ה"ג).
ודאי "דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר" (ירושלמי ראש השנה, פ"ג ה"ה) כי מפורש כותב רמב"ם "יוצא מן הכלל" לציווי הנ"ל, בדבריו בסוף הל' רוצח (פרק יג, הי"ד). לענין מצות "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו? עזוב תעזוב עמו" (שמות כג, ה) כותב רמב"ם (בעקבות דברי חז"ל בפסחים קיג ע"ב):
"השונא שנאמר בתורה הוא מישראל, לא מאומות העולם, והיאך יהיה לישראל שונא מישראל? והכתוב אומר "לא תשנא את אחיך בלבך"? אמרו חכמים, כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר [בו מלחטוא] הרי זה מצוה לשונאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו. ואע"פ שעדיין לא עשה תשובה, אם מצאו נבהל במשאו, מצוה לפרוק ולטעון עמו ולא יניחנו נוטה למות. שמא ישתהה בשביל ממונו ויבוא לידי סכנה [של לסטים עוברים או חיות רעות]. והתורה הקפידה על נפשות ישראל, בין רשעים בין צדיקים, מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת" עכ"ל לעניננו.
מניין ידעו חז"ל עצמם שיש איזה "יוצא מן הכל" לציווי שבתורה? אלא הביאו לכך פסוק (משלי ח, יג) "יראת ה' שנאות רע, גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכות שנאתי". ואפשר כי מה שהרמב"ם הוסיף מלים "והתרה בו", מה שאינו מפורש בדברי חז"ל בפסחים, הוא מפני פשוטו של מקרא "ודרך רע", כלומר אפילו אחרי התראה הוא ממשיך באיולתו. ואפשר שרמב"ם למד זאת מפשוטו של מקרא, כדברי "תורה תמימה", כי המשך הפסוק הוא "לא תשנא את אחיך בלבבך [אלא] הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז). ורק בהמשך בפסוק הבא ממשיכה התורה: "לא תקום ולא תטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך" (יח, יח). הרי שצריכים להוכיח אותו לפני שמותר לשנאות אותו.
ויש לשאול, מפני מה חז"ל עצמם לא פירשו תנאי מוקדם זה של תוכחה לפני ששונאים אותו? עונה על כך "חפץ חיים" (הל' לשון הרע, כלל ד, באר מים חיים, פסקא יד) כי בעוונות אשר הם ידועים לכל כלל ישראל, כמו מעשה עריות שחז"ל הזכירו בפסחים שם, אין צורך להתראה. והוא הדין לכל חטא מפורסם כמו כפירה בתורה וכיו"ב. ורמב"ם הזכיר לענין עבירות אחרות, לכן פירט.
(במאמר מוסגר יש להעיר כאן על מה שמובא ב"חזון איש" (על יורה דעה, סוף סי' ב) שבימינו אין לשנוא הרשע, כי כיון שאין בדורנו מי שיודע להוכיח (ערכין טז ע"ב), ואין לשנוא עד שמוכיחים, כבר אין מצוות שנאה אפשרית. אבל באמת אין "דרשה" זו נכונה כלל, כי מצוות תוכחה מובאת ע"י כל הפוסקים, ראשונים ואחרונים (עיין שו"ע או"ח סי' תרח) ולא הוזכר ע"י אחד מהם כי בימינו אין אפשרות לקיים מצוה זו, אדרבה, אם אין מי שיודע להוכיח, הרי מביישים את המוכח ללא תועלת ויש בזה איסור חמור להוכיח אותו! וגם ה"משנה ברורה" שהביא היסוד של חזו"א ב"מרגניתא טבא" שההדיר בסוף "אהבת חסד", לא סמך על כך וכתב דיני "שנאה לאפיקורסים" ב"ביאור הלכה" (או"ח סי' א). ומה שנאמר בערכין הוא רק דברי זירוז, אבל לא מניעת המצוה בכללה).
סיכום ביניים: ראינו מהנ"ל שיש חוב מהתורה לשנוא לאדם העובר עבירה בזדון, או אחרי שהתרו בו, או אם מדובר בעבירה אשר כלל ישראל יודע שזאת היא עבירה יש לשנוא גם בלי שהוכיחו אותו. וכל עוד שהרשע בו מדובר מאמין בעיקרי הדת, מצוה לעזור לו וגם להציל את חייו, כדברי רמב"ם בסוף הל' רוצח. אבל אם גם איננו מאמין בעיקרי הדת, אסור לעזור לו ולהציל את חייו (עיין רמב"ם, פירוש המשנה, מסכת סנהדרין, פרק חלק, בסוף י"ג יסודות, מחלק חלוקה ז).
פרק ב -
נבאר כאן חילוקי לימודים מלשונות המקרא: עמך, עמיתך, אחיך, רעך: אשר חז"ל (יבמות כב ע"ב: בבא קמא צד ע"ב; בבא מציעא סב ע"א: סנהדרין פה ע"א) מיעטו מכך מי ש"אינו עושה מעשה עמך".
נתחיל במה שנוגע לבירורנו הנ"ל, ואח"כ נזכיר שאר הופעות. אמרו חז"ל באבות דר' נתן
(סוף פרק טז):
"ושנאת הבריות כיצד? מלמד שלא יכוין אדם לומר אהוב את החכמים ושנוא את התלמידים, אהוב את התלמידים ושנוא את עמי הארץ. אלא אהוב את כולם ושנוא את האפיקורסין והמסיתין והמדיחין [הערה: ע"פ כתבי יד קדמונים, לא הוזכרו "מסיתין ומדיחין"] וכן המסורות. וכן דוד הוא אומר "הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי' (תהלים קלט, כא-כב) (וחז"ל מקשים) הלא הוא אומר "ואהבת לרעך כמוך:? (ויקרא יט, יח) וכו' (ועונים) ואם עושה מעשה עמך אתה אוהבו. ואם לאו, אי אתה אוהבו" עכ"ל.
רואים מלשון חז"ל הנ"ל כי יש קשר ישיר בין לאו "לא תשנא" לבין קום ועשה של "ואהבת לרעך", כי הרי הקישו חז"ל מזה על זה שהם ענין אחד. ומניין למדו את הדיוק "עושה מעשה עמך"? ממה שכתבו באמצע ובאותו מקרא, בין שתי מצות הללו נכתב: "לא תקום ולא תטור את בני עמך", הרי הביטוי מוסב גם לפניו וגם לאחריו. וכאשר האדם הוא אפיקורוס או מהמוסרים, כבר יצא מכלל "עמך" וכך מפורש ברמב"ם (הל' עדות, סוף פרק יא): "המוסרים והאפיקורסים והמומרים לא הצריכו חכמים למנותם בכלל פסולי עדות, שלא מנו אלא רשעי ישראל. אבל אלו המורדים הכופרים פחותים הם מן הגוים" וכו'. וכדברים הללו כתב וביאר מהר"ל בביאורו בתחילת אבות "כל ישראל יש להם חלק". כי הללו אינם נמנים בכלל ישראל. (ויש להביא לזאת עוד הוכחות מדברי חז"ל, ואכמ"ל).
"עמית"
(א) "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז) דרשו חז"ל: "עמיתך שהוא אוהבך ושהוא עמך בתורה ובמצוות אתה חייב להוכיחו, אבל לרשע שהוא שונאך אין אתה חייב להוכיח אותו" (תנא דבי אליהו רבה, פרק יח). ומובא ע"י הגר"א (אדרת אליהו" על הפסוק הנ"ל) וכן ע"י "משנה ברורה" (ביאור הלכה, לסי' תר"ח ד"ה אבל אם מפורש).
(ב) "ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה, יז) כלומר אונאת דברים (הלבנת פנים). מפורש בשו"ע חו"מ (סי' רכח סעיף א, רמ"א) שהרשעים אינם בכלל. עיי"ש סמ"ע ס"ק ג: "עם שאתך בתורה ובמצוות".
(ג) "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו" (ויקרא כה, יד) ומדובר באונאת ממון, להרויח עליו יותר מששית נוסף על ערך המחיר בשוק. והב"ח (טור חו"מ סי' רכח) פסק כי גם לעניני אונאת ממון (להרויח עליו יותר מששית) אין איסור אם איננו עמך בתורה ובמצוות. [ע"ע שו"ת חקרי לב, של ר' רפאל יוסף חזן, שאלוניקי, שנת תקמ"ז, חו"מ סי' קלט; וכן שו"ת חת"ס חו"מ סי' קלד ד"ה איברא]. ומה שהפסוק סיים כאן "אחיו" הוא מפני זירוז חינוכי, כדברינו להלן בפרק על "אחיך".
(ד) "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו) למדו מכך חז"ל (שבועות ל ע"א) מצוה לדון כל איש (ולא רק הדיינים) את רעהו לכף זכות, אבל הגדירו וצמצמו "עם שאתך בתורה ובמצוות". וכתב נימוקי יוסף" (על בבא מציעא, סוף פרק הזהב, ברי"ף דף לב ע"ב) כי מי שאין בו יראת ה' מותר להונות אותו. וזה מובא בסמ"ע הנ"ל וכן בגר"א ("אדרת אליהו", ויקרא יט, יז) וכן "חפץ חיים" (לשון הרע, כלל ד סעיף ז).
(ה) "וכחש בעמיתו בפקדון וכו' או עשק את עמיתו" (ויקרא ה, כא) "ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך" (ויקרא יח, כ)."ולא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא יט, יא) "כי יתן מום בעמיתו" (ויקרא כד, יט). צריכים אנו לתת את הדעת משום מה שינתה תורה בארבעה פסוקים אלו? מה באה התורה למעט או לרבות? שמא אפשר לתרץ ע"פ דברי שו"ת בנימין זאב (סי' רפז ד"ה ונראה) כי בא ביטוי "עמית" לרבות גם גר, ולא רק צאצאי האבות.
"עמך"
(ו) "ונשיא בעמך לא תאור" (שמות כב, כז) דרשו חז"ל (ב"מ מח ע"ב: ב"ב ד ע"א) "בעושה מעשה עמך:
(ז) "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא יט, טז) כלומר איסורי לשון הרע. אבל רשע החוטא חטא בקביעות שכל בני עמו יודעים שזה חטא, מותר לדבר עליו לשון הרע ("חפץ חיים", לשון הרע, כלל ד' סעיף ז)
"אחיך"
נדון כאן בכמה מצוות שהתורה הגדירה יחס כל יהודי עם יהודי אחר בשם "אחיך"
(ח) "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט, יז)
(ז-ח) "כי ימוך אחיך" (ויקרא כה, כה) ויקרא כה, לה) מצוה לפדות אותו מעבדותו
(ט) "וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לו) לענין איסור לקיחת רבית
(י) "כי תראה את שור אחיך או שיו נדחים בדרך" (דברים כב, א)
(יא) "לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך" (דברים כב, ד)
בכל אחד משש מצוות הללו, מפני מה לא ניסחה התורה דבריה "רעך" או "עמיתך"? ענו חז"ל "אין לי אלא שור אחיך (דברים כב, א) שור אויבך מניין? תלמוד לומר "שור אויבך" (שמות כג, ד) מכל מקום. אם כן למה נאמר 'אחיך' [כיון שזה פשוט אחרי שכבר כתוב 'אויבך'?. אלא] לא דיברה תורה אלא כנגד היצר [הרע]" (ספרי, תצא, פסקא רכב). כלומר כאשר יש צורך לעורר חמלת הלב, לרחם על השני, התורה מקצינה לקרוא לו "אחיך". ובזאת מצאנו ביאור לאותו ביטוי הקשה שהתורה קוראת אף לאומה נכריה כמו "אדום": "אחיך" כדכתיב "כה אמר אחיך ישראל" (במדבר כ, יד).
"לא תתעב אדומי כי אחיך הוא" (דברים כג, ח). כי כיון שבאופן טבעי יש לנו התנגדות להם, חינכה אותנו התורה ע"י הטית משקל נגדיי. אבל באמת אין שינוי הלכה למעשה מפני אותו הביטוי "אחיך" לענין להוציא את הרשעים מהכלל.
ויש להעיר כאן הערה נפלאה. אותם רשעים גמורים אשר חוטאים גם למרות ההתראה שמתרים בהם ואח"כ בית דין מלקה אותם ל"ט מלקיות, אמרה תורה: "ארבעים יכנו לא יוסיף, פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה, ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כה, ג) אמרו חז"ל: "כיון שלקה, הרי הוא כאחיך" (מכות כג ע"א). משמע מזה כי לפני הלקאתו, איננו נחשב "אחיך". אבל רק אחרי שקבל עונשו, חוזר הוא להיות "אחיך".
ומזה נבוא לבאר ענין נשגב, אשר חז"ל הזהירו שכאשר ממיתים מי שבית דין גוזר עליו כך (כלומר אחרי התראה, והוא מתחצף במפורש: "על מנת כך!") יש לבחור עבורו מיתה שהיא ללא סבל מיותר. "ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה" (סנהדרין מה ע"א). הרי כיצד נחשב איש זה "רעך" ויש עלינו מצוה אפילו לאהוב אותו? אבל ברגעים של מיתתו ומתכפר אז עונו, הרי הוא חוזר להיות "אחיך" וכן הוא "רעך". אבל לפני זה הוא היה מופקע מהאהבה לריעים, מפני דברי אבות דר' נתן הנ"ל, שאינו "עושה מעשה עמך" מהפסוק הסמוך לו "לא תטור את בני עמך".
"ריע"
ביטוי "ריע" כולל כל אחד מישראל, בין צדיק ובין רשע, כמבואר בכל המצוות "לא תחמוד בית רעך" (שמות כ, יד) "לא תעשוק את רעך" (ויקרא יט, יג) "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז) "לא תסיג גבול רעך" (דברים יט, יד) "כי תבוא בכרם רעך" (דברים כג, כה) וכו'. אבל אין הגויים בכלל "רעהו" (כדברי חז"ל בבבא קמא לז ע"ב על פי שמות כא, לה, "שור רעהו" ולא עכו"ם). ומה שהתורה קראה למצריים "וישאלו איש מאת רעהו" (שמות יא, ב) כבר ביאר שם רבנו בחיי שמדובר רק לפני מתן תורה ולפני שייחד ה' אותנו להיות לעם הנבחר.
ואעפ"כ מה שהוצאנו מהכלל הזה את פסוק "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) למעט את הרשעים הגמורים, איננו מפני "רעך" אלא מפני הביטוי "לא תקום ולא תטור את בני עמך" (באותו פסוק) כדברי חז"ל באבות דר' נתן (סוף פרק טז).
ונסיים בדיוק מסויים בפסוק זה של "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו? עזוב תעזוב עמו" (שמות כג, ה). מה פירוש "שונאך"? שהוא שונא אותך, או שאתה שונא אותו? פשוטו של מקרא מדובר שהנך יודע שהוא שונא אותך (וידעת זאת שהוא שונא אותך בלבו מפני אופן דיבורו או מפני מעשיו המזיקים) ואע"פ כן התורה הזהירה אותנו "וחדלת מעזוב לו?" אלא תעלים עין מכך ותעזור לו. אבל ברור ממאמר חז"ל בפסחים (קיג ע"ב) כי פירושו של מקרא להלכה הוא שאתה באמת שונא אותו, מפני מעשיו הרעים. וצ"ע כי במקרא כולו מופיע שם עצם של "שונא" שלושים וארבע פעם וכמעט בכולם מדובר במי שהוא שונא אותך (פרט למי שהקב"ה שונא: שמות כ, ה: דברים ה, ט: דברים ז, י). ולמה חז"ל הוציאו מהכלל פסוק זה שאנו דנים בו ולבאר אותו שאני שונא אותו? ונ"ל כי ידעו זאת מפני הצורה המוארכת של "שונאך" . כי אם היה כתוב "כי תראה חמור שונא" היינו מבינים בפשטות שמדובר ששונא אותך. ולמה הוסיפה כאן תורה ך' סופית? ולכן למדו שמדובר כאן שאתה אישית שונא אותו, והוא שם פעל ולא שם עצם. דייקו כאן חז"ל בלשון המקרא. וצ"ל כי הוא הדין בפסוק הנוסף והיחידי הדומה לו "אם רעב שונאך האכילהו לחם" (משלי כה, כא) מדובר שאתה שונא אותו. ובזה שבור את יצרך, וכהמשך שכנוע הפסוק: "כי גחלים אתה חותה על ראשו".
ומה שיש להקשות, מה אנו נאמר לענין פסוק שהוא דומה "כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה בדרך" (שמות כג, ד) מדוע לא כתוב שם סתם "אויב" אלא נוספת ך' סופית? תשובה לכך היא ע"פ דברי מכילתא "אם הכה את בנך או שעשה עמך מריבה ונעשה אויב לשעה". כלומר שלא נטעה להבין שמדובר באויב נכרי, שגם הם נקראו "אויבים", אלא זה "אויב" פרטי שלך, שהציק לך .
ונצדק קודש.
ונביא כאן פרפרת שנתחדש לנו בס"ד בעת הלימוד הזה. כתוב במגילת אסתר "אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם, ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" (ט, א). וקשה מאד כיצד פתח באויבים וסיים בשונאים, כאילו הם באותה המשמעות?! וזה ודאי לא ייתכן. אלא נראה לי כי האויבים תכננו להרוג בפועל, ומפני זה הם נקראו "אויבים". אבל כאשר חסלנו אותם בס"ד הרגנו גם הנשים והטף, והם היו רק "שונאיהם" ולא "אויביהם", כי הלא אין להם גבורת מלחמה. ובזה הפירוש הוא פשוט ונכון. ועוד עיין ספר "ביאור שמות הנרדפים שבתנ"כ", לרש"א ורטהיימר, ערך: אויב, שונא, חידושים לפסוקים נוספים בהם כתובים שני הלשונות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
