^ 1 כך מדגישים: רי"ף, פסחים כה ע"ב בדפי הרי"ף; רמב"ם הל' חמץ ומצה ח, ג; רא"ש, פסחים י, ל; רבינו ירוחם - תולדות אדם וחוה נתיב ה חלק ד דף מג טור ג; מאירי פסחים קטז ע"א; פסקי תוס' אות קה; מאמר חמץ לרשב"ץ אות קכז, ובפירושו להגדה של פסח; הרוקח, ושבלי הלקט, בפירושם להגדה, ועוד. ראה: הרב מנחם מנדל כשר, הגדה שלמה, עמ' 112 – 171, המצין שבמספר הגדות עדין מופיע נוסח זה.
^ 2 ראה: שמואל וזאב ספראי, הגדת חז"ל, עמ' 30-27, 63, 114-113, 206; שמא פרידמן, "לאופיין של הברייתות בתלמוד הבבלי: 'בן תימא' ו'בן דורתאי', נטיעות לדוד- ספר היובל לפרופ' דוד הלבני, עמ' קצה- רעד; הנ"ל, פסחים- תוספתא עתיקתא, עמ' 92-88; יוסף תבורי, פסח דורות, עמ' 363-361. לדבריהם, יתכן ואיזכור הצלי לאחר החורבן, קשור לכך שהיו מקומות שהיו נוהגים לאכול בשר צלי לאחר החורבן. קשה לקבל הסבר זה, מאחר שחכמים לא עודדו לאכול צלי בליל הסדר לאחר החורבן. בענין זה, ראה בספרי: מועדי יהודה וישראל, "אכילת צלי בליל פסח לאחר החורבן", עמ' 459-445.
^ 3 דברי בן תימא אינם נזכרים כלל במקורות תנאיים ולא בירושלמי. על זהותו ראה במאמרו של שמא פרידמן, לעיל הע' 2, בעמ' רמח- רנז. לעומת זאת, בספרא (ויקרא - דבורא דנדבה פרשה יד, יח) נאמרים הדברים בשמו של בן עזאי: "שלמים הבאין מחמת הפסח ...בן עזאי אומר: אינן נאכלין אלא בלילה, ואינן נאכלין אלא צלי". בתוספתא (פסחים ט, ח; זבחים ח,יא) נאמר בשמו של בן עזאי: "בן עזאי אומר, שלמים הבאין מחמת הפסח הרי הן כפסח לכל דבר, אלא שהן נאכלין ליום ולילה". לא נזכר במפורש ששלמי החגיגה הבאים עם הפסח נאכלים צלי, אם כי נאמר באופן כללי שהם כמו הפסח למעט זמן האכילה, שהרי הפסח נשחט ביום אך נאכל רק בלילה.
^ 4 בשאלה מי שואל את קושיות מה נשתנה, הבן או האב, ראה בספרי: מועדי יהודה וישראל, "השינויים בליל הסדר, ושאלות 'מה נשתנה' בארץ ובגלות", עמ' 384-363.
^ 5 בחלק מכתבי היד של המשנה לא נזכר כאן שהיו מביאים שני תבשילים, וכן בגירסאות הראשונים. ראה: דקדוקי סופרים על המשנה; תוספתא כפשוטה- פסחים, עמ' 654; שמואל וזאב ספראי, הגדת חז"ל, עמ' 25.
^ 6 כך מפרשים גם: הרי"ף (פסחים כה ע"ב מדפי הרי"ף); המנהיג (הל' פסח פרק ה); המאירי (פסחים קיד ע"ב) כותב שהרמב"ם (הל' חמץ ומצה ח, א), סובר כמו רבנו חננאל, אך הרמב"ם שם כותב: "ובזמן הזה מביאין על השולחן שני מיני בשר אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה", והגהות מימוניות (שם ס"ק ב) כותב שהכונה היא ששניהם צלויים או מבושלים.
^ 7 יש עוד הסוברים שאין הלכה כבן תימא: מאירי (פסחים קטז ע"א); אור זרוע (ח"ב בסדר של פסח מר' שמואל מפלייז).
^ 8 התשב"ץ בפירושו להגדה, פירש קושיה זו לפי בן תימא. המהרי"ל, מנהגים סדר ההגדה ד"ה ל), כותב: "אף על גב דסתם ההגדה כבן תימא דמקיש חגיגה לפסח ואסורה נמי בשבירת עצם, דגרסינן במתני' מה נשתנה הלילה הזה כולו צלי, דמשמע חגיגה נמי בצלייה דהוקשו לפסח והיינו כבן תימא, מכל מקום עיקר שבירת עצם לא כתיב רק גבי פסח". ראה גם: הרב ישראל אריאל, הגדה של פסח- הגדת המקדש, עמ' 30, 45. יש הנוהגים לומר בזמן האוכל בליל הסדר, מענין קרבן הפסח. כך יסד הרב יעקב עמדין, (סידור בית יעקב, עמ' רנ), ושם כתוב: "אם הקריב שלמי חגיגה בארבעה עשר אוכל מהן תחילה ואח"כ אוכל בשר הפסח, ושניהן אין נאכלין אלא צלי אש". רק לפי בן תימא, חגיגת י"ד היא צלי, ונראה שהרב יעקב עמדין פסק אף הוא כתוס'. ראה: הרב יוסף גרינוולד, (שו"ת ויען יוסף, אורח חיים, סי' רצז). לא בכל הלכות קרבן חגיגה פסקו התוס' כבן תימא. ראה פסחים קיד ע"ב תוד"ה אחד, שם פוסק תוס' כחכמים שקרבן חגיגה אינו דוחה את השבת.
^ 9 המהרש"א מעיר שאם הלכה כבן תימא אזי היה צריך להיות ששניהם יהיו צלויים? ומיישב שמכיון שהדבר רק לזכר, לא הקפידו על כך, וכך מורה לשון: תבשילין. למעשה, כתב הרב יוסף קארו (שו"ע או"ח סי' תעג, ד), שנהגו בבשר ובביצה, "ונהגו שהבשר יהיה צלי על הגחלים, והביצה תהיה מבושלת". ביחס לביצה, הוסיף הרמ"א: "והוא הדין צלויה, וכן נוהגין בעירנו". המשנה ברורה (שם ס"ק ל- לא) נימק את דברי הרמ"א: "והוא הדין צלויה - שהחגיגה באה בין צלי בין מבושל". בערוך השולחן (אורח חיים סי' תעג סע' ט), הסביר עוד: "המנהג שנהגו גם הביצה צלויה יכול להיות משום דבן תימא סבר דגם חגיגה אינה נאכלת אלא צלי". בשו"ע (או"ח סי' תעו סעיף ב) כותב הרמ"א שנוהגים לאכול בסעודה ביצים זכר לאבלות, אך הגר"א שם כותב: "ולי נראה הטעם מפני שעושים אותו זכר לחגיגה". בכף החיים (שם ס"ק כו) כותב שנהגו לומר שהוא זכר לקרבן חגיגה. ראה עוד: הרב משה פיינשטיין, (שו"ת אגרות משה חלק או"ח א סי' קנו).
^ 10 כך מפרש הרוקח בפירושו להגדה, ומוסיף שלילה הוא לשון זכר.
^ 11 הר"י קאפח (זמנים ב- הל' חמץ ומצה ח, ג עמ' תט), כותב שהקושי הוא לא על הרמב"ם, אלא על רבי שסתם משנה אחת כחכמים (משנה פסחים ו, ט), והשניה לפי בן תימא (משנה פסחים י, ד).
^ 12 דוד הלבני, (מקורות ומסורות, פסחים עמ' תפא- תפב), כותב ביחס להלילה הזה כולו צלי. לבן תימא הלילה הזה כולו צלי, ולחכמים הלילה הזה צלי כמו במרור.
^ 13 כך גם מסבירים בספר קובץ ובבני בנימין על הרמב"ם. ראה עוד: הרב י"ב ז'ולטי, "מצות צלית הפסח", משנת יעבץ- או"ח, סי' כד; הרב נחמיה טיילור, "צלית קרבן פסח", מג"ל, יד (תשס"ד), עמ' 88-81, המבחין בין החובה לצלות את הקרבן לבין חובת אכילתו צלוי.
^ 14 ראה גם במרדכי פסחים- הלכות הסדר בקצרה (מרדכי פסחים עמ' 66 עמודה ימנית שורה 12 מלמטה; מרדכי עמ' 76 עמודה שמאלית למטה).
^ 15 כך נקטו גאונים וראשונים רבים- הלילה הזה מרור\ים: רב עמרם גאון (סדר פסח); מחזור ויטרי (הלכות פסח סי' צז עמ' 310-254); ריטב"א (הגדה של פסח ד"ה מה נשתנה); הרב דוד אבודרהם (ספר אבודרהם סדר ההגדה ופירושה ד"ה מה נשתנה: שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות והלילה הזה מרור. פירוש שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות מתוקים והלילה הזה מרור. ואם תאמר וכי בשאר לילות אי אפשר בלא אכילת שאר ירקות אלא ר"ל שבכל הלילות אנו מחזרין אחר שאר ירקות שהן טובות לאכילה ומתוקות יותר ממרור; טור (או"ח סי' תעג); ערוך השולחן (אורח חיים סי' תעג סעיף כא). הרב נחום רבינוביץ' (יד פשוטה, הל' חמץ ומצה ח, ב), גורס ע"פ כתה"י שברשותו: "כולו מרור". אם כי בהגדה שבסוף הל' חמץ ומצה, הגירסה היא: "הלילה הזה מרור".
^ 16 אמנם גם במשנה (פסחים ט, ג) מודגש נוכחות של חמץ ומצה בבית במשך השנה, כשהמשנה דנה בשאלה: "מה בין פסח הראשון לשני? הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא, והשני מצה וחמץ עמו בבית".
^ 17 כיוון כזה העלה בקצרה, הרב איתן שנדרופי, "מי מביא קרבן תודה", מעלין בקדש, ד (כסלו תשס"ב), עמ' 90-75, בהע' 2.
^ 18 שני הקרבנות הללו הם היחידים שנאמר עליהם בתורה מפורשות שאין להותיר עד הבוקר (קרבן פסח: שמות יב, י; לד, כה; [קרבן פסח שני: במדבר ט, יב]. קרבן תודה: ויקרא ז, טו; כב, ל). ראה במשך חכמה (ויקרא ז, טו) טעם לדבר. מקרבן תודה למדו חכמים לקרבנות אחרים שאין להותיר (ספרא צו ז, יב; רמב"ם הל' פסולי המוקדשין יח, ט). חכמים קבעו שקרבנות הנאכלים ליום אחד, נאכלים עד חצות כדי להרחיק את האדם מעבירה (משנה ברכות א, א), ואכן קרבן תודה נאכל עד חצות (משנה זבחים ה, ו). גם קרבן פסח נאכל עד חצות, לפי ר' עקיבא להרחיק את האדם מעבירה, ולפי ר' אליעזר בן עזריה מעיקר הדין (ברכות ט ע"א; זבחים נז ע"ב). הנצי"ב (ויקרא ז, יב- יג; כב, כט; במדבר טו, ח; ספרי ח"ב ענ' רנג; שאלתות, שאילתא קעא, עמ' שמ; הגדה של פסח- אמרי שפר, עמ' כח-כט), מסביר מדוע זמן אכילת קרבן תודה הוא עד חצות. לחמי התודה הם גדולים (משנה מנחות ז, א), ואסור להותיר מהם. בשל הזמן המצומצם לאכול את קרבן התודה והלחמים, יקרא אדם לרעיו וחבריו לאכול ולשמוח עימו, ואז יספר להם את הנסים והנפלאות שעשה לו ה'. לו היו השלמים והלחם נאכלים שני ימים ולילה אחד כשאר השלמים, אזי לא היה מזמין את רעיו. תיאור אכילת שלמי התודה והלחמים, מזכיר את אכילת קרבן הפסח וליל הסדר.
^ 19 רש"י (ויקרא ז, יב, ע"פ ברכות נד ע"ב). ראה עוד: רש"י (זבחים ז ע"א ד"ה לא דידיה; מנחות עט ע"ב רש"י כת"י ד"ה לאחר, ובשטמ"ק אות י, ורבנו גרשום).
^ 20 המהר"ם אלשיך, בפירושו לתהילים קז, מיחס את כל הפרק ליוצאי מצרים. בקהילות עדות המזרח, פרק זה נאמר בכל יום מימי חג הפסח.
^ 21 הניגוד בין קרבן הפסח לקרבן תודה הוא חריף יותר. בתודה יש חמץ, ועל כן אין מביאים קרבן תודה בערב הפסח בי"ד בניסן, ובמשך כל ימי הפסח (תוספתא חגיגה א, ו; פסחים יג ע"ב; ביצה יט ע"ב; רמב"ם הל' חגיגה ב, יג). יש הנוהגים אף שלא לומר בתפילת שחרית מזמור לתודה, בערב הפסח, ובימי הפסח. ראה: מחזור ויטרי (סי' פט); ספר מהרי"ל (מנהגים- סדר התפילות של פסח), ועוד.
^ 22 במשנה (זבחים ה,ח) נאמר: "הפסח אינו נאכל אלא בלילה, ואינו נאכל אלא עד חצות, ואינו נאכל אלא למנויו, ואינו נאכל אלא צלי". התוס' (זבחים נו ע"ב ד"ה הפסח), שואל מדוע לא נאמר שהפסח אינו נאכל אלא על מצות ומרורים? "ותירץ ה"ר חיים דלא חשיב אלא דבר שכנגדו בקדשים והוא חלוק מהם. דשאר קדשים נאכלין ביום ובלילה עד היום, ולכל אדם, בכל מאכל. ופסח אינו נאכל אלא בלילה, עד חצות, ולמנויו, וצלי. אי נמי, לא תנא מצות ומרורים דאין מעכבין. אי נמי לאו מצוה דגופיה". כאמור, ההנגדה במשנה היא לשאר הקרבנות, וניתן להציע שהמשנה בפסחים העוסקת בייחודו של קרבן פסח, מנגידה בקושיות "מה נשתנה" את קרבן הפסח למול קרבן תודה. כיון שכך יש מקום להנגיד בין אכילת חמץ ומצה שבקרבן תודה, לבין אכילת מצה בלבד בקרבן פסח.
^ 23 על נוסחאות "מה נשתנה", ראה: הלכה ברורה (פסחים קטו ע"א).
^ 24 לפני אמירת "מה נשתנה" אנו אומרים: "הא לחמא עניא... כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי ויפסח". זוהי אמנם הוספה מאוחרת, ולשון הארמי מורה על כך שזו פיסקה שנאמרה בגלות לאחר החורבן, אך אעפ"כ ישנה הזמנה לבוא ולאכול- כנראה מצה, ולבא ולפסוח- קרבן פסח. ואז מתבקש לשאול: מדוע רק מצה ולא גם חמץ? מדוע רק צלי ולא גם שלוק ומבושל?
^ 25 ראה בהרחבה בענין זה: הנצי"ב (הגדה של פסח- אמרי שפר, עמ' 6, 37-35).
^ 26 על המצה כביטוי לתחילתו שלתהליך, והחמץ כביטוי למיצויו ותכליתו, ועל כן ההודאה בפסח היא רק במצה ולא בחמץ כמו בקרבן תודה רגיל, ראה: הרב יואל בן נון, "חמץ ומצה- בפסח בשבועות ובקרבנות הלחם", מגדים, יג (תשנ"א), עמ' 45-25.
^ 27 על הזיקה בין המצה הנאכלת בליל הסדר לבין לחמי תודה, ניתן גם ללמוד מפרשנות מאוחרת למנהג לפיו מניחים שלוש מצות על השולחן ולא שתי לחמים, כנהוג בשבת. כך כתב בספר המנהיג סי' סט: "ונהגו בצרפת לעשות השלוש מצות מעשירית האיפה זכר לתרומת לחמי התודה". הרש"ז, (שולחן ערוך הרב אורח חיים סי' תנח, ה) חידד את הדברים עוד: "לפיכך אנו עושין גם כן ג' מצות לעשרון זכר ללחמי תודה שהיוצא מבית האסורין חייב להביא תודה, ואנו בפסח יצאנו מבית האסורין משעבוד מצרים לפיכך אנו עושין זכר ללחמי תודה". ראה עוד: הרב מנחם מנדל כשר (הגדה של פסח, עמ' 62). על השתלשלות הנוהג להניח שלוש מצות, ראה: יוסף תבורי, "לחם משנה בליל הסדר", פסח דורות, עמ' 306-287. הרב משה צבי נריה, מאורות נריה- ישראל במדינתו, עמ' 143, כותב שיש נוהגים בסעודת ההודיה ביום העצמאות, להשאיר שלוש מצות מחג הפסח, ולהוסיף פת חמץ, זכר ללחמי תודה.