ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חמץ, מצה וכשרות לפסח
- הלכות חמץ ומצה
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
נפתלי בן גילה
נחלקו רש"י ותוס' ביסוד דין ביטול חמץ, על מה הוא מושתת? האם זה דין מיוחד בפסח - 'תשביתו', או שזה מדין הפקר שקיים בכל התורה כולה.
רש"י (ד"ה בביטול בעלמא) הבין את מקור הלימוד לדין ביטול, משינוי לשון הכתוב, שלא כתב תבערו, אלא 'תשביתו', והשבתה דלב הויא השבתה.
התוספות (שם, ד"ה מדאורייתא בביטול בעלמא סגי) מקשים על שיטת רש"י שתי קושיות:
א. ר' עקיבא, בברייתא לקמן העוסקת בעניין זמן השבתת החמץ, מוכיח שהתורה באומרה: 'אך ביום הראשון', אין כוונתה ליו"ט ראשון, מכך שההבערה של ביעור החמץ היא אב מלאכה ואסורה ביו"ט, ועל כרחך ההשבתה היא בערב פסח. אלמא שלמד ר"ע ש'תשביתו' היינו הבערה, ולא ביטול בלב, כדברי רש"י.
ב. תוס' למד שמצוות תשביתו היא אחר זמן הגעת האיסור, וממילא אי אפשר לפרש שמדובר בביטול, שהרי כבר החמץ אינו ברשותו כדי שיוכל לבטלו, כדברי הגמ' לקמן (ו:) 'שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו, ואלו הן: בור ברה"ר וחמץ משש שעות ולמעלה'.
לכך פירשו התוס' , דביטול חמץ מועיל מדין הפקר. 'שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה'. ואף הפקר, כיון שיצא מרשותו – מותר, ואינו עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא. וזה שצריך שיהא הפקר בפני שלושה, מתרץ תוס': היינו מדרבנן, אבל מדאורייתא לא בעינן. אלו הם דברי התוספות.
הרמב"ן בחידושיו, בריש מס' פסחים מיישב את שיטת רש"י מקושיות התוס'. לגבי הקושייה הראשונה, אומר הרמב"ן, דרש"י סבירא ליה שבמשמעות המילה 'תשביתו' ישנן שתי הוראות, גם תבערו (באש), וגם השבתה (בלב); וזה מדויק ברש"י, שאין כוונתו כהבנת התוס' בדבריו, שהפירוש הבלעדי של תשביתו היינו בלב, אלא רש"י כתב 'דהשבתה דלב הויא השבתה'. מדיוק לשון התורה, ששינתה ולא כתבה 'תבערו' אלא 'תשביתו', באה התורה לחדש, שאין הכוונה רק לביעור באש, שבוודאי מונח בלשון הכתוב, אלא גם להשבתה בלב. ולכן שפיר הוכיח מכאן ר"ע שא"א לבער ביו"ט, כי הבערה זו היא אב מלאכה; ובוודאי גם זו דרך שהתורה מורה לבער בה את החמץ. ואם ביו"ט א"א בדרך זו, והתורה לא חילקה בכך, משמע שלא מדובר ביו"ט. (מה גם שמשש שעות ומעלה, כולל יו"ט גופא - הדרך היחידה היא לבער את החמץ מן העולם כפשוטו, ולא בביטול, שהרי כבר אינו ברשותו אחר הגעת זמן האיסור, וכנ"ל).
ולגבי הקושייה השנייה: הלוא זו מחלוקת עקרונית נוספת, ורש"י ותוס' לשיטתם (לקמן יב: תוד"ה 'אימתי שלא בזמן ביעורו'), האם העשה של 'תשביתו' חל רק אחר חצות יום י"ד, כדעת התוס', דומיא דנותר; ולכן התוס' לא יכולים לפרש את הביטול מדין 'תשביתו', אלא מוכרחים לפרש מדין הפקר. [הערה: אם "בל יראה" הוא לאו הניתק לעשה לדעת תוס' (פסחים כט:)- ע' בחידושי הרב ירוחם פרלה על ספר המצוות לרס"ג] או שהוא מצוות עשה קודם הגעת זמן האיסור, וזו שיטת רש"י, וממילא שייך לפרשו נמי על השבתה בלב לפני זמן איסורו. וא"כ שיטת רש"י מיושבת.
אולם על שיטת התוס', שביטול חמץ הוא מדין הפקר, מקשה הרמב"ן 7 קושיות חמורות. ונביאן בתמצות אחת לאחת:
א. מסתימת לשון הגמ', שנוקטת תמיד במונח 'ביטול' ביחס לחמץ ולא השתמשו כלל בלשון 'הפקר'; ואם היה מדין הפקר, מדוע לא נקטו כך חכמים בלשונם!
ב. הרמב"ן מוכיח מסוגיות שונות בש"ס, שאף בהן יש מושג של 'ביטול', כגון ביטול ע"ז, וביטול רשות, במי שלא ערב עירוב חצירות בשבת; והתם ודאי שאין כוונת לשון חז"ל בביטול להפקר, ומהתם נלמד, שגם ביטול חמץ הוא כפשוטו, ולא מדין הפקר!
ג. לדעת ר' יוסי דהפקר כמתנה, צריך שיגיע ההפקר לרשות זוכה, וא"כ בהפקיר חמץ ואכתי לא זכה בו אחר, לא נפיק מרשותיה ולא נכלל ב'של אחרים', וא"כ אכתי עובר עליו. ולא יתכן לומר שביטול חמץ תלוי בפלוגתא דתנאי, שהרי סתמא דגמ' שמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, ולית מאן דפליג!
ד. יש דעה במסכת נדרים שהפקר בפני שניים, והכא מבטלו בלבו ודיו!
ה. התירו לבטל חמץ בשבת, כדתניא בדף ו. אך הפקר נראה שאסור בשבת, כפי שאין מקדישין, גזירה משום מקח וממכר!
ו. תמיד הזכירו חז"ל מבטלו בלבו, והפקר עכ"פ בפה!
ז. לשון ביטול כעפר, מספקא ליה לרמב"ן אי מהני להפקר!
ניתן ליישב חלק מהקושיות בתירוצים פרטיים, אך אכתי צ"ע טובא על שיטת התוס'.
על מנת לישב את שיטת התוס' יש להקדים דין דומה מנושא אחר לגמרי, שעל פיו נוכל בע"ה לבאר את יסוד ביטול חמץ מדין הפקר לשיטת התוס'.
במסכת שבת דף יח. קי"ל לדעת בית שמאי, שאדם מצווה על שביתת כליו שלא יעשו מלאכה בשבת. (כעין שמצווה על שביתת בהמתו גם לדעת ב"ה). ושואלת שם הגמרא על שיטת ב"ש, גיגית נר קדירה ושיפוד, מאי טעמא שרו ב"ש? ומפרש רש"י: כיצד מותר להדליק נר שבת או להשהות קדירה ע"ג כירה, לב"ש, הרי הכלי (הנר) דולק ועושה מלאכה בשבת! מתרצת הגמ': 'דמפקר להו אפקורי' ופרש"י: 'לכלים, ושוב אינו מצווה על שביתתן'.
מקשה שם תוס', וכן במסכת בבא מציעא דף ל: ד"ה 'אפקורה', לגבי המעשה ברבי ישמעאל שהפקיר בדרך את משאוי העצים, והלוא אין הפקר אלא בפני שלושה! ומתרץ תוס' (בתירוץ השני שם, כפי שמתרץ אצלנו בפסחים) דמדאורייתא לא צריך שלושה. אבל אכתי מקשה תוס' מהגמ' בשבת (נר גיגית וקדירה) אליבא דב"ש, דמשמע שכך הסדר לכתחילה שלא בפני שלושה, על אף שמדרבנן צריך! על כך מתרץ תוס' בב"מ יסוד חשוב: 'התם (בנר גיגית וקדירה) אנן סהדי דמפקר להו בלבו , שלא יעשה איסור שביתת כלים'.
כלומר: התוספות מחדשים יסוד, שיש 'אנן סהדי' שעל מנת שלא לעבור על איסור - בוודאי אדם מפקיר בלבו, ובכה"ג לא צריך לפרש בפיו ולא צריך שלושה. על פי זה, בוודאי וכל שכן הוא לגבי חמץ בערב פסח, דאמרינן 'אנן סהדי', שאדם מישראל לא רוצה לעבור על איסור "בל יראה ובל ימצא" ובוודאי מפקיר להו בלבו; ולא צריך כאן את כל גדרי הפקר הרגילים שאינם באים אלא לגמירות דעת, כי כאן אנן סהדי בוודאות שרצונו המוחלט לבטל את החמץ, ולכן לא בעינן שיוציא בפיו ולא בפני שניים או שלושה, ומבטל אפי' בשבת. (יתכן שהרמב"ן יבאר את דין נר גיגית וקדירה, לב"ש, כהסבר הרשב"א שם, משום שלב בי"ד מתנה עליהם, משא"כ בחמץ בפסח לשיטתו, ולא מדין 'אנן סהדי' כהתוס'.)
וזה שנקטו תמיד חז"ל לשון ביטול ולא לשון הפקר, מבאר המאירי בחידושיו לפסחים דף ז. "שכיון שדעתו שלא לזכות בו שום ישראל, שא"כ אף הזוכה חייב בזכייתו" נמצא שהפקר זה, למעשה, הינו ביטול. לכן גם מועיל בהפקר זה לשון 'כעפרא דארעא' שהרי מן הדין אין החמץ שלו, שהרי התורה הפקיעתו משש שעות ולמעלה, לכן כל שמגלה דעתו שאינו מחזיק בו בתורת חזקה ושהוא כעפר - הרי הוא הפקר. וכן אין להקשות מביטול רשות וביטול ע"ז, שהרי אף כאן משמעות ההפקר כביטול.
ואף לשיטת ר' יוסי שהפקר כמתנה, ועד דאתי לרשות זוכה לא נפיק מרשותיה, הני מילי בדרך כלל שיכול להגיע לרשות זוכה, אבל בחמץ, שאין ישראל אחר שיזכה בו (ובגויים לא יתחשב) - ברור שדעתו להוציאו מרשותו לגמרי אף אם אחר לא זוכה בו; לכן כאן, אף ר' יוסי מודה דלא אמרינן הפקר כמתנה, שהרי א"א לתיתו במתנה.
לכן, מכיוון שזהו אופיו המיוחד של הפקר זה, הרי שאף שיסודו ההלכתי הוא מדין הפקר, מ"מ כביטול הוא!
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
