ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- שמיני
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
יוסף בן גרציה
"הוא אשר דבר וגו' - היכן דבר 'ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי' (שמות כט מג). אל תקרי בכבודי אלא במכובדי. אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי! יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך", "בקרבי – בבחירי".
לכאורה קשה, הרי נדב ואביהוא מתו בעונם, על שהקריבו אש זרה כפי שמפורש בכתוב "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם", ואיך משה אומר שממיתתם של נדב ואביהוא נוכח לדעת שהם גדולים אף ממנו ומאהרן, ולא זאת בלבד אלא שעל ידם שרתה שכינה במקדש והתקיימה הנבואה'ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי' ? ואף לפי הפירוש בספרא שהם " הוסיפו אהבה על אהבתם " היינו שעשו זאת מרוב אהבת ה', וכפי שפירש אור החיים הק' שהם היו בבחינת בן עזאי שהציץ ומת מרוב כסופים של דבקות בעליונים, סוף כל סוף היה במעשיהם איזה חטא, אם כי בדקות רבה, ואיך מעשה זה מצוין לשבח ע"י משה, ואיך הביא להשראת השכינה?
ובודאי ניחומים של אמת ניחם משה את אהרן, שהתורה לא תכתוב ניחומים שאינם נכונים, ועוד שאהרן קבל את דבריו והתנחם, שנאמר "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן", ופירש רש"י " וידם אהרן - קבל שכר על שתיקתו. ומה שכר קבל, שנתייחד עמו הדיבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין ". ומכאן ראיה ברורה ששתיקתו של אהרן לא היתה שתיקה של שיתוק ותדהמה אלא של קבלת תנחומים, שאם לא כן לא היה זוכה לקבל בנבואה פרשת "שתויי יין", לפי הכלל שאמרו חכמינו ז"ל (פסחים דף קיז עמוד א)
"ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות, ולא מתוך עצבות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה. שנאמר (מלכים ב ג) 'ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' ".
ואם אהרן היה בעצבות לא היה יכול להתנבא ובפרט בדרגה גבוהה כל כך של תורה. וחוזרת השאלה אם נכונים הם דברי הניחומים שנדב ואביהו גדולים ממשה ואהרן ובמעשיהם השרו שכינה בישראל, איך יצויר שחטאו ונשרפו באש?
נראה שכדי שתשרה שכינה במקדש צריך שילוב של מידות אהבה ויראה, כמו שנאמר בזהר הק' ש"תורה ותפילה בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא", (=תורה ותפילה בלא יראה ואהבה לא עולים לשמים), למרות שאהבה ויראה הן מידות הפוכות הן משלימות זו את זו. והנה נדב ואביהו הוסיפו אהבה על אהבתם, והשתוקקו להתקרב אל הקודש ולהשרות שכינה בישראל, צר להם שלאחר כל המעשים לא ירדה אש מגבוה, ולא יכלו להתאפק מלהביא אש מן הדיוט, ולא עוד אלא שנכנסו לפני ולפנים, ועשו זאת במסירות נפש עד כלות הנפש (כדברי אוה"ח), ובזכות אהבה גדולה זו הביאו להשראת השכינה במקדש וירדה אש מן השמים בזכותם 1 . אבל התפרצות האהבה ללא גבול היה בה פגם, חסרון דק של מידת היראה, שהעיזו להכנס לפני ולפנים בלא רשות, ושהורו הלכה בפני רבן, אבל לאחר שהם נענשו, כדרכו של הקב"ה ש" מדקדק עם צדיקים כחוט השערה ", תוקן החטא הזה וחזרה היראה למקומה נכון, וכך מפורש ברש"י
"ועל פני כל העם אכבד - כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתיירא ומתעלה ומתקלס, אם כן באלו, כל שכן ברשעים, וכן הוא אומר (תהלים סח לו) נורא א-להים ממקדשיך, אל תקרא ממקדשיך אלא ממקודשיך" 2 .
התכונה הזאת של נדב ואביהו שגילו אהבה יתרה למקום, ויחד עמה היה חסרון דק של יראה, אנו מוצאים עוד בסיני שעליהם הכתוב אומר (שמות פרק כד) "וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ", ופירש רש"י שם " ויראו את א-להי ישראל - נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן ", במדרש (ויקרא רבה (וילנא) פרשה כ) מובא משל להסביר מדוע לא נפרע מהם בסיני אלא בהקמת המשכן וז"ל
"משל למלך שהיה משיא בתו ונמצא בשושבינה דבר של שמצה אמר המלך אם הורגו אני עכשיו אני מערבב שמחת בתי אלא למחר שמחתי באה והוא טב בשמחתי ולא בשמחת בתי כך אמר הקב"ה אם אני הורגן עכשיו הריני מערבב שמחת בתי למחר שמחתי באה, בתי זו התורה הה"ד (שיר /השירים/ ג) ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ביום חתונתו זה הר סיני, וביום שמחת לבו זה אהל מועד".
לכאורה אינו מובן מדוע מעמד הר סיני נקרא שמחת בתי היא התורה, וחנוכת המשכן שמחת הקב"ה בעצמו, וכי התורה אינה כמו הקב"ה?
נראה לפרש על פי מה שביארנו שבשביל השראת השכינה יש צורך המידות האהבה והיראה בשלימות, שאין אחת באה על חשבון השניה ומבטלת אותה. והנה בסיני ישראל היו מלאים במידת היראה עד שפרחה נשמתם, ו"מלאכי צבאות ידודון" והיו מקרבים אותם אל הר סיני, הם בקשו ממשה דבר אתה עמנו מפחד ה' והקב"ה אומר על כך (דברים פרק ה) "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים", ולכן לא רצה הקב"ה להפחידם יותר במיתת נדב ואביהו, ולא היה צורך לקדש שמו על ידם. אדרבה הקב"ה אומר לישראל דברי קירוב כדי שהתורה תתקבל על לבם, וזהו כוונת המדרש שלא רצה לערב "שמחת בתי" היא התורה, מה שאין כן במשכן היו ישראל מלאים במידת האהבה שנדבו למשכן מתוך אהבת ה' ולכן הקב"ה נהג במידת הדין עם שני צדיקים אלו נדב ואביהו כדי להשפיע ממידת היראה ויתקדש שם שמים על ידם.
ולפי זה יובן מדוע נאמר להם "וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'", וכי זה זמן לבכות ביום הקמת המשכן? אלא שבזה גופא יושלם המשכן ע"י שיבכו ותושלם מידת היראה הנחוצה לו. וכן מובן מדוע נאמר בזהר הק' שיש לבכות בקריאת פרשת אחרי מות ביום הכפורים, כי זה יום הדין יום של יראה וע"י הבכי זוכים לשמחת היום ולהשלמת עבודת התשובה.
והנה לאחר מות בני אהרן קרה אירוע של אי הבנה בין אהרן ומשה וכך נאמר (ויקרא פרק י)
"וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה' " ואהרן עונה למשה "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה': וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו".
פירש רש"י "וייטב בעיניו - הודה ולא בוש לומר לא שמעתי, (ובגמ' נאמר אלא שכחתי)". צריך להבין מה היה הויכוח ביניהם ובמה טעה משה? שמעתי מהגאון החסיד רבי משולם רהט זצ"ל בשם הצדיק הס"ק רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל, שהיו אז שלושה שעירים להקרבה שעיר המילואים ושעיר נחשון ושעיר ר"ח, והנה אהרן הקריב את השעירים שהיו קודשי שעה, אבל שעיר ר"ח שהוא קודשי דורות נהג בו כפי ההלכה שאונן אינו מקריב. ומשה חשב שהיה עליו להקריב גם שעיר ר"ח מפני שהקב"ה אומר הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הלבנה, ואם היה מקריב אותו היה נעשה התיקון השלם והיתה הגאולה שלימה. נראה שרצה לדון את שעיר ר"ח כקודשי שעה!
ואם כן למה אהרן לא רצה לנהוג כן? נראה שזה מונח בתשובתו למשה "וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'", היינו, שכל מה שקרה לנדב ואביהו היה בגלל שהם העיזו לעשות דבר שלא נצטוו "אש זרה" ואם כן איך יחטא לעשות זאת ויש בכך מיעוט מידת היראה? ועיין בתוספות ר"ה דף ח' שהתוספות מסביר מדוע ר"ה נחשב "בכסא" שקורבן ר"ח לא נזכר בו בגלל שזה יום הדין ומוטב יבוא זכאי ויכפר על חייב, ובהקמת המשכן היה בחינה של יום הכפורים שהיו צריכים להזהר במידת היראה וכך לתקן חטא נדב ואביהו, וחטא הלבנה שהיה גם כן במידת הגאוה וחוסר יראה.
ירושלים גם היא תבנה על ידי שני היסודות האלו של אהבה ויראה, וזה רמוז בשמה של ירושלים יראה שלם, אברהם קרא לה "הר ה' יראה" ומלכי צדק קראה שלם, שהוא ביטוי של שלימות והתחברות שבאה מקרבה ואהבה. דוד ושלמה גם הם מסמלים את שתי המידות הללו, דוד הרואה היה מצויין במידת היראה, ושלמה כשמו היה מצויין במידת השלמות והאהבה, ומכוח שניהם יבנה המקדש.
^ 1 פעמים נאמר בתורה (ויקרא פרק ט) "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם", (ויקרא פרק י) "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' ", ומכאן משמע שאותה אש ששרפה אותם היא האש שאכלה את החלבים שעל המזבח. וכך מפרש הרשב"ם "וירא כבוד י"י אל כל העם - כיצד? ותצא אש מלפני י"י מבית קודשי הקדשים דרך מזבח הזהב להקטיר קטרת שהוא קודם להקטרת תמיד כדאמר במסכת יומא, ושם מצא בני אהרן אצל [מזבח] הזהב ושרפן, ואחר כך יצא ובא לו על המזבח ותאכל על המזבח את העולה ואת השלמים".
^ 2 מקדשך מקביל למקודשך, הצדיקים שהם מלאי אהבה לקב"ה הקב"ה מדקדק עמם כדי שיתיראו מפניו וכך באים לשלימות של אהבה ויראה, וכך גם המקדש הוא מקום יראת ה' ואהבתו, והם רמוזים בשם ירושלים – יראה ושלם "בהר ה' יראה" (יראה אותיות ראיה), ושלם בא מהתחברות לקב"ה באהבה.
^ 2 מקדשך מקביל למקודשך, הצדיקים שהם מלאי אהבה לקב"ה הקב"ה מדקדק עמם כדי שיתיראו מפניו וכך באים לשלימות של אהבה ויראה, וכך גם המקדש הוא מקום יראת ה' ואהבתו, והם רמוזים בשם ירושלים – יראה ושלם "בהר ה' יראה" (יראה אותיות ראיה), ושלם בא מהתחברות לקב"ה באהבה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
