ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חגים וזמנים
- יום הזכרון
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
שמעון בן מזל
מצאנו כי עם ישראל מנציח את ימי פטירת קדושיו וגדולי האומה. ביום הכפורים נוהגים כמה עדות לקרוא במוסף פיוט "אלה אזכרה" המעורר זכותם של עשרה הרוגי מלוכה, ביניהם של רבי עקיבא שלפי המדרש (משלי פרק ט) נהרג ביום כיפור. וכן עם ישראל חוגג יום ל"ג בעומר, לעורר זכותו של רבן שמעון בר יוחאי שלפי המסורת נפטר ביום זה. וכן עם ישראל אינו אומר תחנון ביום ז' אדר, כי בו נפטר משה רבינו. אין ספק שאין אלו מנהגי אבלות, שהרי היא "אבלות ישנה" (יבמות מג:) בלבד. וחז"ל חינכו שאין לעורר אבלות יותר ממה שהם עצמם הקציבו (מו"ק כז:). אלא ימים אלו והדומים להם נקבעו לנו כדי לעורר הגות ומחשבה, כיצד עלינו לחקות את מעשי הגדולים הללו, כל אחד ואחד מאתנו לפי מגבלות יכולתו.
מה הוא המעמד הרוחני של חיילי ישראל שנפלו בעת מילוי משימתם נגד אויבי ישראל? ראשית דבר יש לדעת במבט אמיתי וחודר כי יש להם מעלות עצומות שאין אפילו אצל רבנים צדיקים וטהורים. כך לשון "פלא יועץ" (ערך: הצלה) לענין המשתדלים עבור ישראל בחצרות מלכי האומות: "למצוה רבה ייחשב למציל גוף או ממון ישראל וכו'. וכל שכן המציל נפשות הלקוחים למות, כאילו קיים כל התורה כולה שהרי אמרו 'כל המקיים נפש אחד מישראל כאילו קיים עולם מלא'. ועל כגון דא אמרו 'אפילו ריקנין שבישראל מלאים מצוות כרימון' (סנהדרין לז.). כי יש רבים מישראל שנראים לפנים [כלומר: באופן חיצוני] כלים ריקים, אבל יש בידם מצוה זו של הצלת ישראל, שבזה הם מכריעים ועוברים את החכמים והגדולים שבישראל. והן אמת שאין הקב"ה לוקח שוחד, מצוה כנגד עבירה, ומשלם להם עונש על כל העבירות שעושים, ועל כל ביטול מצוה שמבטלים. אבל גם כן יש לו שכר הרבה לתת להאנשים האלה שטורחים ועמלים בכל כוחם להציל ישראל מיד גוים, ולהציל עשוק מיד עושקו. מה טוב חלקם, ומה נעים גורלם" עכ"ל לעניננו.
בזה נכללו גם הלוחמים בחזית, וגם אלו בעורף המסייעים להם בכל סיוע, מה רבה זכותם! קל וחומר הדברים שהרי נכנסו לסכנות עצומות ונוראות. ידעו מראש כי בקו ראשון של המסתערים בחירוף נפש נגד עמדות האויב, עלולים להיות כמה וכמה הרוגים או פצועים קשה. ואעפ"כ לא התעצלו ולא השתהו, אלא זעקו זעקת קרב "אחרי!". חלק גדול מהם קיימו דברי הרמב"ם המדריך חיילי ישראל: "ומאחר שייכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה. וישים נפשו בכפו. ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר, למלחמה" (הל' מלכים פ"ז הלכה טו). וגם אותם שלא מחקו זכרון האשה והבנים מהלב, בכל זאת גדולה היא מעלתם כי הנסיון הנפשי שלהם גדל בכפליים ואעפ"כ יצאו לשדה הקרב בעזות נפש בהתגברות על נטייתם הטבעית. וגם אלו שלא ריכזו מחשבותם על יחוד הבורא, בכל זאת הם ידעו והכירו שעל הצלת עמם הם עושים מלחמה. ואין להמעיט כלל בערך הנפלא של מחשבה זו, כשלעצמה. הרי כך מוסר המקרא שאמר יואב מצביא ישראל: "חזק ונתחזק בעד עמנו, ובעד ערי אלוהינו, וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמו"ב י, יב). זאת אומרת מהפסוק הזה למדנו כי גם אלו שבראש מאוייהם הוא הצלת בני עמנו, וגם אלו שבראש מאוייהם הצלת ארצנו, שקולים הם. יתרה מזאת, אף יודעים הם כי אפשר שימותו במלחמה זו, וגם מזכירים זאת במפורש בפיהם ודיבורם, ומקבלים הם עליהם רצון שמים באומרם: "וה' יעשה הטוב בעיניו".
איזה לקח יש ללמוד מזה? יש לנו להבין כי יש דברים שהם יקרים יותר מהחיים עצמם. בדורנו נתרבו הכופרים בתורה, המדגישים ערך האינדיבידואל [ערכו של כל יחיד כשלעצמו] מעל צרכי הכלל. המובילים בחינוך הצעירים בארצנו בדור שלפנינו קלקלו והצהירו "אל תהיה פרייער!". לעגו להתמסרות למען הכלל. הנהנתנות והמתירנות קבלנו מתרבות המערב, וכן הבוז לדואגים עבור כלל ישראל. פירות באושים (התוצאות המרות) אנו אוכלים היום.
חז"ל (מסכת ע"ז יח ע"א) מוסרים כי בעת שגזרו הרומים שאין ללמוד תורה, הלך ר' חנינא בן תרדיון והקהיל קהילות ברבים ולימד להם תורה, כאשר ספר תורה בחיקו (כדי לפתוח אותו להראות להם הפסוקים במקרא עליהם הוא דורש). כאשר עמיתו ר' יוסי בן קיסמא חלה, ובא ר' חנינא לבקר חולים. הטיף לו ר' יוסי מוסר. "אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה? שהחריבה את ביתו, ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו, ואיבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת? [כלומר למרות החוצפא הנוראה להתגרות בדת ה', עדיין אין ה' נפרע מהם!] ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות גדולות, וספר תורה מונח לך בחיקך!". [תוספת המעתיק: אפשר להבין אותך אילו למדת תורה בביתך בהצנע, בלי לפרסם ברבים. אבל לשבת בשוק, וספר בחיקך? גם אם יתקרב מלשין או שוטר גוי, לא תוכל להסתיר מעשיך ולהחליף נושא, כי הספר שבחיקך תעיד נגדך]. אמר לו [ר' חנינא] מן השמים ירחמו. אמר לו [ר' יוסי], אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי 'מן השמים ירחמו'? תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש". וכו' וכו'. אמרו, לא היו ימים מועטים [כלומר לא עבר זמן רב] עד שנפטר ר' יוסי בן קיסמא, והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול. ובחזרתן מצאוהו לר' חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבילי זמורות, והציתו בהן את האור" [האש] עכ"ל לעניננו.
תמהים אנו על ר' חנינא בן תרדיון הפלא ופלא. גם אחרי הטפת מוסר של עמיתו ר' יוסי, ודחה התנצלותו באומרו "אני אומר לך דברים של טעם", ולכאורה נשאר ר' חנינא בלי מענה ובלי תגובה הולמת. עדיין הוא ממשיך למסור נפשו וללמד תורה ברבים וספר בחיקו? כלומר הוא מבקש למות? ויש להוסיף טענה. אמנם יתעקש וילמד תורה בניגוד לגזירת שמד של הרומים. אבל ודאי יהרגוהו. הלא עדיף יותר שיצטנע ויחיה, ויצליח ללמד תורה ברבים עוד עשרות שנים אחר כך כשתחלוף הגזירה. לא טובה "הכמות" מן "האיכות"?
אלא יש לצרף לכאן מדרש אחר (בראשית רבה, כח). אדריינוס הרשע שאל את ר' יהושע, מהיכן הקב"ה מחיה את האדם בתחיית המתים, והרי כל הגוף נרקב באדמה? ענה לו כי יש לו בעורף הגוף עצם הלוז [נקרא כך כי הוא בגודל של שקד, הנקרא בארמית "לוז"]. הביא הגוי עצם מגופת המת, ניסה לטחון אותו ולא הצליח. ניסה לשרוף אותו, ולא הצליח. שקע אותו במים ימים רבים ולא נמחה. מהעצם הזה אנו חיים. [עד כאן תוכן הדברים]. דומני שיש כאן גם משל על תחיית המתים של עם ישראל. משל זה הוגד ביחזקאל פרק לז. [הגדיל בתיאור זה הגר"א, בביאורו לספרא דצניעותא, עמ' 75]. הגויים שואלים, הרי כלל ישראל כדוגמת מת בגולה. הא כיצד יוכלו לקוות לתחיית האומה? כמאמר הפיוט בהגדה של פסח "והיא שעמדה וכו' שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו". התשובה לכך היא העקשנות היהודית. יש לנו שידרה חזקה. התורה מעידה כי אנו "עם קשה עורף" [כך מפרש מהר"ל ("נצח ישראל", פרק יד) שזה גם לשבחנו]. הכלל הקיבוצי שלנו מחונן בעצם הלוז. תטחן אותו, תשרוף אותו, תטביע אותו במים. לוז זה ממשיך להישרד. כך פירסם ר' חנינא בן תרדיון, במלחמתנו נגד כוחות המשמידים את קיום התורה, אין אנו נסוגים, אין אנו מוותרים. ר' חנינא בן תרדיון ידע כי בסופו של דבר ייתפש ע"י השלטונות, יובא לדין ויומת. אבל בהפגנה אדירה לישראל, לחנכם שאפילו החיים עצמם בטלים הם מול מטרה נשגבה של עבודת ה', הוא מסר נפשו. ואף מסר את השנים העתידיות שהיה מסוגל בהן ללמד תורה ברבים, כאשר תחלוף הגזירה. מעשה מסירות נפש היא טוטאלי והחלטי. דבר זה נכלל במענה שלו לר' יוסי, אלא כנראה ר' יוסי לא ירד לסוף דעתו. אמירתו: "מן השמים ירחמו" אינו מוסב על חייו הפרטיים של ר' חנינא, אלא "ירחמו" על המשך קיום תורה ומצוות בישראל. כאשר אנו מוסרים נפש עליה ולא משאירים לעצמנו כלום, זה עצמו יבטיח לנו המשך התורה בחיי עם ישראל. זהו עצם הלוז. אקט חד פעמי זה שוה יותר מעשרות שנים של לימוד תורה ללא מסירות נפש.
כך החיילים האמיצים שיצאו לקרב נגד אויבינו הפראיים, ידעו היטב מהסכנה בדבר ולא נסוגו אחור. הם הנקראים "הרוגי מלכות" שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם (בבא בתרא י ע"ב). הם היושבים ראשונים בגנזי שמים. וגם אותם אזרחים שנהרגו ע"י הטרור הערבי, הרי ידעו מראש שארץ ישראל היא בימינו המדינה שסכנת ההריגה ע"י שונאי ישראל מצויה בה ביותר מכל מקום אחר בעולם. ובמיוחד אחינו הגיבורים יושבי גילה, ויושבי גוש קטיף (בעבר), ויושבי שדרות וכדומה ואינם עורקים ממקומם ואינם משתמטים תחת האיומים המתמידים. ומי מהם המשלם מחיר הנורא של קיפוח חייו, הרי הוא ודאי מקדושי עליון. יש בהם הלוז הנ"ל. לכן נכללו ב"הרוגי מלכות" כל היהודים שנהרגו בפיגועי הטרור.
על הפסוק "וברוב גאונך תהרוס קמיך " (שמות טו, ז) שואל רש"י מי הם הקמים נגד הקב"ה? ועונה בשם חז"ל כי אלו הם הקמים נגד ישראל. וכך אמרו חז"ל בספרי (פרשת בהעלותך, פרק י) על "קומה ה' ויפוצו אויביך". שבעצם שונאי ישראל מתנגדים לה' ומורדים נגד המוסר. אלא אינם יכולים לשים יד על ה' ותמורת זה משתדלים הם לחסל את ישראל. כך מפורש במדרש תנחומא (מטות, פסקא ג) "אמר משה: 'רבון העולם אם היינו ערלים או עובדי ע"ג או כופרים במצות לא היו שונאים אותנו ולא רודפין אחרינו. אלא בשביל תורה שנתת לנו. לכך הנקמה שלך" עכ"ל. ולכן כותב החתם סופר (שו"ת יורה דעה, שלג) שהנהרג ע"י גוי נקרא "קדוש". כי הרי הוא נציגו של ה'.
יש להתנגד לאמירה השגורה של קרייני החדשות ברדיו המדקלמים על ההרוגים "הלכו לדרכם האחרונה". כי אין זו דרכם האחרונה, אלא יקומו הללו בכבוד עולמים בעת תחיית המתים, שהוא אחד מיסודות אמונתנו. וגם שוגגים הקריינים הללו כשמתארים את הקבורה "הלכו למנוחת עולמים". אין זה נכון כלל. יש קץ וגבול וקיצבה כמה זמן ינוחו הללו בקבר. כי חלק מהדת היא האמונה בשכר ועונש, הם הולכים מחיל אל חיל בעולם הנצח.
אנו צריכים לקבל השראה מדוגמתם הנהדרת של אלו שנהרגו מפני שהם יהודים. הללו הגיעו לדרגות הגבוהות ביותר. תהי נשמתם צרורה בצרור החיים. ולחזק השראה זו יש להשתמש ביום הזכרון הזה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
