ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- יום ירושלים
- עניינו של יום
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
מיכאל בן מזל
.
[א] יש ראשונים האומרים כי אמירת שבח והודיה על הנסים שנעשו לנו היא מצוה דאורייתא (אנצקלופדיה תלמודית, ערך: הלל, ס"ק 18). מקור לזה נמצא במדרש חז"ל הכותב: "אמר רב חונא מצינו מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים שצריך אדם ליתן שבח והודיה לה' על מעשה הנס. 'ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך וכו' וידעתם כי אני ה'!' (שמות י, ב). ואומר 'ולמען ספר שמי בכל הארץ' (שמות ט, טז). מן הנביאים דכתיב 'חסדי ה' אזכיר, תהילות ה', כעל כל אשר גמלנו (ל' מנוקדת קמץ) ה', ורב טוב לבית ישראל' (ישעיה סג, ז). 'הודו לה' קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו, הזכירו כי נשגב שמו' (ישעיה יב, ד). ומן הכתובים, 'אשר שמענו ונדעם, ואבותינו סיפרו לנו, לא נכחד מבניהם, לדור אחרון מספרים תהילות ה' ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה' (תהלים עח, ג-ד) וכו' (מדרש הגדול, שמות, עמ' קמה-קמו).
מכאן ברור שלא די שבני אותו הדור יספרו תהילות ה', אלא עליהם להעביר הדבר מאב לבנים, וימשיכו ההלל עד הדור האחרון. ומכאן גם ברור שלא רק מספרים זאת איש איש בביתו, אלא יש לפרסם הדבר ברבים, גם לעיני עמים רבים, ממזרח שמש ועד מבואו. וגם מובא במדרש ילמדנו על שירת "אז ישיר" בקריעת ים סוף "ויאמרו לאמר": "מהו 'לאמר'? לדורות. כשיעשה להם הקב"ה נסים, יהיו אומרים לו שירה" (אנצקלופדיה, שם, ס"ק 36). מכאן שיש לנהוג כך בכל נס ונס, בכל דור ודור.
כלום דבר זה נזכר בגמרא? כן. חז"ל דנים על אמירת "הלל המצרי" (תהלים קיג-קיח), מי תיקן אמירתו? יש אומרים משה וישראל בים סוף, י"א יהושע וישראל במלחמת א"י וכו' וכו'. י"א חזקיה וסיעתו, רבי עקיבא אומר חנניה מישאל ועזריה אמרוהו בשעה שעמד עליהם נבוכדנצר [וניצולו], י"א מרדכי ואסתר. וחכמים אומרים: נביאים שביניהם תיקנו להם לישראל שיהיו אומרים אותו על כל פרק ופרק, ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהם לישראל, וכשנגאלים אומרים אותו על גאולתם" (פסחים קיז.). הרי מלשון "חכמים" המוזכרים לאחרונה, תקנה היא בכל דור ודור להגיד הלל זה כאשר ניצולים. אמנם רבנו תם (דבריו הובאו ברבנו יונה, ברכות, על הרי"ף דף ח) סבור כי זה נאמר רק על נס שאירע לכל ישראל כולו, ולא מקצתם. אבל הוא דן על אמירת חובה ולא דן על אמירה של רשות וללא ברכה.
ובאמת כך כותב המאירי (על פסחים קיז): "כל יחיד שאירעה לו צרה ונגאל ממנה, רשאי לקבוע הלל לעצמו באותו יום בכל שנה, אלא שאינו מברך עליה. וכן הדין בכל ציבור וציבור. כך היה יסוד הנביאים לאומרו על כל צרה וצרה כשנגאלים ממנה" עכ"ל. אבל צריכים אנו לבאר מפני מה אין הרמב"ם מזכיר מצוה (או רשות) זו? והרי בין חילוקי הדיעות שהבאנו היא היא דעת החכמים, והם הרוב? אלא נ"ל כי פסק כרבי עקיבא, המוזכר שם שלדעתו זו אינה תקנה לדורות, אלא חנניה ומישאל ועזריה הם בלבד אמרו את ההלל. ואם תשאל מדוע יפסוק כרבי עקיבא? והרי כלל בידינו כי הלכה כרבי עקיבא מחבירו, ולא מחבריו כשהם רבים? אבל באנצקלופדיה תלמודית (ערך: הלכה, ס"ק 607-610) מוסבר אין זאת נקרא "רבים" כאשר מדובר באוסף של דיעות יחידיות, ואינם כולם בדיעה אחת (כמו שבברייתא שציטטנו).
למדנו כי המאירי מתיר לומר הלל גם על נס שלא אירע לכל כלל ישראל. אבל שמא זה מדובר רק לבני הדור ההוא בלבד? מי אומר שינהגו לעשות יום טוב לעצמם באותו התאריך גם בניהם של אותו הדור, נכדיהם וניניהם? וגם מי אומר שתקנה כזו תהיה תקיפה גם על חדשים המתווספים לקהילה ההיא, עולים הבאים ממרחקים? תשובה לזאת מצאנו בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' קצא) המביא דעת שו"ת ר"מ אלשיך ומסכם "יש כח ביד הקהל לתקן עליהם ועל הנלוה עמהם ולא יעבור. וכך נוהגים כמה קהילות בישראל ומגדולי יחידיהם שעושים כן ביום שאירע להם נס". ובסוף דבריו כותב חת"ס: "בספר "יוסף אומץ" (נכתב בשנת ש"ץ 1630), סי' תתש"ט, מהנס שנעשה בפרנקפורט וקבעו בו יום שמחה לדורותיהם וכו'. וכן אנו נוהגים אחריו הגם שאנו בריחוק מקום" עכ"ל (כלומר חתם סופר גר בפרשבורג, והוא מילידי פרנקפורט, עוד המשיך לנהוג יום שמחה זה). ובאנצקלופדיה של אייזנשטיין "אוצר ישראל" (סוף ערך: "פורים", עמ' 216-217 מביא רשימה של עשרים קהילות בעמנו שהנהיגו "יום טוב" לדורות בימים שאירעו להם נסים שונים. (קיצור מהרשימה בהאנצקלופדיה העברית, סוף ערך: "פורים").
עד כאן ביררנו שמן הראוי לומר הלל על יום שניצלנו ממות לחיים. בשנת תשכ"ז הקיפו אותנו אויבינו ממזרח, ממערב (מצרים), מהצפון ומהדרום (מיצרי טיראן). ונסים אין מספר קרו לנו. ראשית, כי חיל אויר הישראלי השמיד 424 מטוסי האויב כבר בשעות הראשונות של המלחמה ובכך הכריע את הכף לטובת כוחותינו הצבאיים. ועד היום הזה לא ידוע מדוע המק"מ המצרי לא פעל בעוד מועד. ועוד נס שמדינת ירדן התקיפה אותנו אז. רה"מ אשכול הקדים לפנות אליהם בבקשה נמרצת לא להתערב. אבל מפני שחצנותם ושנאתם העתיקה לישראל התקיפו, וכך הרווחנו את ירושלים ויש"ע. והרי אח"כ במלחמת יום הכיפורים, בה הערבים מסביבותינו התקיפו אותנו בהפתעה גמורה, אז ירדן לא התערבה. ביום ההוא היו רק כ-400 חיילי ישראל בעיר ירושלים (השאר שולחו לחופשת החג). אילו הלגיון הירדני היה מתקיף כביש תל-אביב ירושלים ומנתק כל קשר בין ירושלים לשאר הארץ, היו מאות אלפי יהודים בני ערובה בידי הירדנים. ואם כן, כמה אומלל וקשה תהיה מצבנו! וגם אם היינו משיגים הסכם שביתת נשק היינו מפסידים שוב את העיר העתיקה ירושלים וכל שאר יש"ע. אבל הקב"ה נתן בדעתם לא להתערב במלחמה. ואילו לא היו הירדנים מתקיפים בשתי המלחמות הללו ("ששת הימים" ו"יום הכפורים") או שהיו מתקיפים אותנו בשתיהן, הרי זה מובן ע"פ הטבע. אבל פעם התקיפו ופעם לא, והפעם שהחליטו להתקיף היתה בהשגחת ה' דוקא כדי להפסיד את אחיזתם בעיר הקודש, והפעם שלא התקיפו היתה שלא נאבד שליטתנו בה, כמה נפלא הדבר! ועוד נסים רבים שאין מקום כאן להזכיר וכבר נכתבו על כך ספרים רבים, ביניהם של הרב יואל שוורץ.
אבל נוסיף כאן נדבך נוסף. יש פגם וחסרון במי שאינו מודה ומשבח ומהלל ביום הזה. חז"ל מספרים כי ביקש ה' לעשות חזקיה המלך משיח, ולקיים בסנחריב וצבאיו חזון גוג ומגוג (סנהדרין צד.). קיטרגה מדת הדין "חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך, תעשהו משיח?" ומיד נסתתם החזון ונמנעה הגאולה הצפויה. מניין בא לחזקיה ליקוי זה? הפסוק מעיד עליו "כי גבה לבו". שואלים במדרש רבה (שיר השירים ד, פסקא תשורי מראש אמנה) הרי חזקיה היה מלך צדיק, ואתה אומר גבה לבו? אלא ישעיה הנביא בא ליחזקיה ותבע ממנו "זמרו ה'!" (ישעיה יב) תמה לו "למה?" ענה לו "כי גיאות עשה!" ענה לו חזקיה "מודעת [ו' בניקוד שורק] זאת בכל הארץ". כלומר: "מה אנו צריכים לומר נסיו וגבורותיו של הקב"ה? כבר מודעת זאת מסוף העולם ועד סופו. לא כבר עמד גלגל חמה (בימי יהושע) באמצע הרקיע, וראו (האומות) נסיו וגבורותיו של הקב"ה עד סוף העולם?". כלומר המאמין הגדול הזה היה סבור שאין צורך להכביר במלים, כי כל בר דעת מכיר שליטתו המוחלטת של הקב"ה בעולם. ושם במדרש מובאת דיעה נוספת: "אמר חזקיה: תורה שאני עוסק בה מכפרת על השירה" עכ"ל. הרי דוקא מתוך גדולת התמדתו בלימוד תורה, זלזל בצורך להקציב זמן לומר ההלל, ולימוד התורה ישמש "כפרה" על חוסר אמירת השירה.
אבל יודעים אנו שטעה בזה. למה? מסביר מהר"ל הענין כי כאשר מופיע בעולם נס, בא העולם על שלימותו. והאדם כאשר הוא בשלימות איננו יכול להתאפק ולידום, אלא השירה פורצת מתוך לבו ומפיו ("נצח ישראל" פרקים מג, נג ועמ' קעו, קצח). כאשר האדם איננו מתרגש, סימן הוא שעדיין לא הבין גדולת הענין. וזהו חסרון.
[צריכים להודות לה' לא רק אלו שהיו כאן בתקופה ההיא, אלא גם כל מי שיש לו תועלת מהחכמים שהיו פה בזמן ההוא, כמבואר ע"פ ר' חיים ולוז'ין (מובא ב"הגאון החסיד מוילנא", ע"י ר' בצלאל לנדוי (עמ' טו, הערה 12)].
נוסף על המימד של הצלה ממות לחיים, יש כאן גם שבח ותהילה על הצלת עיר הקודש ירושלים. כותב מהר"ל: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, כי ירושלים הוא עצם ועיקר מעלת העולם" (נצח ישראל, פרק כג, עמ' קיז). משום מה? אלא חז"ל מלמדים כי ירושלים נקראת על שמו של הקב"ה. הפסוק האחרון של ספר יחזקאל קורא לעיר זו "ה' שמה" (ש' מנוקדת קמץ) וחז"ל דרשו המלה כאילו ש' מנוקדת שבא (בבא בתרא עה ע"ב). מה פירוש? מבאר מהר"ל: "כי כל שם מורה על אמיתת הדבר מה שהוא וכו' וכו'. וירושלים בעולם התחתון מורה על הש"י שהוא שוכן בה" (שם, פרק מ, עמ' קע). ועוד: "ירושלים אינה עיר טבעית כמו שאר עיר, רק היא עיר אלוהית במעלתה האלוהית" (שם, תחילת פרק נא). "והבונה חורבה מן חורבות ירושלים, הוא בנין אלוהי קדוש כאשר ידוע" (נתיבות עולם, נתיב גמ"ח, סוף פרק ד). ע"ע בספרו גבורות השם, עמ' קנא, איך ולמה בזכות ירושלים זכינו לקריעת ים סוף!
זאת כיון שמצפים אנו לבנין בית המקדש, והעיר הנשגבת הזו היא תהיה גיא חזיון, מקור השראה של נבואה, הרי כל המקום מיועד לעילוי. בספרנו "אוצרות התורה" (פרשת ראה, עמ' 631) הבאנו פרטים רבים על קדושת העיר. ובספרנו "דרישת ציון" (עמ' 221-227) ביארנו חלק משבעים שמותיה. ולכן כאשר קבלנו מתנה יקרה זו, יקר הערך שאין יכולת אנושית להגיד כל שבחיה, ודאי עלינו להודות ולהלל ולשבח על מענק שמים זה. אפשר שאין חובה להגיד הלל, כמו שאין חובה לרכוש בגד ארבע כנפות כדי לתלות שם ציציות (תוספות, ערכין ב: ד"ה הכל חייבין בציצית), וכמו שאין חובה לרכוש בית כדי להקים מעקה. אבל הנפש השלימה היא מעצמה גועשת ורועשת ונרגשת לזמר שבחי ה' על נסיו ונפלאותיו.
מפורסם בישיבות ספר "נחלת דוד" על מסכתות, של תלמיד הגר"ח ולוז'ין. הוא גם כתב ספר דרשות "בית דוד". בדרוש יב (במהדורה המצולמת ב"אוצר החכמה", עמ' 128) קובע כי ע"י אמירת שירה אנו זוכים להמשך של עוד נסים בעתיד, ולגאולות נוספות. בס"ד מצאתי זאת גם ב"שפת אמת" (על חנוכה, שנת תרל"ב) זו לשונו: "עשאום יום טוב בהלל והודאה. פירוש ע"י שהכירו גודל הישועה מהשי"ת והללו והודו בכל לבבם, ע"י זה המשיכו הארת הנס לעולם. וכן צריך להיות כל אדם, כשמרגיש איזה ישועה ומתגלה הטוב בגודל חסד ה', כפי השבח והודיה שנותן, כך נשאר אצלו לדורות" עכ"ל.
רבנו אברהם בן הרמב"ם (מובא בפירוש על "ספר המצוות לרבנו רס"ג", ח"א עמ' 515) מבאר שאין כוונת חז"ל (פסחים קיז.) שאנו נאמר עצם נוסח ההלל, "אבל רצה השי"ת שיאמרו שירות ותשבחות במאורעות אלו באיזה מלים שיהיו, כמו שנתחייבו הלויים בקרבן. ומצות עשה [דאורייתא היא] "שירו לה' כי גאה גאה" (שמות טו, כא) וכו' ונתחייב בזה ג"כ אשר נהללו ונשבחו ית' בכל זמן יתראה לנו נצחונו וגבורתו . ועל כן אמרו כי הלל בימי חנוכה דאורייתא".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
