ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- ליקוטים ב
- רפואה ושמירת הנפש
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכה ומנהג
- נושאים שונים
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
רחל בת יקוט
מצווה לקבור את המת, שנאמר (דברים כא, כג): "קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא". ואף אדם שצווה על בניו שלא לקוברו, אין שומעים לו אלא קוברים אותו, מפני שאם לא יקברוהו תהיה מזה חרפה וביזיון לכל האנשים החיים, שגוף של אדם כמותם מוטל בביזיון (שו"ע יו"ד שמח, ג). כלומר במצוות הקבורה יש משום כבוד לכל האנשים שחיים, ולכן כשאין לנפטר משפחה, כל בני המקום מצווים לקוברו.
והמצווה היא לקבור את הגוף באדמה, ויש בזה שני טעמים עיקריים: א' להסתיר את החרפה שבמוות, שכן היא תוצאה של חטא אדם הראשון. ב' יש בקבורה באדמה משום כפרה (ע' סנהדרין מו, ב).
מצווה לקבור את המת בהקדם, ואסור להלין את גופתו בלא קבורה. וכל המלין את מתו עובר באיסור לא תעשה, שנאמר (דברים כא, כג): "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא". ולדעת הרבה פוסקים אם המת נפטר במשך היום, מצוות עשה לקברו לפני שקיעת החמה, שנאמר: "קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא" (החינוך תקלז, מ"ב עב, ו). וכתב הרמב"ן שהמלין את מתו בארץ ישראל עובר באיסור נוסף, שנאמר (דברים כא, כג): " וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה".
וכשלא הספיקו לקוברו עד שקיעת החמה, או שנפטר בערב, המצווה לקוברו עד סוף הלילה, ואם לא קברהו בלילה ועלה עמוד השחר עברו באיסור "לֹא תָלִין" (רדב"ז). והאחראים על כך הם הקרובים המצווים לקבור את מתם. וזהו כבודו של המת, שקוברים אותו מוקדם ככל האפשר, כי עיקר האדם זו הנשמה שבו, וכשיצאה הנשמה מקרבו יש ביזיון גדול בהשהיית גופו בלא קבורה. ועוד, שכיוון שהאדם נברא בצלם אלקים, כשדמותו מתבזית כביכול גם כבוד שמיים נפגם, ועל כן נצטוונו שלא להלין את המת.
אבל לצורך דברים הכרחיים לכבודו של המת מותר להלינו, שאם צריך להמתין כדי להביא לו תכריכים וארון, או כדי להודיע לקרוביו, מותר להלינו. וכן כשנפטר בערב, וצריכים כמה שעות כדי לפרסם את מועד הלווייתו כדי שמכריו יוכלו ללוותו, מותר לדחות את הלוויה ליום המחרת (שו"ע יו"ד שנז, א).
ויש אומרים שאף שלכבוד המת התירו להלין, זהו בתנאי שלא יעברו יותר מעשרים וארבע שעות מרגע הפטירה ועד הקבורה (שו"ת דברי מלכיאל ב, צה). ולצורך גדול מאוד נוהגים להקל גם יותר מעשרים וארבע שעות, אבל אין מלינים יומיים.
ובירושלים המנהג שאפילו לכבוד המת אין מלינים את המת, ובתוך חומות ירושלים המנהג מחייב, ובשאר שכונות העיר נוהגים להחמיר יותר משאר הארץ, אבל לצורך גדול מלינים את המת.
ו - הספד
מצווה גדולה להספיד את המת כראוי, וכמו שנאמר (בראשית כג, ב): "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ". ואמרו חכמים (שבת קה, ב): "כל הבוכה על אדם כשר מוחלין לו על כל עוונתיו". ואפשר אולי לבאר, כי זה שבוכה על אדם כשר מראה בעצמו שהוא יודע מה טוב ומה רע, וידיעה זו מגיעה עד חדרי נפשו, וממילא מתברר כי אינו מסכים ומשלים עם חטאיו, והרי הוא בבחינת בעל תשובה אמיתי.
ועניין ההספד הוא להרים את הקול ולעורר את הציבור לבכי, וכפי שאמרו חכמים (ברכות ו, ב): "אגרא דהספדא דלויי", היינו שכר ההספד הוא הגבהת קול הבכי. וכן ביקש רב מרב שמואל בר שילת, שאחר פטירתו יתאמץ בהספדו כדי שיתעוררו המשתתפים לבכי (שבת קנג, א). ההתעוררות לבכות על אדם כשר שנפטר מעוררת את הציבור לתשובה, וגם מועילה להרבות את זכויות הנפטר, שעל ידי הספדו התעוררו לתשובה.
ואם הנפטר תלמיד חכם, צריך להיזהר כפליים בהספדו, ואמרו חכמים (שם): "כל המתעצל בהספדו של חכם, ראוי לקוברו בחייו, ואינו מאריך ימים". והטעם, שאם אינו יודע להעריך את התורה והמצוות, אינו יודע את ערכם של החיים, ועל כן אין ראוי שיאריך ימים.
וכיוון שקשה לדייק באמירת השבחים, מוטב להוסיף בשבחים מאשר לגרוע (ערוה"ש יו"ד שמד, ו). אבל אסור להגזים בשבחו של הנפטר בדברים שאין בו. וכל מי שמפריז בשבחו של הנפטר, הרי הוא גורם רעה לעצמו ולמת (שו"ע יו"ד שמד, א). והטעם שמענישים את הספדן שמפריז בשבחו של נפטר הוא, שכאשר משבחים אנשים רעים כמו שמשבחים טובים, נעשים הצדיקים שווים בעיני הבריות לרשעים, והאמת נעדרת. וגם המת ששבחו אותו יותר מדאי נענש, שמתוך כך מדקדקים בשמיים יותר בדינו, וכל שבח שאמרו עליו נעשה לו כמזכרת עוון (רא"ש).
ומי שאין בו מעלות, אבל סבל יסורים בחייו או במותו, מזכירים יסוריו, ובזה מעוררים את הציבור להצטער ולבכות עליו (ע' מו"ק כח, ב).
ועל חכמים מזכירים חכמתם, ועל חסידים מזכירים חסידותם.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
