ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכה ומנהג
- נושאים שונים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב אברהם שפירא זצ"ל
עניין כיסוי-הראש מובא במסכת שבת (קנו:), שם נאמר שהוא משרה יראת שמיים ובכך מונע מלחטוא. במסכת קידושין (לא.) מובא שרק הונא בריה דרב יהושע הלך בכיסוי-ראש ונימק הנהגה זו באומרו: "שכינה למעלה מראשי". וכן מובאים דבריו במסכת שבת (קיח:): "אמר רב הונא ... תיתי לי (יש לי זכות), דלא סגינא (שלא הלכתי) ארבע אמות בגילוי הראש". וכך כתב ב"ספר חסידים" (אות נ"ג) וזו לשונו: "ולא ילך בגילוי הראש מפני מורא שכינה, ועל כן יזכור תמיד בוראו כאילו נוכח פניו". עכ"ל.
הרמב"ם כותב (בהלכות דעות פ"ה, ה"ו): "צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן ... ולא יתגלה ראשן". חובת כיסוי-הראש כתבה הרמב"ם גם בהלכות תפילה (פ"ה, ה"ה): "ולא יעמוד בתפילה ... ולא בראש מגולה".
במקורות שציינו עד כה, הוצגה חובת כיסוי-הראש כהנהגה לתלמיד חכם - בכל זמן; לכל אדם - בשעת התפילה, או כהמלצה בלבד - לכל היום.
אך ב"שולחן ערוך" (חאו"ח סי' ב', סע' ו'), מובאת ההלכה כחובה לכל אדם ובלי הגבלה לתפילה דווקא: "ולא ילך ארבע אמות בגילוי-ראש". גם הט"ז כותב (סי' ח', ס"ק ה') שכיום יש איסור ללכת בגילוי-ראש עקב ציווי התורה: "ובחוקותיהם לא תלכו".
"'ולא ילך בגילוי הראש' - ונראה לי שהוא הדין אם רוכב על גבי בהמה או יושב בעגלה" ("טורי זהב" "מגן דוד", חאו"ח, הלכות ציצית, סי' ב').
"'ולא ילך ארבע אמות בגילוי הראש' - ואפילו יושב יש להחמיר. ולצורך, כגון להקר (לרחוץ כל גופו או ראשו) וכיוצא - מותר (לגלות הראש בבית המרחץ)" (כה"ח, הלכות הנהגת אדם בבוקר, דין לבישת הבגדים, סע' ט"ז).
וכך כתב בשו"ת "אוצרות יוסף" [סי' ד' (המובא בספר "הלכה ברורה" ח"א) ועיין בגליון הקודם בדברי ה"יחווה דעת" (ח"ד, סי' א')] וזו לשונו: "בזמננו בארץ ישראל שכיסוי-הראש הוא היכר מיוחד לאנשים שומרי תורה ומצוות, המקבלים עליהם עול מלכות שמיים, ורק חילוניים פורקי עול תורה ומצוות אינם מכסים את ראשם, וכיסוי-הראש מבדיל בין עובד א-לוהים לאשר לא עבדו, צריך כל איש מישראל להיזהר לכסות ראשו, ולהראות בכך שמורא שמיים עליו". עכ"ל.
גדר החיוב
נחלקו הפוסקים אם ההליכה בגילוי הראש אסורה מן הדין או אינה אלא מידת חסידות. יש סוברים שאינה אלא מידת חסידות. ויש סוברים שאסורה מן הדין.
יש שמחלקים בזה בין תלמיד חכם שהוא איסור מעיקר הדין, לבין שאר כל אדם שהוא ממידת חסידות. ויש שחילקו בין הילוך ארבע אמות לפחות מארבע אמות - שארבע אמות אסור מן הדין ופחות מארבע אמות הוא ממידת חסידות ["צמח צדק" (בפסקי דינים חאו"ח סי' ב' אות ד'), "משנה ברורה" (סי' ב', ס"ק י"א) ועוד בדעת ה"מגן אברהם"]. ויש שחילקו (ה"מגן אברהם" סי' רפ"ב, ס"ק ח') בין הליכה לעמידה וישיבה - שלישב או לעמוד (אפילו בבית-הכנסת) בגילוי הראש אינו אסור מן הדין. וחידש ה"צמח צדק" (שם, אותיות א', ז'): שאפילו לפי הדעות שאינו אלא ממידת חסידות היינו לזמן מועט כמו הילוך ארבע אמות, אבל לישב זמן רב בגילוי הראש, הכל מודים שאסור מן הדין. ויש מי שכתב ("תבואות שור" - "בכור שור" על מסכת שבת קיח:) שצריך ליזהר בין בהליכה בין בישיבה ועמידה (אפילו חוץ לבית-הכנסת). וכן הוא דעת היעב"ץ (בסידורו, עמ' 16) שכתב: "ואפילו יושב ... או עומד (או רוכב או יושב בעגלה) ואפילו בבית אסור ...". וכן כתב בשו"ת "נחלת בנימין" שהואיל ובזמננו מי שמגלה ראשו הרי הוא עובר על דת יהודית אין חילוק בין הליכה לישיבה.
מי שהוא אנוס לילך בגילוי הראש, מה עדיף - לילך פחות פחות מארבע אמות או לרוץ? ב"קצות השולחן" (סי' ג', ס"ק ח') כתב שיש לו לילך פחות פחות מארבע אמות, כמו הדין של איסור הילוך ארבע אמות בלי נטילת ידיים. ובסימן ב' (ס"ק ו') בענין נטילת ידיים הביא בשם ה"ברכי יוסף" (חאו"ח סי' א') שנהגו רבנן קדישי על-פי קבלה לילך פחות פחות מארבע אמות. ואף-על-פי שהאחרונים שם חולקים בזה, ויש אומרים שעדיף לרוץ, מכל מקום "בעניינים רוחניים כאלה אי אפשר לזוז מהקבלה".
והנה אפילו לדעות שכיסוי-הראש הוא רק ממידת חסידות, יש שכתבו שבזמן הזה יש איסור לילך בגילוי הראש, ומכמה טעמים: משום עובר על דת יהודית, משום איסור של "ובחוקותיהם לא תלכו" (עיין בגיליון הקודם) ומשום צניעות - וכפי שכתב "שולחן ערוך הרב" [מהדורא בתרא סי' ב', סע' ו' - וראה בלוח התיקון (עי"ש)] וזו לשונו: "ועכשיו בזמן הזה שכולם דרכם לכסות ראשם לעולם אסור לילך או אפילו לישב בגילוי הראש משום צניעות שהרי זה כמגלה בשרו המכוסה ...". עכ"ל.
שיעור גודל הכיפה
שאלה חשובה היא, האם ישנו שיעור מסויים לגודלה של הכיפה? הגה"ק רבי שלמה קלוגר זצוקללה"ה (שהיה אחד מגדולי הפוסקים לפני כמאה וחמישים שנה) כתב שלגלות לגמרי את הראש אסור מן הדין, ואפילו פחות מארבע אמות, אסור ללכת בראש מגולה לגמרי. ומנהג החסידות שהתפשט בישראל הוא שלא לילך יותר מארבע אמות ללא כיסוי של רוב הראש. כלומר לדעתו הכיפה צריכה להיות בגודל כזה שתכסה את רוב הראש.
אולם מרבית הפוסקים חלקו עליו, ודחו את ראיותיו, וכתבו שמצד הדין אין חיוב לחבוש כיפה שתכסה את רוב הראש. ואביא לפניכם את סיכום ההלכה מדברי ה"אגרות משה" [חאו"ח ח"א, סי' א' (עיי"ש באורך)] וזו לשונו: "ולכן למעשה הרוצה להחמיר ולחוש לדעת הגאון רבי שלמה קלוגר, צריך לכסות רוב ראשו שהוא ברוב הכובעים וביראמולקעס (ובכיפות הגדולות). אבל לדינא (מצד הדין) אין מחוייבין לחוש לדעתו, כיון שהיא דעת יחיד. ובפרט שהוא (כל יסוד חבישת הכיפה) רק באיסור ממידת חסידות. אף שעתה שכבר נהגו ישראל יש לדון בזה כעין איסור, משום שלא היה המנהג להחמיר יותר מהראוי (לפי הגמרא וה"שולחן ערוך"). ולכן אם אך מכוסה (הראש) באופן שנקרא שראשו מכוסה, רשאים לילך (כך) ברחוב, ואף לברך (ברכות) וכמו שעושין כן הרבה ואין להחשיבם חס וחלילה לקלים". עכ"ל.
וכן פסק הראשל"צ הרה"ר לישראל (לשעבר) הג"ר עובדיה יוסף שליט"א [שו"ת "יחווה דעת" ח"ד, סי' ו' (עיי"ש באורך)] וזו לשונו: "ולכן העיקר בזה להלכה, שאף על פי שממידת חסידות בלבד ראוי שהכיפה תהיה מכסה את כל הראש, או על כל פנים, (את) רובו (של הראש) ... מכל מקום גם בכיפה קטנה אפשר לדון להקל, ובלבד שתהיה נראית היטב מכל צדדי הראש, הן מלפנים והן מאחור ["אחרת יש בזה כאיסור של מראית עין. וזה תלוי אצל כל אחד בצורת ראשו ובטיב תסרוקתו" (שו"ת "שאילת שלמה" ח"א, עמ' 45)]. ולא כיפה קטנה, שבקושי אפשר להבחין בה. וכמו שכתב הרה"ג עובדיה הדאיה (בשו"ת "ישכיל עבדי" ח"ו, בהשמטות לחאו"ח, סי' א', דף רצ"ב ע"א), שפעמים רבות היה גוער באנשים המקלים לעצמם לחבוש כיפה קטנטנה, שאינה מכסה רק חלק קטן מהראש ... אולם בשעת קריאת שמע ותפילה שמקבל עליו עול מלכות שמים, צריך להיזהר יותר ללבוש כיפה שמכסה רוב הראש, שהרי נאמר 'היכון לקראת א-לוהיך ישראל' ... ובפרט ב"ברכת המזון" שיש ללבוש הכובע על ראשו, וכדקיימא לן בברכות (נא.) שצריך עיטוף בברכת המזון. וכן הוא בזוה"ק (פרשת פנחס דף רמ"ה/ב) ...". עכ"ל.
כיפה בברכות ותפילות
לעיתים רואים אנשים שאינם מקפידים לחבוש כיפה, אולם כשהם נכנסים לבית-כנסת, או כשהם מצטטים פסוקים, או מברכים ברכות, הם רגילים לכסות ראשם. והשאלה: האם יש הִגיון בכך שאנשים שאינם מקפידים לחבוש כיפה, יכסו את ראשם בבית כנסת?
תשובה: מבחינת ההלכה אכן ישנן שתי רמות בחיוב הכיפה. ההליכה במשך היום כולו עם כיפה, יסודה במנהג חסידות, כפי שמובא בתלמוד (קידושין לא.) שרב הונא בריה דרב יהושע הקפיד שלא ללכת ארבע אמות ללא כיסוי-ראש. ובמשך הזמן התפשט מנהג חסידות זה, והפך למנהג קבוע.
אולם בעת שנכנסים לבית-הכנסת או כשמזכירים שם שמיים ופסוקים, ישנו חיוב מדברי חכמים לכסות את הראש. המקור הראשון לכך נזכר במסכת סופרים (פי"ד, הט"ו) שם מוזכרת דעה שאסור להזכיר שם שמיים ללא כיסוי-ראש, ורבנו ירוחם (שהיה אחד מגדולי הראשונים) פסק כך להלכה. ואיסורו הוא משום קלות ראש, שמזכיר שמו של הקב"ה בלא אימה ויראה [ראה "תרומת הדשן" (סי' י'). ולהעיר ממה שכתב בביאור הגר"א שלדעתו אפילו להתפלל או להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה אינו אסור מן הדין, מכל מקום נכון הדבר מצד המוסר לכסות ראשו]. וכן בשעה שנכנסים לבית-הכנסת, כתבו הראשונים ("כל בו" בשם הרי"ף) שישנו חיוב לכסות את הראש, ושיש למחות ביד מי שנכנס לבית-הכנסת בראש מגולה. וכך פסק ה"שולחן ערוך" (סי' צ"א, סע' ג').
ודוגמא שתבליט את ההבדל שבין שתי הרמות הללו היא: למשל, אדם שנפלה כיפתו, יכול בדיעבד לכסות ראשו בידו וללכת, ונחשב הדבר שלא הלך ללא כיסוי-ראש; אבל אם הוא רוצה להתפלל או לומר פסוקים או להיכנס לבית-הכנסת, מאחר שישנו חיוב לכסות את הראש, לא יועיל שיכסה את ראשו בידו, שאין הגוף מכסה את עצמו, ורק אם חברו יניח את ידו על ראשו יחשב הדבר לכיסוי.
לסיכום: אומנם היה טוב שכולם ינהגו את מנהג החסידות ויחבשו כיפה במשך כל היום, אולם גם מי שאינו נוהג כך, יש לעודד אותו לחבוש כיפה לפחות בשעה שהוא מצטט פסוקים או כשנכנס לבית-הכנסת.
האם די להניח ידו על ראשו?
פסקו הט"ז (חאו"ח סי' ח', ס"ק ג') ו"שולחן ערוך הרב" (שם. וראה סי' צ"א, סע' ד') שבהליכה וישיבה סתם די להניח ידו על ראשו. והטעם כתב הט"ז שהואיל והאיסור הוא (לדעתו) משום חוקות הגויים די כשמניח ידו על ראשו, שבזה הוא מורה שאסור לילך או לישב בגילוי-ראש (ואפשר לומר גם כן בדעת "שולחן ערוך הרב", שהואיל ולדעתו האיסור הוא משום צניעות, די בכיסוי היד). אבל לדבר שבקדושה שצריך כיסוי מן הדין, אם מניח ידו על ראשו אינו חשוב כיסוי, לפי שהיד והראש מגוף אחד הם ואין הגוף יכול לכסות את עצמו. אבל אם אחר מניח ידו על ראשו חשוב כיסוי [כן פסקו הט"ז (שם) וה"מגן אברהם" (סי' צ"א ס"ק ד') וכן פסק ב"שולחן ערוך" (חאו"ח סי' צ"א סע' ד'). ושלא כמו שכתב המהרש"ל (בשו"ת סי' ע"ב) שאפילו בדברים שבקדושה די בכיסוי היד. ודעת סידור היעב"ץ שם הוא שאפילו בהליכה וישיבה סתם לא ילך ארבע אמות בחוץ או לישב בקרון כשמכסה ראשו בידיו].
והמשנה ברורה כתב (סי' ב', ס"ק י') שאפילו בהילוך סתם יותר טוב לעשות כמו שכתב הב"ח (סי' צ"א ד"ה ויכסה) שהעולם נוהגין להמשיך הבית יד של הבגד על היד ומכסה בו ראשו, שאז הוי כיסוי לכולי עלמא.
(נלקט ונערך בעיקר מתוך: החוברת "הכיפה" עמ' 24 - 23;
הספר "פינת ההלכה" עמ' כ"ז - ל'; והספר "פניני הלכה" ח"ב, עמ' 210 - 208).
נספחים:
הצעת כיפה לאורח
"שאלה: האם יש להציע כיפה לאורח שבא לאכול ... או יש להימנע מכך פן ייפגע?
תשובה: נכון וישר הוא שכל יהודי יאכל בכיסוי-ראש, לכן יש חיוב, מצד 'לפני עיוור לא תיתן מכשול', ומצד מצוות תוכחה ומצד 'כל ישראל ערבים זה בזה', לבקש ממנו בנחת ומתיקות לחבוש כיפה, ולהסביר לו בנועם שאף אם אין הדבר חשוב בעיניו, זה כבודו של אדם לא לשנות ממנהג המקום, ולא לפגוע ברגשות מארחיו; וכל חכם ידבר בדעת, וישקול במאזני צדק איך לדבר ואם לדבר כדי לא לפגוע ולהרחיק מתורה" [שו"ת "שאילת שלמה" ח"א (שס"ו), עמ' 722 (עיי"ש ובעמ' 723)].
"ובספר "ועלהו לא יבול" [ח"א, עמ' מ"ט (עיי"ש)] כתב ששאל להגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוקללה"ה כיצד ינהג עם עולי רוסיה הבאים לשמוע שיעור בגילוי-ראש, אם יש להקפיד שלא יכנסו לשיעור בגילוי-ראש, והשיב שלא צריך לדקדק עימהם על זה. והיינו כדי למושכם בעבותות אהבה להכיר את דרך התורה. ומסתבר שזו הנהגה זמנית, ויש לדון בכל מקרה לגופו" ("ילקוט יוסף" ח"א, סי' ב', סע' ט"ו, עמ' רלה).
נושאים שונים חסד ואמת – עיונים במצוות קבורה לאור מלחמת התקומה | יצחק לונדין
חיים עד העולם – תחרות מאמרים תורניים – מקום ראשון
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
