ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- ברכות
- הקדמה
לאחר שאדם אכל ושתה, הוא מעכל אל גופו את החלק המובחר שבמזון, ממנו הוא מקבל כוח וחיוניות, ואילו את החלק המיותר, את הפסולת, הוא מפריש החוצה. וכאשר האדם מתקשה בכך, סבלו גדול וכל גופו נעשה חולה. ואם לא תימצא רפואה למחלתו - ימות בייסורים. לפיכך תקנו חכמים ברכה מיוחדת של שבח והודאה לה' על הוצאת הפסולת מהגוף. ובתוך כך אנו מודים על בריאת הגוף כולו שנעשתה בחכמה, שברא ה' איברים שיש בהם חלל, כמו לב, ריאות, קיבה ומעיים, ופתחים לגוף, את האף לנשימה ואת הפה לאכילה ושתייה, וכן ברא מערכת מיוחדת להוצאת הפסולת הנוזלית והקשה מהגוף. ואם פרט אחד מתוך המערכת המופלאה הזו יפסיק לתפקד, לא יוכל האדם להתקיים. והמפליא ביותר הוא, איך הבורא קשר את הנשמה הרוחנית בגוף הגשמי, שכאשר הגוף חולה, הנשמה אינה יכולה לבוא לידי ביטוי, וכאשר הגוף מת, הנשמה מסתלקת.
בדרך כלל האדם עסוק במה שהוא רוצה להשיג, מאכלים, משקים, רכוש, ואילו פעולה זו של הוצאת הפסולת מן הגוף אינה ראויה לדעתו לתשומת לב מיוחדת. רק לאחר שהוא נעשה חולה, הוא מבין עד כמה ראוי לו להודות לה' על כך. לפיכך, נכון לאדם בעודו בריא לכוון כראוי בברכת 'אשר יצר', ואולי מתוך כך יזכה לבריאות טובה ואריכות ימים.
ואף חכמים הפליגו בערכו של בית הכסא. רבי יוסי אמר: "איזה עשיר? כל שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו" (שבת כה, ב). ולדעת מר זוטרא, צריך כל חסיד להתפלל על עניין בית הכסא (ברכות ח, א).
ויש בדבר סוד גדול. רבים סוברים שהצרות של האדם נובעות רק ממה שחסר לו, אולם האמת היא שחלק גדול מהפגעים המגיעים לאדם נובעים מהדברים המיותרים שמצטברים בדעתו, בנפשו ובגופו, שאם לא יוכל להיפטר מהם, הרי הוא הולך ומתנוון. כאשר אדם לומד, בתוך כל החומר הלימודי שהוא קולט, יש גם דעות כוזבות; ויש דעות שמצד עצמן יש בהן אמת, אבל הן אינן מתאימות לאישיותו, ועליו למצוא את הדרך להפרישם מדעתו. וכן ביחס לחוויות הנפשיות, ישנן חוויות שאם יצטברו בנפשו, יעיקו עליו עד שיטרדוהו מן העולם, ועליו להפרישם מנפשו. גם הרכוש המיותר עלול להכביד על האדם, עד שבמקום לסייע לו להגשים את ייעודו, האדם נעשה עבד לרכושו ותאוותיו, ומאבד את עולמו. נמצא אפוא, שאחת הפעולות החשובות ביותר לאדם, היא הפרשת הפסולת שמצטברת בגופו, בנפשו, ברכושו ובשכלו, כדי לאפשר לו להמשיך בחיים תקינים ובריאים.
בברכת 'אשר יצר', אנו מודים ומשבחים לה', על שברא אותנו בחכמה נפלאה, ונתן לנו כלים, פתחים, שדרכם אנו יכולים לקלוט מן החוץ דברים המועילים לנו, ולפלוט את המיותר והמזיק.
מתוך כך אפשר להבין את ההרחקה שאנו מתרחקים מן הצואה ומי רגליים, עד שאסור לומר בקרבתם דבר שבקדושה (פניני הלכה תפילה ג, ט). כי יש בהם צד מסוים של טומאת מת, שהם פסולת מתה, שיירי מאכלים שאינם יכולים להוסיף חיים, והגוף צריך להפרישם ממנו כדי שלא יזיקו לו.
יג - בל תשקצו בהשהיית צרכיו
אדם שנצרך לנקביו, ראוי לו להתפנות במהרה, כדי לנקות את עצמו מהפסולת שבגופו. ואם הוא נצרך כל כך עד שעליו לעצור בעצמו כדי למנוע מהפסולת לצאת מגופו, והצורך להתפנות לוחץ כל כך עד שאינו יכול להסיח דעתו מזה, ואינו הולך להתפנות, הרי הוא עובר באיסור "בל תשקצו" (מכות טז, ב, שועה"ר מהדו"ת ג, יא; א"א בוטשאטש). בנוסף לכך, המתאפק מלהתפנות מזיק לבריאותו (רמב"ם מאכלות אסורות יז, לא). וגבר שמתאפק מלהטיל מימיו גורם לעצמו סכנה עד כדי עקרות (ע' יבמות סד, ב, מ"ב ג, לא).
ואם הוא יכול לשהות יותר מכדי הילוך פרסה (72 דקות), אף שרצוי שילך להתפנות, אין בזה חובה, ולדעת רוב הפוסקים, אף מותר לו לכתחילה ללמוד באותו זמן תורה ולברך ברכות (מ"ב צב, ז). ואם התחיל ללמוד או לעסוק בעסקיו כשלא היה צריך לנקביו, ולאחר זמן הוצרך לנקביו עד שאינו יכול להתאפק 72 דקות, אבל עדיין אינו צריך לעצור עצמו כדי שהפסולת לא תצא מגופו - לדעת רוב הפוסקים, לכתחילה יפסיק וילך להתפנות. אבל אם הוא באמצע עניין - מותר לו לדחות מעט את התפנותו, עד שיסיים את העניין (באו"ה צב, ב ד"ה 'קורא'; ילקוט יוסף ח"ב, ע' שלח), ויש אומרים שגם באמצע עניין יפסיק מיד כדי להתפנות (בא"ח ויצא א).
ואפילו אם הוא נצרך מאוד, אם היציאה להתפנות תגרום לו בושה גדולה, מותר לו לשהות עוד, שגדול כבוד הבריות שדוחה איסור "בל תשקצו" (מ"ב ג, לא; צב, ז).
וינהג בבית הכסא בכבוד, לא יגלה את עצמו מעבר למה שנצרך כדי שלא יתלכלך. ואחר שיתפנה - ינקה עצמו היטב, וטוב שינקה עצמו במים או נייר לח (שו"ע ג, ד, מ"ב לא). וכן יזהר מאוד שלא ללכלך את בית הכסא, ואם בטעות לכלך מעט, ינקה אחריו, כדי שלא לצער את הבאים להתפנות אחריו.
יד - הלכות ברכת 'אשר יצר'
לאחר שיתפנה, ירחץ ידיו ויברך 'אשר יצר'. ואין הבדל בין אם התפנה לגדולים או קטנים, ואפילו אם יצאו ממנו טיפות ספורות, עליו לברך 'אשר יצר', שאם אותן הטיפות היו מצטברות בגופו בלא יכולת לצאת, היה ניזוק (שו"ע ז, ד). ואפילו אם יציאת השתן או הצואה מלווה בכאבים גדולים, יברך 'אשר יצר' על שהצליח להתפנות (שולחן גבוה ז, ג). 1
מי שסובל משלשול ונצרך להתפנות פעמים רבות, צריך אחר כל פעם ופעם לברך 'אשר יצר'. אבל אם מיד לאחר שסיים להתפנות הוא מרגיש שעוד מעט יצטרך להתפנות שוב, יברך לאחר שיתפנה בשנית (מ"ב ז, ב).
הואיל ונפסק להלכה שאדם שהתפנה אינו מברך על רחיצת ידיו 'על נטילת ידיים', היוצא מבית הכסא אינו צריך ליטול את ידיו בנטלה, אלא די לשוטפם פעם אחת במים מן הברז. והמהדרים נוטלים ידיהם בכלי. ויש מהדרים לשטוף כל יד שלוש פעמים לסירוגין. 2
^ 1. גם מי שנצרך לצינורית (קטטר) שמוחדרת אל שלפוחית השתן כדי להוציא את מימיו, יברך על יציאת השתן 'אשר יצר' (הר צבי או"ח א, ו). ויברך בכל עת שיסיים את הטלת מימיו (ציץ אליעזר ח"ח א, ג). ואם הקטטר מחובר כל היום ואינו מרגיש ביציאת השתן, יברך פעם ביום (נשמת אברהם או"ח ז' בשם הגרש"ז אויערבאך).
^ 2. נחלקו הראשונים אם תקנו ברכת ענט"י לאחר בית הכסא. לראב"ד צריך לברך אפילו אחר קטנים. ולאביו של האגור, צריך לברך אחר גדולים. ולמרדכי אם הוא עומד ללמוד או להתפלל צריך לברך ענט"י. ולרא"ש רק אם הוא עומד להתפלל וידיו נגעו במקום מטונף, צריך לברך ענט"י. ולרשב"א רק בשחרית ולפני הסעודה תקנו לברך ענט"י, וכ"כ מהר"י אבוהב בשם רבנו תם, וכך המנהג, וכך נפסק להלכה (ב"י ושו"ע ז, א). וכיוון שאין מברכים, אין צריך נטלה. אבל יש הידור בנטלה, מפני שלדעת הראשונים שצריך לברך ענט"י ממילא תקנתם דרשה ליטול בנטלה (שלשון הברכה נתקנה על כלי הנטילה, עיין רא"ש לברכות ט, כג). ובספר היכל הקודש החמיר ליטול ג' פעמים, והמ"א ז, א, דחה את דבריו. וכ"כ מ"ב ד, לט, וכך דעת רוה"פ. והבא"ח תולדות טז, כתב ליטול ג' פעמים אבל לא הצריך נטלה (ועיין בבירור הלכה ז, ג).
עד אימתי יכול לברך? לדעת שו"ע ז, ג, משמע שיכול לברך כל היום, ויותר מזה, שאם שכח וכבר התפנה פעם שנייה, יברך פעמיים 'אשר יצר'. ובזה רוה"פ חולקים עליו, שאין מברכים פעמיים 'אשר יצר'. אבל כל עוד לא נצרך להתפנות שוב, ישלים את ברכתו. ואם כבר התעורר להתפנות שוב, יברך 'אשר יצר' לאחר שיתפנה בשנית (מ"א, מ"ב ז, ו, וכך דעת כל הפוסקים האשכנזים ומקצת הפוסקים הספרדים). ולדעת החיד"א ובא"ח ויצא יב, רק עד חצי שעה יכול לברך. וליחו"ד ד, ה, עד 72 דקות יכול לברך.
האם אפשר ליטול ידיים בכיור שבשירותים? נחלקו בזה האחרונים, יש מקילים (ארץ צבי קיא, אפרקסתא דעניא קלג). ויש מחמירים (הר צבי א, נ; חלקת יעקב א, רה; ב, קסב)). ולמעשה, בשעת הדחק אפשר להקל (מנח"י א, ס). ואם הוא שירותים ומקלחת, בשעת הצורך אפשר להקל. ולכתחילה, גם בשירותים ומקלחת עדיף שלא ליטול ידיים. (ועיין ביבי"א ג, ב, שצורת הפתח יכולה להועיל בשירותים).
^ 2. נחלקו הראשונים אם תקנו ברכת ענט"י לאחר בית הכסא. לראב"ד צריך לברך אפילו אחר קטנים. ולאביו של האגור, צריך לברך אחר גדולים. ולמרדכי אם הוא עומד ללמוד או להתפלל צריך לברך ענט"י. ולרא"ש רק אם הוא עומד להתפלל וידיו נגעו במקום מטונף, צריך לברך ענט"י. ולרשב"א רק בשחרית ולפני הסעודה תקנו לברך ענט"י, וכ"כ מהר"י אבוהב בשם רבנו תם, וכך המנהג, וכך נפסק להלכה (ב"י ושו"ע ז, א). וכיוון שאין מברכים, אין צריך נטלה. אבל יש הידור בנטלה, מפני שלדעת הראשונים שצריך לברך ענט"י ממילא תקנתם דרשה ליטול בנטלה (שלשון הברכה נתקנה על כלי הנטילה, עיין רא"ש לברכות ט, כג). ובספר היכל הקודש החמיר ליטול ג' פעמים, והמ"א ז, א, דחה את דבריו. וכ"כ מ"ב ד, לט, וכך דעת רוה"פ. והבא"ח תולדות טז, כתב ליטול ג' פעמים אבל לא הצריך נטלה (ועיין בבירור הלכה ז, ג).
עד אימתי יכול לברך? לדעת שו"ע ז, ג, משמע שיכול לברך כל היום, ויותר מזה, שאם שכח וכבר התפנה פעם שנייה, יברך פעמיים 'אשר יצר'. ובזה רוה"פ חולקים עליו, שאין מברכים פעמיים 'אשר יצר'. אבל כל עוד לא נצרך להתפנות שוב, ישלים את ברכתו. ואם כבר התעורר להתפנות שוב, יברך 'אשר יצר' לאחר שיתפנה בשנית (מ"א, מ"ב ז, ו, וכך דעת כל הפוסקים האשכנזים ומקצת הפוסקים הספרדים). ולדעת החיד"א ובא"ח ויצא יב, רק עד חצי שעה יכול לברך. וליחו"ד ד, ה, עד 72 דקות יכול לברך.
האם אפשר ליטול ידיים בכיור שבשירותים? נחלקו בזה האחרונים, יש מקילים (ארץ צבי קיא, אפרקסתא דעניא קלג). ויש מחמירים (הר צבי א, נ; חלקת יעקב א, רה; ב, קסב)). ולמעשה, בשעת הדחק אפשר להקל (מנח"י א, ס). ואם הוא שירותים ומקלחת, בשעת הצורך אפשר להקל. ולכתחילה, גם בשירותים ומקלחת עדיף שלא ליטול ידיים. (ועיין ביבי"א ג, ב, שצורת הפתח יכולה להועיל בשירותים).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
