ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- ברכות
- כללי ברכות
מידת הכרת הטוב היא יסוד האמונה, וכך מצינו אצל אברהם אבינו, שהיה מכניס אורחים, ומתוך שהכירו לו טובה, היה אומר להם להכיר טובה לה'. כמובא בברא"ר מט, ד: "אברהם היה מקבל את העוברים ואת השבים, משהיו אוכלים ושותים אמר להם: ברכו. אמרו ליה: מה נאמר? אמר להם: אמרו ברוך א-ל עולם שאכלנו משלו. אם מקבל עליו ובריך הוה אכיל ושתי ואזיל, ואי לא הוה מקבל עליה ובריך, הוה אמר ליה: הב מה דעלך. ואמר מה אית לך עלי, הוה אמר ליה: חד קסיט דחמר בעשרה פולרין, וחד ליטרא דקופר בי' פולרין, וחד עיגול דריפתא בי' פולרין, מאן יהיב לך חמרא במדברא, מאן יהיב לך קופר במדברא, מאן יהיב לך עיגולא במדברא, מן דהוה חמי ההיא עקתא דהוה עקי ליה הוה אמר ברוך א-ל עולם שאכלנו משלו, הה"ד לכתחילה צדקה ולבסוף משפט".
וכן אמרו: "כל הכופר בטובתו של חבירו, כאילו כופר בטובתו של מקום" (מדרש הגדול שמות א, ח). ובשמו"ר א, ח: "מלך חדש, שעמד וחידש עליהם גזרותיו. אשר לא ידע את יוסף, וכי לא היה מכיר את יוסף, א"ר אבין: משל לאחד שרגם אוהבו של המלך, אמר המלך: התיזו את ראשו כי למחר יעשה בי כך. לכך כתב עליו המקרא, כלומר - היום אשר לא ידע את יוסף, למחר הוא עתיד לומר לא ידעתי את ה'" (שמו"ר א, ח).
ולכן יש שייכות בין ברכת האורח וברכת המזון. ועיין להלן בהרחבות ג, ב.
תיקון חטא אדם הראשון
כתבתי בסוף ההלכה, שיש בברכות בכוונה משום תיקון חטא אדם הראשון, וזכורני שיש לזה מקורות רבים ונשכח ממני מקורם. ומ"מ כך עולה פעמים רבות מליקוטי הלכות (ברסלב). למשל בהל' בציעת הפת הלכה ה, שם באות ב, שעיקר האכילה לברר הניצוצות הקדושים שנפלו, והם מתבררים על ידי שאוכלים אותם כראוי בברכה וכוונת הלב. ושם אות ד, שהניצוצות נפלו מחטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת, ולכן התיקון באכילה כראוי.
הלכה ב
ברכות לה, ב: "אמר רבי חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, שנאמר (משלי כח): גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית; ואין אביו אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר (דברים לב): הלא הוא אביך קנך; ואין אמו אלא כנסת ישראל, שנאמר (משלי א): שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. מאי חבר הוא לאיש משחית? אמר רבי חנינא בר פפא: חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים".
בכל נברא שנעשה מנותק מבוראו והופך למטרה בפני עצמה, יש שמץ של עבודה זרה. ובמקום שמתוך אותו מאכל ייווצר קשר של ברכה עם ה', הוא משחית את המאכל. וכך עשה ירבעם בן נבט, שכדי להגדיל מעמדו, התכחש לה', והשחית את ישראל.
הלכה ה - ברכת המזון כתיקון לאכילה יתירה
מידות ראיה, 'העלאת ניצוצות' סעיף ה': "האכילה לפי המידה ובקדושה, מקדשת את האדם ואת העולם, ומשמחת את החיים, והעצבון מביא לאכול יותר מהמידה, והאכילה מתהפכת אז לכבדות, לרגזה ויאוש, והבירורים נופלים לעומק תהום יותר חשוך מכפי מה שהיו, והנשמה מתעצבת. אמנם יכול האדם להפך סוף סוף הכל לשמחה, ועל ידי הרעיון הטוב שבפנימיות לבבו מתעלים כל הכוחות שיש להם איזו שייכות מגע בכוחות חייו, והאורה מתגדלת. ומכל מקום צריך להוסיף קדושה להבא, לאכול לשובע נפשו, ובשמחה מסודרת בלא פחד ועצבון, ובזה מעלים את הבירורים בדרך ישרה שאינה מסובכת כלל".
וברכת המזון שנאמרת על כוס של ברכה היא המהודרת. ומעניין שעפ"י מחקרים חדשים, התברר כי גם אדם שאכל מאכלי בשר שומניים, עתירי כולסטרול, כוס של יין מועילה לעיכולם, ולסילוק החומרים הרעים. וכמו שהיין מסלק את המרכיבים הרעים שבמזון מהגוף ומעניק שמחה גשמית, כך הברכה מסלקת את התחושות הרעות שנגרמות מאכילה גסה ומעניקה שמחה רוחנית.
הלכה ז, הערה 1 לעניין הרהור לאו כדיבור
כתב בילקוט יוסף רו, יא, שאם הרהר ברכה אחרונה שאינה מדאורייתא, לא יחזור, כי אולי הלכה כרמב"ם. אבל בברכה ראשונה, לא יאכל, ויהרהר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ואח"כ יברך בקול.
אולם לדעת רובם המכריע של הראשונים והאחרונים, הרהור לאו כדיבור, והמהרהר צריך לחזור לברך. ובבאו"ה סב, ד, 'יצא', כתב "הסומך על כל הראשונים בוודאי לא הפסיד". וכ"כ בברכ"ה ח"א ו, 4.
הלכה ט - עניית אמן בכל כוחו
עניית אמן בכל כוחו, לרש"י שבת קיט, ב, בכל כוונתו, וכ"כ רי"ו (תולדות אדם וחוה נתיב ג חלק א דף כג טור ב). וכ"כ הטור או"ח קכד, ומנורת המאור. אמנם מסדר רב עמרם גאון (הל' סעודה) משמע שהכוונה בכל כוחו כפשוטו, שכתב: "ומאן דעאני אמן לעני בכל כחו". וכ"כ בתוס' שם לגבי איש"ר בשם פסיקתא, וכ"כ הריטב"א במפורש: "יש שפירשו בכל כונתו, והנכון בכל כחו ממש כי בזו מעורר כונתו וכל איבריו לברך שמו של הקב"ה, וכן פירש ה"ר יונה ז"ל".
וז"ל הב"י או"ח נו: "אהא דאמרינן שצריך לענות אמן יהא שמיה רבא בכל כחו. כתב ה"ר יונה בפרק מי שמתו (ברכות יג: ד"ה בכל כחו) כלומר בכל כח כוונתו ומפני שיש בני אדם שאין הכוונה שלהם מתעוררת אלא על ידי הכח אמר בכל כחו, אבל אין צריך לתת קולות גדולות שיתלוצצו ממנו בני אדם. וכן פירש רש"י בפרק כל כתבי (קיט:), בכל כחו - בכל כוונתו. והתוספות כתבו שם (ד"ה כל העונה), ר"י אומר: דיש בפסיקתא במעשה דרבי ישמעאל בן אלישע, כשישראל נכנסין לבתי כנסיות ואומרים אמן יהא שמיה רבא מברך בקול רם, מבטלים גזרות קשות. עכ"ל. נראה שצריך לענות בקול רם והכי איתא בספר הזוהר..."
ובשו"ת ישכיל עבדי ח"א, או"ח ד, ביאר שלדעת רש"י ותר"י, רק כאשר צריך לעורר כוונתו על ידי קול, יענה אמן בקול. אבל לדעת הפסיקתא והזוהר, בכל אופן יש לענות בקול רם. ושם מסכם שצריך שניהם, בכל כוח כוונתו ובקול רם. וכך למד בב"י.
מעלת העונה אמן ביחס למברך
ברכות נג, ב: "אמר ליה רב לחייא בריה: ברי, חטוף ובריך. וכן אמר רב הונא לרבה בריה: חטוף ובריך. למימרא, דמברך עדיף ממאן דעני אמן, והתניא, רבי יוסי אומר: גדול העונה אמן יותר מן המברך? אמר ליה רבי נהוראי: השמים, כן הוא; תדע, שהרי גוליירין יורדין ומתגרין במלחמה וגבורים יורדין ומנצחין. תנאי היא, דתניא: אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע, אלא שממהרין למברך יותר מן העונה אמן".
לדעת רוב הפוסקים העונה אמן אכן גדול יותר, שכ"כ מחזור ויטרי קכו, וביאר שזה מפני ששומע הברכה כעונה ובנוסף לכך גם אומר אמן. וכ"כ כלבו יא; תשב"ץ רנא; אבודרהם; סמ"ק יא; ספר היראה; המנהיג; רקנטי שמות טו, כו; רבנו בחיי בשלח יד, א (וביאר שזו גמר העדות); ספר חסידים יח; מנורת המאור פרק ו; רדב"ז; לבוש רטו, ב; שאלת יעב"ץ א, עד; הנצי"ב בהעמק שאלה עקב ע' צז, ב; ישכיל עבדי ח"א ב, ד.
ואילו מהרמב"ם (ברכות א, יא) עולה שהם שווים, שכך ביארוהו כס"מ וברכ"י רטו, ג. והמבי"ט א, קיז, וקפ, ביאר שכל מה שנחלקו התנאים הוא כאשר השומע יוצא ידי חובה. אבל אם אינו יוצא ידי חובה, לכו"ע הוא פחות מהמברך. וגרש"ק באלף לך שלמה צה, ביאר שדווקא בברכת המצוות שכל ישראל ערבים זה בזה, גדול העונה אמן יותר מהמברך.
ועיין בעניין שייכות האמן לברכה, בדברי מו"ר הרצי"ה קוק בטוב רואי לברכות רמ"ה, שסיכם באופן שלם את הסוגיה.
ויוצא מזה, שאף שאין חובה למברך לברך בקול כדי שיענו אחריו אמן, וכן אין חיוב לשמוע ברכה כדי לענות עליה אמן. מ"מ יש בזה הידור, הן מצד המברך, ששלמות הברכה שעונים אחריה אמן. והן מצד העונה, שמעלתו גדולה לרוה"פ ממעלת המברך. עיין רמ"א נט, ד; קפג, ז; באו"ה קסז, ב; ציץ אליעזר יא, ב.
ברוך הוא וברוך שמו
פשוט שאין חובה לענותו, וכ"כ מאורי אור, ר' חיים בן עטר בראשון לציון ברכות סג, א, ועיין בהלכה ברורה קכד, ה.
הלכה י - תוספות דינים באחד המוציא את חבירו
היוצא ידי חובה בשמיעת הברכה מחבירו צריך שישמע לפחות את כל החלקים המעכבים בברכה, וכפי שמבואר להלן יב, ו.
אם המברך בולע מילים מעכבות, או אמר חלקם, באופן שלא נותרה בהם משמעות, השומע לא יצא. ואם אירע כך ב'המוציא' או בקידוש, העצה שהשומע יברך בעצמו את הברכה בלחש (בא"ח אמור ט, אול"צ ח"ב כ, ג).
דוגמאות נוספות לברכות נהנין שהן גם ברכות מצווה, שגם מי שלא אוכל יכול לפטור בהן את חבירו - 'המוציא' של אכילת מצה בליל הסדר (שו"ע תפד, א), וכזית פת בליל א' של סוכות. אבל ברכת 'המוציא' בסעודות שבת, אינה ברכת חובה של מצווה, שכן מי שמתענה מאכילתו, פטור מאכילת פת בשבת, ולכן מי שאינו אוכל, אינו יכול לברך עבור מי שאוכל (שו"ע קסז, כ, מ"ב צד).
לגבי ברכה אחרונה, יש סברה לומר שהואיל וכבר אכל, הרי נתחייב במצווה, ומדין כל ישראל ערבין זה בזה, יכול אחד להוציא חבירו. ובשו"ע קצז, ד, כתב רק שאם אחד אכל כזית, והשני כשיעור שביעה, בדיעבד יכול זה שאכל כזית להוציא את חבירו. ובמ"ב כד, כתב שהמ"א הסתפק אם מי שלא אכל כלל יכול להוציא את חבירו בברכה אחרונה, ולבסוף נטה במ"ב עפ"י א"ר, ריטב"א ורא"ה, שאינו יכול להוציא את חבירו. ע"כ. לפיכך העצה היחידה לזה היא, שהיודע יאמר את הברכה לאט, כדי שהחייב בברכה יחזור אחריו מילה במילה. ושלא כפי שכתב בפס"ת ריג, ה.
מי שאינו מבין עברית, ושמע ברכה בעברית וכיוון לצאת - יצא, ולכתחילה יאמרו עם המברך מילה במילה, שאז בוודאי יוצאים. והשומע ברכה בלועזית, אינו יוצא ידי חובתו אם לא הבין (מ"ב קצג, ה).
היה צריך לברך על תפוח, וכיוון שחבירו שגם רוצה לאכול תפוח יברך ויוציאו ידי חובה. וטעה המברך ובירך 'האדמה'. לפתח הדביר (רו, א) עפ"י הרדב"ז, הואיל ויצא ידי חובה, יאכל ולא יחזור לברך. ובהר צבי א, קב, חילק שאם יוצא בטעות לכל הדעות, כמו במקרה שכתבתי למעלה, לא יחזור לברך, ואם יש בזה ספק, יכול לברך שוב. (דוגמא לכך, שבירך 'מזונות' על התפוח). והפמ"ג (ריד, משב"ז א) צידד שאינו חייב לצאת בזה, הואיל והסכים לצאת בשמיעתו בתנאי שיאמר כהלכה. וכ"כ בטוב רואי ברכות רכג, ובתנאי שמיד הסכים בדעתו שלא לצאת.
ולעניין אם זה שמברך חייב מדרבנן, האם יכול לפטור את זה שחייב מהתורה, עיין בהרחבות לפרק ג' הלכה ו'.
ואם יכול להיעזר בחבירו שצריך לברך 'על המחיה', ובכל פעם שיאמר 'על המחיה' יאמר הוא 'על הפירות', עיין להלן בהרחבות לפרק יב, ד.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
