ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- שער לדין
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
עזרא בן מעתוק הכהן
עסקנו בעבר בשאלה מהו הזמן הקובע להתחלת חיוביו של שומר. ראינו שהגמ' במסכת כתובות (לד:) ובבא קמא (קיב.) מביאה שתי לישנות בענין. ללשון אחת שעת החיוב היא תחילת השמירה וללשון השניה שעת החיוב היא שעת הנזק שאירע לפקדון.
להלכה, פסקו רוב הראשונים שהחיוב חל בשעת הנזק, ורק אז מתחיל שעבוד נכסי השומר, אך הרמב"ם פסק שתחילת השמירה היא שעת החיוב, אז מתחיל שעבוד הנכסים.
היה מקום לומר שהמחלוקת תלויה בשאלת חובת ההשבה, שהרי, אם ישנה חובת השבה - מסתבר שהיא חלה כבר בשעת ההפקדה, כדעת הרמב"ם. אך אם אין חובת השבה - אין החיוב מתחיל אלא כאשר קורה לפקדון נזק, אז נוצר חיוב כספי.
אולם, הש"ך (חושן משפט סי' רצא סקמ"ד) כתב שגם לראשונים הפוסקים שאין שעבוד משעת ההפקדה מ"מ ישנה חובת השבה, אלא שכל עוד החפץ קיים אין מקום לשעבוד נכסים שהרי החובה היא להשיב את החפץ עצמו. רק כאשר החפץ נזוק אז "מתורגמת" חובת השבת החפץ לחוב כספי ואז משתעבדים הנכסים להשבה. לכן נוקט הש"ך שכאשר השומר מסופק אם הוא חייב או פטור (כגון שאינו יודע אירע אונס או גניבה ואבידה) חל דין של "איני יודע אם פרעתיך", וחייב, כמו שנתבאר בגליונות הקודמים.
לעומתו טוען "קצות החושן" (סימן ש"מ סק"ד) שאין על השומר חובת השבה כלל והחיוב שנוצר בשעת הנזק הוא חיוב חדש ולכן לדעת רוב הראשונים חל החיוב רק בשעת הנזק והרי זה בגדר "איני יודע אם נתחייבתי" ופטור כאשר הוא מסופק מה קרה לחפץ.
במחלוקת זו, שנתבארה בגליונות קודמים, אנו רואים שהש"ך סובר שישנה חובת השבה בשומרים וקצות החושן חולק על כך.
נביא דוגמאות נוספות המושפעות מעקרון הזה.
בסי' ש' דן השו"ע במקרה הבא: שנים הפקידו כסף אצל שומר. זה הפקיד מאתיים, וזה הפקיד מאה, ובשעת ההחזרה כל אחד טוען שהוא הפקיד מאתיים, והשומר - איננו זוכר.
פסק השו"ע שכאשר לא היה מוטל על השומר לזכור מי הפקיד מאתיים (כגון שהפקידו אצלו ביחד) אין הוא חייב אלא מאה לזה ומאה לזה, והשאר "יהא מונח עד שיבא אליהו".
לעומת זאת, בסימן רכ"ב פוסק השו"ע שאם קנה מקח מאחד מחמשה בני אדם ואינו זוכר ממי - - מניח התשלום ביניהם, ואם בא לצאת ידי שמים (מידת חסידות) ישלם לכל אחד מהם.
קצות החושן (חו"מ סימן ש' סק"א) שואל מדוע לגבי שומרים אין מידת חסידות לשלם מאתיים לכל אחד כמו במקח?
ומתרץ לפי דרכו, שבמכירה יש על הקונה חובה אישית ("חובת גברא") לשלם למי שמכר לו. לכן מדת חסידות לשלם מספק, לכולם. אך על השומר אין חובת השבה לבעלים, אלא יש לו חובת שמירה, וכשמסיים לשמור יבוא הבעלים ויקח את שלו. לכן הויכוח שבין שני המפקידים איננו נוגע לשומר כלל! על כן על שומר אין חובה אפילו ממדת חסידות להחזיר לשניהם.
במקרה הבא, נביא דוגמא בה נראה שאין חובת השבה בשומרים, לפי דעת בעל "נתיבות המשפט".
שבועת "מודה במקצת" היא חיוב מן התורה על מי שהודה במקצת התביעה שכנגדו. נתיבות המשפט (חושן משפט סי' פ"ז סק"א) טוען שאין שבועת מודה במקצת, כאשר אחד טוען ששתי הפרות הרועות במרעה הן שלו והשני מודה שאחת שלו ואחת של חבירו.
סיבת הדבר היא שאין כאן תביעה שאדם תובע את חבירו באופן אישי, אלא שיש דיון על הפרות, שבועת מודה במקצת נאמרה, רק כאשר ישנה תביעה אישית, כגון בהלוואה או פקדון. הרי לנו שנתיבות המשפט סובר שישנה חובת השבה על השומר.
בגמרא אכן מפורש בכמה מקומות שישנה שבועת מודה במקצת בפקדון, ולכן נראה שהקצות יחלוק על הנחת היסוד של הנתיבות, ויסביר שיש שבועת מודה במקצת גם כאשר אין תביעה אישית, שהרי לשיטתו גם בפקדון אין תביעה אישית על השומר.
נביא דוגמה נוספת שבה, הש"ך פוסק לשיטתו, שיש חובת השבה בשומרים. בגמ' (ב"ק קיח.) נאמר: "מלווה ניתנה ליתבע בכל מקום אבידה ופקדון לא ניתנו להיתבע אלא במקומן".
כך פסק השו"ע (חו"מ סי' רצ"ג סעיף א) - אין המפקיד יכול לתבוע הפקדון אלא במקום שהפקידו..." וטעם הדבר משום שהפקדון קיים, וזכותו של הנפקד לומר שהשאיר אותו במקום בו קיבל אותו. (אמנם, אם הפקדון נמצא איתו עכשיו כאן - עליו להחזירו, גם אם אין זה במקום ההפקדה).
האחרונים התקשו, בהסבר היסוד עליו בנוי דין זה?
הרי אם הפקדון אינו נמצא כאן, לא יוכל השומר להחזירו גם אם יהיה חייב!
הש"ך (סק"א) מסביר שאם היתה חובה על השומר להחזיר את הפקדון בכל מקום, היה עליו לתת חפץ כעין החפץ שהופקד (גם אם הפקדון עצמו איננו כאן) ולכן חידשה הגמרא שאין עליו חובת השבה אלא במקום הפקדה.
תירוץ זה בנוי על ההנחה שאכן יש על השומר חובת השבה ואם אינו יכול כרגע להשיב את החפץ - יתן חפץ חלופי, אלא שאין חובה כזאת שלא במקום ההפקדה.
נמצאנו למדים שלדעת הש"ך ונתיבות המשפט יש חובת השבת הפקדון בשומרים ולדעת הקצות אין חובה כזאת.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
