בית המדרש

  • מדורים
  • מגד ירחים
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

גילה בת רחל

undefined
6 דק' קריאה
באותה שנה שבה נתמנה מרן הרב לרבה של ירושלים (טבת תר"פ) הוקמה "אגודת בית וגן", שהייתה מיסודה של תנועת "המזרחי". ברצונה היה להרחיב את תחום השכונות והבתים שמסביב לירושלים עקב הצפיפות הרבה שהיתה בעיר העתיקה ולייסד שכונה עברית חדשה. אלא שרק אחרי כשש שנים (יא ניסן תרפ"ו) החלה הבניה בפועל, ובמשך שלוש השנים הראשונות נבנו כעשרים וחמישה בתים נאים ומרווחים. רבים מתושבי השכונה היו קשורים בקשר רעיוני עם הרב זצ"ל. מהבולטים שבהם היה הרב שמואל אליעזרי זצ"ל, רב השכונה החדשה, מתלמידי מרן הרב זצ"ל, שאף נסמך על ידו (בשנת תרפ"ח).

הקשר בין מתיישבי השכונה החדשה לבין הרב, התבטא כמובן גם במישור ההלכתי. בשנת תרצ"א פנה הרב אליעזרי, שלמד בקביעות עם הרב, בשאלה דחופה: מתי עליהם לחגוג את הפורים, האם ביום ט"ו כדינה של ירושלים המוקפת חומה מימות יהושע בן נון, או שמא עליהם לקרוא רק בי"ד באדר? היות ושכונת "בית וגן" הייתה באותם ימים המרוחקת והמבודדת ביותר מהשכונות החדשות שנבנו מחוץ לעיר העתיקה.
בתענית אסתר משיב הרב את תשובתו לתושבי השכונה החדשה 1 כדלקמן:

ב"ה, עיר הקודש ירושלים תובב"א, י"ג אדר תרצ"א.
כאשר הובאה לפני השאלה על דבר קביעות קריאת המגילה בבית וגן, עמדתי על המחקר, ונתברר לי שכל זמן שלא נתחברה לירושלים בבניינים בתוך שבעים אמה ושיריים, דינה כעיירות מסופקות, כמו חברון, טבריה וכיו"ב. אלא שצריכים לקרות בה ב-י"ד בלא ברכה וב-ט"ו בברכה, ועיקר פורים שלה הוא גם עתה ב-ט"ו.
ולראיה באתי על החתום, יום הנ"ל
הק' אברהם יצחק ה"ק


לפסקו זה של מרן הרב זצ"ל הצטרף גם הרב הראשי הספרדי יעקב מאיר זצ"ל (עי' צילום התשובה).
הכרעתו של הרב בדינה של השכונה החדשה היא מיוחדת במינה ומפתיעה בפתרונה. רבים תמהו על הכרעה זו, שהרי אם דעתו היא שדין השכונה כדין ירושלים שקוראים בה ב-ט"ו, מהו הצורך להחמיר ולקרוא בה ב-י"ד אדר ללא ברכה? ואם דין השכונה כדין עיירות המסופקות בדינן, לכאורה הרב היה צריך לפסוק באופן הפוך, דהיינו: לקרוא ב-י"ד עם ברכה, כרוב המקומות בעולם, ולחומרא יש לקרוא מגילה ללא ברכה ב-ט"ו אדר?!
מספר הסברים נאמרו לפתרון "חידה" זו (עי' מאמרו המקיף של הרב יהודה זולדן "קריאת המגילה בשכונות ירושלים", בספרו: מועדי יהודה וישראל עמ' 349-334. ועי' "מקראי קודש" לרב מ. הררי עמ' קח הערה מא).
ולהסבר הענין יש להוסיף:
במסכת מגילה (דף ה, א–ה, ב) למדנו שחזקיה הסתפק האם דינה של טבריה כעיר מוקפת חומה או לא (עי"ש הספק), ומשום כך קרא את המגילה ביום י"ד וגם ביום ט"ו.
סוגיא זו על העיר טבריה משמשת יסוד בדברי הראשונים לכל המקומות המסופקים. ועל פי זה פסק הרמב"ם (הלכות מגילה פ"א הל' י-יא):
"עיר שהיא ספק... קוראים בשני הימים, שהן י"ד וט"ו ובליליהם, ומברכים על קריאתה ב-י"ד בלבד , הואיל והוא זמן קריאה לרוב העולם ". פסק הרמב"ם מבוסס על דברי הירושלמי (מגילה א, א) שביום י"ד יוצאים כולם ידי חובה, משום שזמן זה הוא לרוב העולם.
הפוסקים (שו"ע תרפ"ח, ד ושער הציון שם, וכף החיים ס"ק טו) הוסיפו שפתרון זה משמש גם למקומות המסופקים בדין "סמוך ונראה" לכרך המוקף חומה (עי' מגילה דף ב, א דף ג, ב)
לאור זה פסיקתו של הרב לגבי שכונת "בית וגן" המבודדת בשנת תרצ"א, נראית לכאורה תמוהה ביותר, כדברינו לעיל.
כנראה שיש אפשרות פשוטה להסביר פסק זה: שכן מעדותו של הרב שמואל הכהן ויינגרטן זצ"ל (דלהלן) עולה שהרב פסק בצורה ברורה ומפורשת שדינה של שכונת בית וגן המבודדת, כדין ירושלים שיש לקרוא בה בט"ו. זאת משום שעל פי מה שברר הרב ("עמדתי על המחקר"), ניתן לראות מהשכונה את העיר העתיקה (וכן הם דברי הרב ב"מצות ראי"ה" (או"ח תרפח, י) ולדעתו המושג "נראה" היינו למסתכל מבחוץ, וכדוגמת המופיע במסכת עבודה זרה (מט, ב).
לפי זה לכאורה ברור שהשכונות החדשות עם כל ריחוקן, נראו למתבונן מבחוץ כהמשכה של ירושלים! כך גם עולה מסגנון התשובה שלפנינו: "שעיקר פורים שלה (של שכונת בית וגן) הוא גם עתה בט"ו". אלא שהוסיף הרב וכתב שלחומרה דינה כערי הספקות, ולכן יקראו בשכונה גם בי"ד, אך בלי ברכה. וכוונת הדברים היא, כי היות וישנם פוסקים המצריכים שיהא רצף של בתים ללא הפסק של "שבעים אמה ושיריים" (עי' בירור הלכה, מגילה שם), לכך יש להחמיר ולקרוא גם ביום י"ד. דהיינו למרות שזהו ספק מדרבנן, ולכאורה יש להקל ולקרוא רק ביום אחד, מכל מקום יש להחמיר ולקרוא ביום נוסף כדוגמת הערים המסופקות.
ראוי לציין שמסגנון דבריו של הרב: "שכל זמן שלא נתחברה לירושלים בבניינים בתוך שבעים אמה ושיריים" עולה שהרב צפה וציפה שאכן השכונה תחובר לירושלים ברצף בניינים מלא. דבר שהתרחש לעינינו, וירושלים התרחבה במאוד מאוד, תודה לאל יתברך.

הרב קוק ושכונת בית וגן
עד לאמצע המאה ה-19 היתה ירושלים העתיקה סגורה בתוך חומותיה, עם ערב נסגרו שעריה, אין יוצא ואין בא. החל משנות השישים של המאה ה-19 החלו להיבנות שכונות חדשות, אך ללא גיבוש ותכנון עירוני מסודר. לאחר הכיבוש הבריטי (תרע"ז – 1917 למניינם), החלו להיבנות שכונות מתוכננות במתכונת הקרויה "שכונת גנים". בין השכונות הללו נודעו במיוחד השכונות: רחביה, בית הכרם, ותלפיות. נוספו עליהן שתי שכונות גנים דתיות: "בית וגן", ו"קרית מונטיפיורי החדשה" (קרית משה). כמובן שתנאי הקבלה אליהן היה אורח חיים דתי ובמיוחד שמירת שבת. שכונות אלו תוכננו שבנוסף לתוכנית הכללית, מצוי בהן בית הכנסת כבנין המרכזי בשכונה.
שכונת "בית וגן" שהוקמה במערב העיר, שלא כשאר השכונות, היתה מבודדת וסמוכה לכפרים הערביים: מלחה, בית מזמיל, ועין כרם. כאמור לעיל, רבים מתושבי השכונה היו קשורים למרן הרב, הידוע שבהם היה הרב הראשון של שכונת בית וגן, הרב שמואל אליעזרי זצ"ל, שקיבל "סרטיפיקט" – רישיון עליה לא"י – ע"י מרן הרב זצ"ל, ואף זכה ללמוד עמו בחברותא, כהכנה לפני אמירת השיעור הכללי. כבר בימי חייו זכה מרן הרב שהרחוב הראשי של השכונה יקרא על שמו: "רחוב הרב קוק" (כיום נשאר רק שילוט יחיד המציין שם זה, בבית מס' 56 (רחוב בית וגן כיום), הסמוך לביהמ"ד של חסידי סוכצ'וב. בית זה היה שייך למשפ' חיות (עי' תמונת צילום השלט). גם הרב הראשי הספרדי זכה לרחוב על שמו, ובפיצול רחוב בית וגן התחיל רחוב הרב יעקב מאיר (כיום רחוב הרב עוזיאל). בשנת תשי"ד כששכונת "בית וגן" אוחדה רשמית ונבלעה בתוך ירושלים, הוחלף השם "רחוב הרב קוק" לרחוב "בית וגן", כדי למנוע כפילות ובלבול מרחוב הרב קוק הסמוך למקומה של ישיבת "מרכז הרב" דאז, במרכז העיר.

סיפור מעניין החשוב לעניינינו מופיע בזיכרונותיו של ר' שמואל הכהן ויינגרטן (פירורים משולחנם של גדולי ישראל), על הדרך שבה הצליחו לשכנע את הרב , שבריאותו לא היתה תקינה, לנפוש מעט:
"...התחלנו לדבר על לבו בעניין זה...אך הרב סרב...החלטנו לנהוג בערמה: שכרתי את ביתו של ד"ר בנטווייטש בשכונת מונטיפיורי (שכונת "קרית משה") שהייתה כעין כפר קטן הסמוך לירושלים. סיכמנו הכל עם הרבנית והבאנו אותה ואת הספרים שהיו על השולחן לבית ב[שכונת] מונטיפיורי. אני נכנסתי אל הרב וסיפרתי לו שכבר נבנו למעלה מעשרים בתים בשכונת בית וגן, וכבר בפורים שעבר נשאלה השאלה כיצד יש לנהוג בקריאת מגילה, האם כפרזין או כמוקפין, שהרי השכונה אמנם אינה סמוכה, אבל העיר העתיקה נראית ממנה , וכדאי שהרב יטריח עצמו לשם. נשאנו ונתנו, והבאתי לפניו את דברי הרב טיקוצ'ינסקי בעניין זה. הרב ענה לי שכבר פסק שדינה של בית וגן כמוקפין ! המשכתי לטעון: הרי נוסד ישוב חדש בארץ, ויש לברך 'ברוך מציב גבול אלמנה', וחושב אני לשכור כרכרה ולהביא את הרב לשם כך. לפתע התלבשה עמו רוח אחרת והוא הסכים מיד. באותו שבוע נסענו בכרכרה לבית וגן. הרב התהלך ברחובה של השכונה... הסתכל לפאת עיר העתיקה ולפאת מערב. בדרכנו חזרה נכנסנו לבית הכנסת בשכונת מונטיפיורי והתפללנו מנחה. לבקשת המתפללים, נשאר הרב לערבית. לאחר מכן הצענו לרב לנוח מעט מטירדת הדרך, ונכנסנו לבית שבו חיכתה הרבנית, אשר הגישה לרב כוס חלב חם. הרב חייך וקיבל את הדבר ברצון...


בשנת תרצ"ד הונחה אבן הפינה "לבנין בית הכנסת (הספרדי) לתורה ולתפילה" שבשכונה. (בנייתו הושלמה רק לאחר מלחמת ששת הימים בשנת תשכ"ח.) בראש החותמים היה כמובן מרן הרב כשאחריו חתמו הרב איסר זלמן מלצר, הרב אליעזרי ועוד (עי' צילום המגילה).
מיישוב מבודד ושומם של עשרות בתים בלבד הפכה השכונה לרבת אוכלוסין וכיום היא מונה עשרות אלפי תושבים.
ציפייתו של מרן הרב אכן התגשמה, ירושלים נתרחבה ונתחברה לכלל השכונות החדשות, למעלה מהמשוער.
פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם (זכריה ב,ח)
עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹסִיף עַל יְרוּשָׁלַיִם, עַד שָׁעָה שֶׁהַסּוּס רָץ וּמֵיצֵל (פסחים נ,א)

(תודתנו נתונה למשפחת צלניק, לישי עיני מותיקי השכונה, לידעיה הכהן, לשבתאי זכריה, לראובן וגליין ולרב ד"ר יוחאי רודיק על עזרתם)


^ 1 תשובה זו נדפסה בשו"ת "אורח משפט" סימן קמו עמ' קעט, אך נפלו שם מספר טעויות: השנה בה נכתבה התשובה היא תרצ"א, ולא תר"פ (בשנה זו עדיין לא היה אפילו בית אחד בשכונה). כמו כן חסרה שם הסכמתו של הרב הראשי הספרדי, הרב יעקב מאיר. תודתנו נתונה לבנו של הרב אליעזרי, שהעמיד לרשותנו את צילום כתב היד.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il