ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- ראה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יוסף בן גרציה
"אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא: לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה:". (דברים פרק יב, ב-ה)
צווים אלו בכפל לשון לאבד ע"ז מארץ ישראל, באו מפני שארץ ישראל היא מקום השראת השכינה, ובה אפשר להשיג במוחש את השגחתו יתברך המיוחדת עלינו, כפי שנאמר (דברים פרק יא) "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". לכן עבודה זרה שבארץ היא עבירה חמורה ביותר, מפני שמסתירה את גילוי השכינה הראוי להיות בארץ ויש חיוב מיוחד לאבדה. והנה דוקא בארץ הקדושה שכנו עמי כנען שהיו עובדי ע"ז באופן מיוחד, עד שלא הניחו מקום בלא ע"ז, כפי שנאמר בתורה "עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן", ופירשו חז"ל (ילקוט שמעוני תורה פרשת עקב רמז תתנ) "לכדרבי עקיבא דאמר: כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן דע שיש שם עבודת אלילים". ומדוע נמצא כדבר הזה דוקא בארץ פלטרין של מלך, וצריך לומר שזה לעומת זה עשה אלקים, והואיל וכל מקום בארץ ישראל, כל הר גבוה וכל עץ רענן, הם סיבה לגילוי השכינה השורה שם, ארץ אשר פירות שנשתבחה בהם הן שיעורי תורה, ארץ אשר אבניה – בוניה (תלמידי חכמים שבה) – ברזל, לכן מתגברת הסיטרא אחרא ושואפת להסתיר את אור השכינה המאיר בארץ.
ומפני כל זה, החמירה התורה בדרישה לאבד ע"ז מן הארץ (עבודה זרה מה ע"ב) "אבד תאבדון" (כפל לשון) "ורבנן? הא מיבעי ליה לעוקר עבודת כוכבים שצריך לשרש אחריה. ורבי יוסי בר' יהודה לשרש אחריה מנא ליה? נפקא ליה מ'ואבדתם את שמם מן המקום ההוא'. ורבנן? ההוא לכנות לה שם". למעשה אין מחלוקת בין החכמים שיש לשרש אחר ע"ז, אלא משמעות דורשים ביניהם מנין לומדים זאת, כי ע"י שמכנה שם לע"ז ועושה ממנה ליצנות, הוא מאבד ע"ז ומשרש אחריה.
אמרו חז"ל (סנהדרין סג ע"ב) "אמר רב נחמן: כל ליצנותא אסירא, חוץ מליצנותא דעבודה זרה דשריא". וכינוי שם לע"ז היא ליצנות מאותה ע"ז. העובדה שחז"ל אמרו להשתמש בליצנות כנגד ע"ז, מלמדת אותנו עד כמה קשה לשרש אחריה, במיוחד בתקופה שהיה "יצרא דע"ז", ולכך עוזרת הליצנות מע"ז שמסיתה את הנושא למקום שאין להתווכח עליו. מסיבה זו כל ליצנות אחרת אסורה, כי היא מונעת מלשים לב לתוכחה וליראת שמים טהורה.
כנגד כל זה אסרה התורה לעשות כדומה לכך בדבר שבקדושה "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם", ומפרש
רש"י פירוש ראשון "לא תעשון כן - להקטיר לשמים בכל מקום (פסוק ה), כי אם במקום אשר יבחר", פירוש זה מתישב עם המשך הכתוב "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה".
פירוש שני ברש"י "דבר אחר: 'ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם לא תעשון כן', אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה. אמר רבי ישמעאל: וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות, אלא שלא תעשו כמעשיהם, ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב".
על דברי רבי ישמעאל יש להעיר, הלא הלכה היא שמותר למחוק את השם בדרך גרמא, שנאמר "לא תעשון כן" היינו עשיה ולא גרמא, ואם כן איך הוא דורש מהפסוק שלא יגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב? אלא רואים מכאן שהעונות הם מעשה החורבן ולא גרמתו, כי אם העונות גורמים לסילוק השכינה נחשב הבית כבר לחרוב, כמו שאמרו חז"ל על נבוכדנצר ימ"ש שלא יתגאה על שהחריב את בית המקדש כי "בית חרוב החרבת".
ועוד אפשר לתרץ את קושית רבי ישמעאל "וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות", ועאכו"כ שמוחקים את השם ח"ו, ולפרש זאת בדרך עדינה יותר, דהיינו לא לעשות לשם השם מה שנצטווינו לעשות לע"ז, וראינו שחז"ל פירשו לכנות שם לע"ז בדרך ליצנות וכך לשרש אחריה, ומכאן אפשר ללמוד שאסור לעשות כן לכל דבר שבקדושה, וכמה יש להיזהר מליצנות שעושים מתלמידי חכמים ומזלזול בערכים שבקדושה, שמי שנוהג לעשות כן עובר על אסור זה.
"וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא" התורה מצווה לאבד שם ע"ז, מפני שהשם מסמל את המהות, ולע"ז אין מהות אמיתית וכולה רק דמיון. כמו שיצר הרע הוא כח מדמה שאין בו ממש, וכך אומר המלאך שרו של עשו ליעקב "למה זה תקרא לשמי" שאין לנו שם ומהות (עבודת ישראל). וכך אמרו חז"ל (ברכות ז ע"ב) "מנא לן דשמא גרים? - אמר רבי אליעזר דאמר קרא: (תהלים מו) 'לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ', אל תקרי שַׁמּוֹת אלא שֵׁמוֹת". מקובלנו שכל מקום שבמסורת כתוב ניקוד אחד ואמרו "אל תקרי" יש לדרוש גם אותו, והניקוד השונה מלמד אותנו, שיש כאן דבר והיפוכו, שַׁמּוֹת היא מקום שממה ללא תוכן, ושֵׁמוֹת מציין דבר בעל תוכן ששמו מורה עליו 1 . ולכן יש לאבד שם ע"ז ולעומת זה לקיים שם שמים 2 .
אפשר לומר שבזמן בית ראשון עיקר האזהרה של התורה התמקדה באבוד ע"ז בפועל, לנתץ את מזבחותם ולשבר את מצבותם של ע"ז, מצאנו שהנביאים מרבים להזהיר על עבודה זרה שגם עם ישראל נכשלו בה, ובגלל חטא ע"ז נחרב הבית הראשון. ובבית שני שבטלו יצרא דע"ז 3 , כבר לא היתה מצויה ע"ז בישראל, עיקר האזהרה של התורה התמקדה מעתה לאבד שם ע"ז באמונות ודעות נפסדות, וזה לעומת זה בבית שני אנו מוצאים בזמן עזרא עיסוק רב בשם ה' האלקים הגדול.
וכך מובא בספר נחמיה (פרק ח פסוק ו) "וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת ה' הָאֱ-לֹהִים הַגָּדוֹל וגו' ". ובגמרא (יומא דף סט ע"ב) נאמרו על כך כמה פירושים, ונזכיר כמה מהם שבהם אנו מבקשים לדון:
א. "רב גידל אמר: 'גדול' שגדלו בשם המפורש", החידוש בכך היה שאין מזכירים שם המפורש רק במקדש, ובמשך שבעים שנות הגלות לא היתה הזדמנות להזכיר את השם המפורש, עד שעלה עזרא, והיה צריך ללמד מחדש את אמירת השם המפורש 4 .
ב. הגמרא קושרת את זה עם ביטול יצרא דעבודה זרה. שקראו לה' בקול גדול וחיזוק שם שמים מבטל שם ע"ז.
ג. "ורב מתנא אמר: (נחמיה ט) 'הא-ל הגדול הגבור והנורא' ", רב מתנא מפרש את הזכרת השם הגדול בחידוש של אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה לכנות את השם בתוארים המוזכרים בתורה . "דאמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה - שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר (דברים י) 'הא-ל הגדל הגבר והנורא', אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא. אתא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבנין, איה גבורותיו? לא אמר גבור. אתו אינהו ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו - שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות? ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה! - אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו".
הריב"ל מתיחס לכך שבזמן החורבן ירמיהו ביטל "נורא" ודניאל ביטל "גבור"אבל לכאורה אינו יתיחס לכך שגם ביטלו את התואר "גדול", ונראה כאילו עוקר חסר מן הספר, שהרי השם של "אנשי כנסת הגדולה" רומז על כך שהם החזירו את התואר "גדול"? 5
נלע"ד שהגמרא לא היתה צריכה לפרש מדוע לאחר החורבן כביכול בטל התואר "גדול" מפני שהוא רומז לשם המפורש שלא ניתן לפרשו מחוץ למקדש, וממילא חסר לאחר החורבן, כמו שפירש בגמרא רב גידל.
ויש לעיין, מה החידוש בכך שאנשי כנסת הגדולה החזירו עטרה ליושנה לאחר שעלה עזרא ובנה בית שני, החידוש בדבריהם היה אם היו אומרים כן בזמן הגלות בהם נוכחים לדעת "אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו - שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות", אבל עתה שהם חזרו לארץ ובנו את המקדש הרי זה פשוט שאפשר לראות איך הקב"ה הוא גבור ונורא? נראה לומר שגם לאחר בנין בית שני עדין לא חזרו הדברים לקדמותם כפי שהיה בזמן בית ראשון. הם היו תחת שלטון פרס ובסכנה מפני אויבים ששכנו בארץ והתנכלו להם. והיה אפשר עדין להקשות איה גבורותיו איה נוראותיו. ואעפ"כ הם ראו שהן הן גבורותיו הן הן נוראותיו שאפשר חזרתם לארץ ובנין בית המקדש, ואז קבלו מבט חדש ופנימי על כל מה שעבר עליהם, והבחינו בגבורותיו ונוראותיו למרות המצב שהיו נתונים בו.
יש לציין עוד, שבבית שני לא היו חמישה נסים שהיו במקדש ראשון, כמו שאמרו בגמרא (יומא כא ע"ב)
"והאמר רב שמואל בר איניא: מאי דכתיב (חגי א) 'וארצה בו ואכבד', וקרינן וְאֶרְצֶה וְאֶכָּבְדָה מאי שנא דמחוסר ה"א? אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים". ואעפ"כ נאמר על בית השני חגי פרק ב "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן", ובגמרא פירשו ש"אחרון" הוא הבית השני (בבא בתרא ג ע"א) שהיה גדול בבנין ובשנים מן הראשון. ולכאורה איך היה גדול אם חסרו בו כל הנסים הנ"ל, אלא גם את זה חידשו אנשי כנסת הגדולה וחגי הנביא שהחשיבו את הבית השני לגדול מן הראשון, ואמרו שהם רואים בו את גדולתו של הקב"ה ששוכן במקדש גם אם אין בו ארון וכרובים, ולא נחסר מקדושתו דבר, ועל זה דוקא נקראו אנשי כנסת הגדולה.
נראה להעמיק בכך יותר. מסופר בגמרא (יומא נד ע"א) "אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה... " שואלת הגמרא הלא כרובים היו רק בבית ראשון, ופרוכת היתה רק בבית שני אם כן איך מתישב הספור שגללו את הפרוכת וראו את הכרובים מעורים זה בזה?
ועונה הגמרא בתירוץ שני "לעולם במקדש שני, וכרובים דצורתא הוו קיימי". היינו שהיו צורות מצוירות בכותל קודש הקודשים, ואת זה הם ראו כמעורים זה בזה. הצורות המצוירות אינן מפוסלות כפי שהיו הכרובים, אלא ציור שדרש דמיון והתבוננות פנימית, ומי שהיה יודע בחכמת הציור והפרצוף והיה מבחין כיון הוא היה משנה צורה כאילו חי, ובהשגה זאת שהיא בחינת חכמה היתה מעלת מקדש שני על הראשון.
^ 1 שו"ת הרשב"א חלק ד סימן ל שאלת: למה אמר הכתוב, בכל אותם הדורות שהיו מאדם עד אברהם אבינו ע"ה, בענין התולדות: ויולד פלוני לפלוני, ולא אמר: ויולד לפלוני בן, ויקרא את שמו פלוני והפלגת ראובן הכתוב, יורה שכבר נמצא הוולד את המוליד.
תשובה: דע: כי קריאת השם, יורה על הקיום. ובדבר המתפסד, ואין לו קיום, אין ראוי לקרות לו שם. ויורה ע"ז: שם רשעים ירקב, ולא שם לו על פני חוץ. וההפך: ונתתי להם בבתי ובחומותי יד ושם, לפני שמש, ינון שמו. ועל כן, תמצא דקדוק הכתוב כל התולדות שנולדו מאדם ועד שת, שנמחו כולם, ולא נשאר להם שורש, לא הזכיר בא' מהם: ויקרא את שמו, עד שנולד שת. ומפני שנשתת ממנו העולם, כתוב בו: וידע אדם עוד את אשתו, ותלד בן. ותקרא את שמו שת: כי שת לי אלהים זרע אחר. וכתב הטעם בצדו: כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל. שזה זרע אחר שיש לו קיום, תחת הבל, כי הרגו קין, ואין לו קיום, ולא נשתת זרעו. וללמד: כי מזה נשתת העולם, ולתולדותיו יהיה קיום.
^ 2 אלשך הקדוש אומר שהפסוק "וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא" מרמז לאבד לע"ז בארבע מיתות בי"ד: סקילה שריפה הרג וחנק. ואבוד השם רמוז בחנק שהוא הוצאת הרוח מהאדם והוא שמו ומהותו.
^ 3 עיין סנהדרין סד ע"א "נפק כגוריא דנורא מבית קדשי הקדשים. אמר להו נביא לישראל: היינו יצרא דעבודה זרה".
^ 4 בגמרא שם הקשו הרי עזרא אמר זאת ברחוב על שער המים ולא במקדש? וענתה שאמר את השם המפורש בהוראת שעה. ונראה שזה היה לצורך הוראת החידוש שבדבר.
^ 5 בעין יעקב פירשו הואיל והתואר של הקב"ה 'גדול' הוא הראשון ואחריו 'הגבור והנורא' לכן העדיפו לכנותם בתואר זה.
תשובה: דע: כי קריאת השם, יורה על הקיום. ובדבר המתפסד, ואין לו קיום, אין ראוי לקרות לו שם. ויורה ע"ז: שם רשעים ירקב, ולא שם לו על פני חוץ. וההפך: ונתתי להם בבתי ובחומותי יד ושם, לפני שמש, ינון שמו. ועל כן, תמצא דקדוק הכתוב כל התולדות שנולדו מאדם ועד שת, שנמחו כולם, ולא נשאר להם שורש, לא הזכיר בא' מהם: ויקרא את שמו, עד שנולד שת. ומפני שנשתת ממנו העולם, כתוב בו: וידע אדם עוד את אשתו, ותלד בן. ותקרא את שמו שת: כי שת לי אלהים זרע אחר. וכתב הטעם בצדו: כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל. שזה זרע אחר שיש לו קיום, תחת הבל, כי הרגו קין, ואין לו קיום, ולא נשתת זרעו. וללמד: כי מזה נשתת העולם, ולתולדותיו יהיה קיום.
^ 2 אלשך הקדוש אומר שהפסוק "וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא" מרמז לאבד לע"ז בארבע מיתות בי"ד: סקילה שריפה הרג וחנק. ואבוד השם רמוז בחנק שהוא הוצאת הרוח מהאדם והוא שמו ומהותו.
^ 3 עיין סנהדרין סד ע"א "נפק כגוריא דנורא מבית קדשי הקדשים. אמר להו נביא לישראל: היינו יצרא דעבודה זרה".
^ 4 בגמרא שם הקשו הרי עזרא אמר זאת ברחוב על שער המים ולא במקדש? וענתה שאמר את השם המפורש בהוראת שעה. ונראה שזה היה לצורך הוראת החידוש שבדבר.
^ 5 בעין יעקב פירשו הואיל והתואר של הקב"ה 'גדול' הוא הראשון ואחריו 'הגבור והנורא' לכן העדיפו לכנותם בתואר זה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
