ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- בין המצרים
- שבת חזון
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד
ראשית כל, אני רוצה לפתוח בתחושה המיוחדת שיש לי בשבת הזו. אמנם זו שבת חזון, אבל המציאות המיוחדת הזו שחוינו במשך השבת, עלייה לכותל המערבי שעל יד הר הבית שריד בית מקדשנו, יחד כל החבורה כולה, הביאה לתחושה מיוחדת של רוממות וציפיה גוברת והולכת לגאולתנו השלמה.
כל שבת ושבת אנו שרים "מקדש מלך עיר מלוכה". תמיד אני חש יותר בתוכן של המילים "מקדש מלך עיר מלוכה", היופי של בית המקדש. הפעם, בעמדנו על יד הר הבית, חשתי יותר דווקא במילים הנמשכות - "קומי צאי מתוך ההפיכה", את ההפיכה שאנו נמצאים בה, "רב לך שבת בעמק הבכא", את הגלות הנוראה והאיומה הזו, המצב הזה של ההפיכה שבמקום בית המקדש עומד בית זר, יותר גרוע מאשר "שועלים הלכו בו". ומצד שני, גם התחושה הזו של היחד, של החבורה של הישיבה שברוך ה' עלתה וגדלה במשך הזמן גם בכמות וגם באיכות, היתה תחושה מאוד מרוממת.
רוחן של הלכות בין המצרים
אני רוצה לספר לכם שבימים האחרונים, מתחילת שלושת השבועות, שאלו אותי שאלות רבות בענייני הימים האלה. היו ימים שכל כמה רגעים היה טלפון. האם מותר להשמיע לילדים בגיל 3-5 קלטת של שיחה עם רקע מוזיקלי? האם מותר לילדים ללכת לקפוץ על טרמפולינות? האם מותר לילדים גדולים יותר, בני 6-9? האם מותר לתפור ולא לגמור? האם מותר לסרוג כיפות שצריך אותם מיד אחרי תשעה באב? וכולי וכולי, המוני שאלות. מה מותר ומה אסור? אנשים עסוקים בבירור המגבלות של הימים האלה, אבל אף אחד לא שאל אותי מה עושים כשבית המקדש יבנה, כשתהיה גאולה. היתה לי תחושה שכל השואלים, ובעצם כולנו, עסוקים רק בדיון איך מקיימים את המצוות של הימים האלה. אבל, בשביל מה תיקנו את המצוות האלה? למה אמרו לנו לא להחליף בגדים בתשעת הימים, להימנע מלהסתפר, מלהתגלח, מלהתחתן בשלושת השבועות? האם אמרו אותן בשביל שנזכור שהיה לנו פעם בית המקדש וחרָב, או שאמרו לנו שצריך לצאת מהשגרה, להתבונן במצב שאנו נמצאים בו, לא להתרגל לכל הקשיים, לא להתרגל לגלות, לא להתרגל למצב הזה של בית המקדש שחרב ולעשות כל מה שאפשר בכדי לצאת מהמצוקה הנוראה שאנו נמצאים בה, מעמק הבכא, מההפיכה הזו, שצריך להחזיר את המצב לבריאותו? אי אפשר להמשיך עוד במצב הקיים. זו היתה התקנה של שלושת השבועות, תשעת הימים, ארבעת הצומות ותשעה באב - שנתעורר ונעשה הכל כדי לצאת מהם.
מרן הרב בפירושו על אגדות במסכת ברכות, בעין איה, מבאר את דברי חכמים שאמרו שצריך אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. חכמים הביאו לכך פסוקים: "חסד ומשפט אשירה", גם כשאני מקבל מרבונו של עולם חסדים אני אשיר וגם כשיש משפט. "באלקים אהלל דבר, בה' אהלל דבר", ה' זה מידת הרחמים ואלקים מידת הדין - תמיד אהלל לרבונו של עולם. צריך לדעת שכל מה שעושה הקדוש ברוך הוא זה לטובה. והרב מסביר את הפסוקים. פסוק אחד בא לומר לנו שאף על פי שלפרט קשה, לציבור גם מעשה המשפט עושה תיקון. הפסוק השני בא לומר שלא רק לכלל אלא גם לפרט עצמו בסופו של דבר יהיה תיקון כתוצאה מהמשפט. ומביאים חכמים פסוק נוסף, "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא", תמיד אקרא בשם ה'. אומר הרב, שכוונת הפסוקים הללו לומר לנו שכשיש איזו שמחה לא רק אשא כוס ישועות ואברך את ה', אלא כשיש שמחה צריכה לצאת קריאה בשם ה'. כשאדם נפגש בשינוי טוב, הופעה טובה, הטבה גדולה של רבונו של עולם איתו, הוא צריך להגיע למהלך חדש של קריאה בשם ה'. וכך גם כש"צרה ויגון אמצא" יש לקרוא קריאה חדשה, משום שהצרה מזעזעת ומוציאה את האדם מהסדר הרגיל, וההתבונננות במציאות הזו, הצורך בהתחזקות, מביא את האדם לשינוי במהלך שלו, לקריאה חדשה בשם ה' - לא עוד כפי שהיה. ואלו עניינם של הימים האלו, להתבונן ולעשות כל מה שאפשר בכדי לצאת מהמצב הזה. לא רק לא ללבוש בגדים חדשים, לא לשמוע מנגינות ולא לרקוד, לא רק לעשות סמלים למצב שבו אנו נמצאים, אלא לתקן את מה שגרם לחורבן ולהתקדם לקראת הגאולה.
שכינה גלויה
לשם כך אנו צריכים להתבונן בעניינה של הגאולה. חז"ל אומרים שבבית ראשון שרתה שכינה ובבית שני לא שרתה. הרמב"ם אומר ששכינה לא זזה מבית המקדש כל הזמנים, ולכן "קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא", הקדושה תמיד נמשכת. לכאורה קשה, הרי הגמרא אומרת במסכת יומא שבבית שני לא שרתה שכינה ואם כן כיצד אומר הרמב"ם ששרתה השכינה? התשובה היא שיש מדרגות בהשראת השכינה. בבית ראשון שרתה השכינה בעליל. בשעה ששלמה בנה את בית מקדש היה מתח, חששות. עשו הכל כדי שהשכינה תשרה ומי יודע אם אכן זה יקרה, ואכן שלמה המלך נתקל בקושי שסימן שיש איזה עיכוב - השערים ננעלו. זו לא היתה בעיה טכנית, זה היה משהו מהותי. שלמה המלך אומר "שיר המעלות" ומתפלל, עד שהוא אומר "זכרה לדוד עבדי" ורק אז השערים נפתחים, והשכינה יורדת "ולא יכלו הכהנים לעמֹד לשרת מפני הענן, כי מלא כבוד ה' את בית ה'". ראו כל ישראל שרבונו של עולם רצה את מעשיהם והשכינה שורה עליהם.
כך גם היה במשכן. כשנגמר בניינו של המשכן רפו ידיהם של ישראל, פחדו לגמור שמא לא תשרה שכינה, עד שבא משה רבנו בעצמו והקים את המשכן, וכשגמר הענן כיסה את אוהל מועד, "ולא יכֹל משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן". כל ישראל ראו את השראת השכינה.
חז"ל אומרים אפילו ש"כל מקום שגלו - שכינה עימהם", והכוונה היא שהיתה עימהם באופן גלוי. "גלו למצרים - שכינה עימהם, שנאמר: 'ובמורא גדול' - זה גילוי שכינה". אין הכוונה שהיתה שכינה כעין מה שאמרו חז"ל שהשכינה שורה על עשרה שיושבים ועוסקים בתורה, שכינה נסתרת שלא נראית לעין, אלא שכינה גלויה. שואלת הגמרא, היכן היתה השכינה בבבל? ועונה, באחד משתי בתי כנסיות. פעם בזה ופעם בזה. אחד היה בנהרדעא, שם היה בית כנסת עתיק שכבר היה שקוע באדמה וצריך היה להתכופף בכדי להיכנס לשם. מה הכוונה שהשכינה שרתה באחד משני בתי הכנסת? שמואל, לוי ורב יוסף ישבו בבית הכנסת, ולפתע שמעו רעש, השכינה נכנסה והם נוכחו במציאותה. יצאו מיד לוי ושמואל, אך רב יוסף שהיה סגי נהור [עיור] נשאר. התחילו המלאכים הבאים עם השכינה להכות את רב יוסף. אמר רב יוסף, עלוב ושאינו עלוב, מי נדחה מפני מי? איך אני יכול לצאת? אמר להם רבונו של עולם: תעזבו אותו. אם כן אנו רואים שהשכינה היתה נראית לעין. אמנם לא באותה מדרגה שהיתה בבית המקדש, אבל חשו במציאותה.
עיכוב הגאולה
לעתיד לבוא, כשיבנה בית המקדש השלישי, תהיה הופעת שכינה גדולה יותר ממה שהיתה בזמן בית המקדש הראשון. המדרגה של בית המקדש השלישי תעלה על כל המדרגות שהיו אי פעם. ואם כן, כדי להיות ראויים, לזכות בהופעתה של השכינה, צריך לעשות את הפעולות המתאימות לגודל הזה. ומי יודע אם רבונו של עולם לא מעכב את הופעתו אלינו עד שנהיה ראויים. הגמרא בנדרים אומרת שלעתיד לבוא לא יהיה גיהנם, אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה - צדיקים נהנים ומתרפאים ממנה, שנאמר "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה" ורשעים נשרפים, שנאמר "הנה יום בא בוער כתנור". זאת אומרת, תהיה הופעה גדולה, שמי שיהיה ראוי לקלוט אותה יתרומם על ידה. מדובר בשמש רוחנית, אור גדול שיופיע. הצדיקים שכל כך חיכו לשפע הזה, הם פתוחים, מוכנים, ברי הכי לקלוט את הגודל הזה והם נרפאים ומתעדנים. אך הרשעים, שאינם מוכנים, הכלים שלהם קטנים וסגורים, העוצמה של האור מפוצצת את הכלים הקטנים, הם לא יכולים לקלוט את הגודל הזה ועל כך נאמר "הנה יום בא בוער כתנור". רבונו של עולם לא רוצה את הכליון הזה של אותם רבים, או אפילו מעטים, שלא יוכלו לקלוט את האורה הזו ועל כן הוא מעכב את הגאולה, כדי שיהיו יותר אנשים מתאימים ומוכנים לאור הגדול של הופעת השכינה.
אז מה באמת עושים כדי להיות מוכנים? מה אפשר לעשות יותר ממה שאנו עושים - יושבים ועוסקים בתורה ומשתדלים לקיים את המצוות ומתקנים את המידות? הרי אנו עושים כמיטב יכולתנו. אלא שאכן בכמויות לא תמיד אפשר להוסיף, הזמן הוא מוגבל, אבל האיכות תמיד יכולה לעלות מעלה מעלה - בכוונה, בברכה בתורה תחילה, בהתקשרות, בהתדבקות. בתוכן הרוחני הפנימי אפשר להוסיף עוד ועוד.
בעיות פרטיות - כלליות
לפעמים אני עומד על יד הכותל ומתרשם שאנשים מתפללים על בעיות אישיות. יש מי שמתפלל על שידוך. אכן, אין מקום יותר מתאים מלהתפלל על זה מאשר על יד הכותל. הוא מבקש מרבונו של עולם שיעזור לו למצוא שידוך טוב והוא פונה אל רבונו של עולם, אך לא זוכר שגם הרעיה של רבונו של עולם לא איתו, וגם רבונו של עולם מצטער שרעיתו בגלות והוא לבד. פתאום מתגלה שהצער הפרטי הזה הוא כללי מאוד. יש מי שמתפלל שיהיה לו היכן לגור. זו בקשה לגיטימית. אך רבונו של עולם שומע ואומר: גם לי אין דירה, הבית שלי חרב. אין לי איפה לגור. עד שאתה מבקש ממני עליך תבקש גם עלי. כלומר, כשאנו מתבוננים לעומק, בעצם הצרכים האישיים שלנו הם בבואה לצרכי הכלל. בעניינים הפרטיים יש לאדם כוונת גדולות מאוד, ברצונות שלו להיות יותר חזק, שיהיה לו בית ואשה ושימלאו כל צרכיו. תרים את זה למעלה. לרבן גמליאל היתה בשכנותו אשה שבנה נהרג, והיתה מבכה עליו כל לילה ולא יכלה להירדם. בכל לילה היה שומע אותה רבן גמליאל והיה בוכה כנגדה על החורבן. בכל פעם שהיא התחילה לבכות התעורר גם אצלו הבכי ובכה על החורבן, עד שנחלש מאוד ותלמידיו נאלצו להעביר את האישה למקום אחר. אני מבין שלרבן גמליאל לא היתה סתם אסוציאציה לא עניינית, אלא הוא ידע שכל צער של פרט הוא צער של הכלל. אדם מצטער על בנו - גם לרבונו של עולם יש בנים והוא נזכר ש"אוי לו לאבא שבניו גלו מעל שולחנו", ו"אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם". נמצא שבהתבוננות פנימית, עלינו להרחיב את הרצונות הפרטיים שלנו, שהם מוחשיים וגדולים, ולבקש את כל הגודל האלוקי, את כל הטוב האלוקי, שרבונו של עולם יזכה שרעיתו תשוב אליו, שישראל יתחברו בחזרה אל אביהם שבשמים, שהבנים ישובו אל שולחן אביהם. מי שיש לו בנים והוא עוסק איתם ויש לו לפעמים מצוקות מסוימות, אבל הוא אוהב אותם, יזכור שגם לרבונו של עולם יש בנים, "בני בכורי ישראל".
כלי שמחזיק ברכה
האיכות צריכה לגדול, להעמיק. בזה אנו יכולים לעלות ולעלות ללא גבול. כפי שאמרתי, יכול להיות שהבחורים משקיעים את המקסימום שאפשר, כמובן אפשר להוסיף עוד קצת, אבל את האיכות של הלימוד, של יראת ה' בתפילה, של אהבת ה', דבקות בה', החום הפנימי של הקישור לתורה, של אהבת התורה, של אהבת המצוות, של אהבת ישראל, אפשר להגביר. וזהו עניינם של הימים האלה. הבית חרב בגלל שנאת חינם ועל כן יש להגביר את אהבת החינם לכל אחד מישראל, בפרט ובכלל, את האהבה לצד האלוקי החיובי שבו. מותר וצריך לשנוא את הרע, אבל יש לאהוב את הטוב שבכל אחד, ולכל אחד בישראל יש סגולה. החיבור של כנסת ישראל יחד זה כלי שמחזיק ברכה. אין לך כלי שמחזיק ברכה אלא השלום. אנו צריכים לקבל אורה גדולה, ולשם כך יש להכין כלים. חז"ל אומרים שאיש ואישה - שכינה ביניהם. כלומר אדם לבדו הוא חצי גוף, חצי כלי שאי אפשר להכניס בתוכו כלום. רק אם הכלי שלם שכינה ביניהם. כשחבורה מחוברת ביחד הכלי גדול יותר ואפשר להשרות יותר שכינה. וככל שגדלה החבורה גדל הכלי. כשאדם מתחבר אל כלל ישראל הוא נהיה בעצמו כלי גדול מאוד. כשאדם אוהב את כלל ישראל, קשור בכל האומה כולה, נשמתו גדלה, היא כוללת את כל הכלל כולו. ככל שהאהבה יותר עמוקה ומקיפה כך האדם שותף לכל נשמות ישראל והכלי נעשה גדול ויכול להתמלא בשפע עליון עצום.
צריך לעבוד את ה' בשמחה. "משנכנס אב ממעטין בשמחה", החסידים אומרים שרק ממעטים אבל לא מבטלים אותה לגמרי. ממעטים באופן יחסי, אבל זה מפני השאיפה לשמחה עליונה יותר, לשמחה גדולה, שמחה של אמונה. וגם משנכנס אב לא ממעטים בשמחה של עבודת ה', אלא רק בשמחה סתמית. בתפילה, בלימוד התורה, בקיום המצוות, כשאנו עומדים לפני רבונו של עולם ועושים את מצוותיו צריכים להיות בשמחה גם בימים האלה. והשמחה ממשיכה שפע טוב. הזוהר אומר שמי שעצוב, מי שנמצא בצער, הוא ממשיך עליו צער, ומי שנמצא בשמחה ממשיך עליו שמחה. ולכן "עבדו את ה' בשמחה", כי עבודת ה' בשמחה היא ממשיכה שפע של שמחה על האדם מלמעלה. ענוה, אחדות ושמחה הן המידות המרכזיות, הכלים שאיתם אנחנו צריכים להרחיב ולהגדיל על מנת לקרב את השפע הגדול של אורה של הגאולה שאנו כל כך מצפים לה.
מתי תבוא הגאולה?
על עומק עניינה של הגאולה אמרו לנו חכמים במסכת סנהדרין שדבר זה נוקב ויורד עד התהום. אי אפשר לדעת מתי תהיה הגאולה. זהו דבר שנסתר מתפישתו של האדם. חז"ל רמזו לנו מתי יש יותר סיכויים. אם היתה צרה - חכה לו. ראית מלכויות מתגרות זו בזו - צפה לרגליו של משיח. גם לגבי דברים טובים, אם יש התעלות רוחנית, אמרו חכמים שזה מקרב את הגאולה. הם דיברו על האפשרויות. הגמרא אומרת במפורש שעניינה של הגאולה הוא כל כך גדול ועמוק, משהו אלוקי שלא יבוא בידי אדם, משהו עליון, עד שאין אנו יכולים לומר איך זה יתגלה בפועל. אולי זה יתגלה על ידי פעולות של בני אדם ואולי לא, אולי בשני האופנים. כל האופציות פתוחות לפני רבונו של עולם. הוא השאיר את כל הקלפים בידו קרוב ללב. אף אחד לא יודע מתי בדיוק תבוא הגאולה. יכול להיות גם לפני תשעה באב, יכול להיות בתשעה באב, יכול להיות אחרי זה. זו תהיה הפתעה, אין כל ספק בזה. המשיח מגיע בהיסח הדעת. גם אם אנשים יתכוננו מאוד, כשזה יקרה הם יהיו מופתעים. אבל עלינו לפחות לצמצם את ההפתעה כמה שיותר מבחינתנו, שלא נהיה מופתעים באופן כזה שנגיד "אילו ידענו היינו נוהגים אחרת, אילו ידענו שזה כל כך קרוב... חשבנו שיש עוד זמן...". את זה צריך למנוע. נעשה כל שביכולתנו שכשתבוא הגאולה נהיה הכי מוכנים. צריך לחיות במתח הרוחני הזה, שיכול להיות שהגאולה קרובה מאוד. מצד שני אסור שנהיה במתח כזה, שאחרי שעוברים הרבה ימים ובכל זאת הגאולה לא באה, נתאכזב. צריך לדעת שהאפשרות קיימת. על כן צריך לשמור על מתח רוחני בריא ולהשתדל להיות בשלמות ולראות בכל יום ויום כאילו יבוא המשיח ביום הבא.
אלה הימים שצריכים, כאמור, לעורר אותנו מהשלוה, להרגיש שבלתי נסבל להמשיך במצב הזה שאין בו בית מקדש, להרגיש שאנו שבורים ורצוצים, לא יכולים להסכים למצב הזה. לא שאנו מחכים לתוספת מעבר לטוב שיש לנו עכשיו, אלא אי אפשר לסבול את המצב הקיים. עם ישראל בלי בית מקדש זה כמו גוף בלי ראש ופחות מזה. והתחושה הזו דוחפת להתקדם. הרב כותב במאמר - "ההכרח הוא הכוח היותר גדול שבחיים". אדם לא רק רוצה לעשות משהו, אלא מרגיש שהוא מוכרח לעשות אותו. התחושה הזו שאי אפשר יותר לסבול וחייבים לעשות משהו למען הגאולה צריכה למלאות את לבבנו בימים אלו, ימים שבין המצרים.
נכנסנו במוצאי שבת זה לשבוע שחל בו תשעה באב. אלו הימים היותר חמורים וקשים. לא נסתפק במה שחייבו אותנו חכמים, נצום ונגיד לאנשים "צום קל" וכל הדאגות שלנו תהיינה איך לקיים את ההלכות הללו, אלא נבין את רוחן של ההלכות ונעשה שינוי בנפשנו, בהתנהגותנו, כדי לקרב את הגאולה שאנו כל כך מצפים לה ומתפללים עליה שתבוא במהרה בימינו, אמן.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל
לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד "לפיכך", "ולשבחך", "ולפארך", "ולברך ולקדש", "ולתת שבח"
עולת ראיה – קריאת שמע זוטא
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
