ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- חקת
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יעקב בן בכורה
איך ניצלים מטעות בדעות
אני רוצה לפתוח בדברי חסידות. הרמב"ם בהלכות דעות (ב, א) כותב שכשם שיש חולי הגוף, ההופך מתוק למר ומר למתוק - כך יש גם חולי הנפש, יש אנשים מבולבלים שמחליפים טוב ברע ורע בטוב. אומר הרמב"ם שדרך הטיפול היא ללכת לרופא הנפש וללמוד ממנו מה הדרך הנכונה, מה מתוק ומה מר, מה טוב ומה רע ולא לבלבל בין הדברים. אבל מה קורה עם מי שלא יודע שיש לו בעיה? הוא חושב שהוא בסדר, הוא חושב שהוא בדרך הנכונה. הרמב"ם מביא שתי סיבות שיכולות לגרום לשיבושים האלה: הראשונה היא שאדם התרגל להתנהגות לא טובה. בפעם הראשונה שהוא כשל היה לו מוסר כליות, בפעם השניה הוא עדיין מרגיש קצת מוסר כליות וכך ולאט לאט הוא שכח לגמרי שזה מעשה לא טוב, וכיוון שעבר אדם עברה ושנה בה - נעשית לו כהיתר (יומא פו, ב), ההרגל גורם שהוא בכלל לא מרגיש שהוא עושה או חושב משהו לא נכון.
על כך מביא בעל ה"תולדות יעקב יוסף" (פרשת חקת, על הפסוק: ויקחו אליך, בד"ה אמנם) את הגמרא בעירובין (נג, א), שרבי יהושע בן חנניה אמר שמעולם לא ניצח אותו אדם - חוץ משלוש פעמים. באחת הפעמים תינוקת אחת ניצחה אותו: הוא הלך בשדה, ותינוקת אחת אמרה לו שהוא הולך בשדה זרוע, וזה לא מקום ללכת בו! הוא השיב לה שהוא הולך בדרך כבושה, והיא אמרה לו: "ליסטים כמותך כבשוה", הדרך הפכה להיות כבושה על ידי אנשים רבים שהלכו בשדה בלי רשות, ועכשיו גם אתה הולך בה - ורבי יהושע בן חנניה אמר שלא הייתה לו תשובה בדבר. למה הגמרא מספרת את הסיפור הזה? הגמרא לא סתם מספרת סיפורים, בכל מה שהגמרא אומרת יש מסרים חינוכיים, לימודיים או הלכתיים, וצריך ללמוד מהם משהו. התשובה היא, שלפעמים אדם חושב שהוא הולך בדרך נכונה, הוא חושב שזאת דרך ישרה שכבושה רבים - אך באמת ליסטים שכמותו כבשו אותה. אדם התרגל לדבר כלשהו, ועושה וחוזר על המעשה שוב ושוב, הוא חושב שזה טוב אבל באמת זה לא כך זה לא טוב.
סיבה שניה שיכולה לגרום לטעות היא שאדם בכשרונותיו הופך טוב לרע ורע לטוב. הוא טועה, לא שהוא התרגל לדבר לא טוב ועכשיו הוא חושב שזה טוב, אלא מלכתחילה הוא הסתכל בצורה מעוותת על הדרך והוא חושב שדבר רע הוא הטוב. על כך מביא בעל ה"תולדות" את הגמרא (סנהדרין יז, א) שאומרת שרק מי שיודע לטהר את השרץ בק"ן טעמים יכול לשבת בסנהדרין. הגמרא מספרת על תלמיד אחד שידע לטהר את השרץ בק"ן טעמים, ורבא אמר שגם הוא יכול - יש לו קל וחומר שאיתו הוא יכול לטהר את השרץ (עירובין יג, ב בגמרא הגרסה: רבינא). התוס' שם (ד"ה שיודע) שואל: למה צריך לעשות קל וחומר של שטות? הרי זה לא קל וחומר נכון, הרי השרץ טמא! אלא שרבא בא ללמד, שאם אדם ניגש בגישה מוטעית הוא יכול לעשות פילפולים ולטהר אפילו את השרץ. אדם צריך לשמור על ישרות של הסתכלות ולא לעקם את הדברים לפי נטיות הלב שלו. האדם רוצה לעשות דברים מסויימים שהם בעצם אסורים - הוא מתפלפל ולא מרגיש שהוא מטעה את עצמו ומתיר את האסור.
מה צריך לעשות כדי שלא לטעות? הרמב"ם בסוף הלכות מקוואות (יא, יב) אומר, שכמו שאין הסבר, איך המקווה מטהר את הטמאים אלא זה תלוי בכוונת הלב, משום שההלכה אומרת שאם אדם טבל ולא התכוון להיטהר הוא לא נטהר, ורק אדם שטבל עם כוונה הוא נטהר, כך יש טבילה לטומאת הדעות. אם דעותיו של האדם משובשות כי הוא נטמא בדעות כאלה - הסדר הוא שהוא צריך לטבול במי הדעת, במקווה רוחני, בתורה. ללמוד את התורה בדרך הנכונה ועל ידי זה ליישר את דעתו. בעל ה"תולדות" מביא שלטבילה במי הדעת יש רמז בפרשה שלנו, הפרה מטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים (במדבר רבה יט, א): העוסק באפר הפרה נטמא, והתיקון הוא שזורקים עליו את המים עם אפר הפרה והוא נטהר. כך גם מי הדעת, אם אדם ניגש בגישה נכונה ובדעת נכונה - הם מטהרים את הטמאים, את הטמאים בדעת. אבל אם אדם ניגש בעקמימות, אז עם התורה הוא יכול לטמא את הטהור.
רעיון דומה שישנם שני גורמים שיכולים לגרום לאדם לטעות בדרכו - ההרגל וההסתכלות המוטעית - אומר גם הגר"א (ראה חומש הגר"א במדבר כא, כז) וגם הוא בפרשת השבוע הזאת, למרות שאני לא חושב שהוא והתולדות ראו אחד את דברי השני... על הפסוק: "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן" (במדבר כא, כז) חז"ל (ב"ב עח, ב) הסבירו: "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים" אלו המושלים ביצרם, "בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן" בוא ונחשב חשבונו של עולם. אומר הגר"א שיש כאן הדרכה חינוכית, יש שני דברים שמטים את האדם מדרך הטוב - האחד הוא שאינו רואה נכון, הולך בחשכה, מחליף רע לטוב וחושב עבירה למצווה, והדרך השניה הוא שיודע את הדרך הנכונה אך שקוע בהרגליו ואינו מצליח להשתחרר מהם. ועל זה אומר הפסוק: "לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ" (ישעיהו מט, ט), האסורים הם אלה שאסורים במאסר ההרגל, הם רגילים להתנהגות לא נכונה וקשה להם להשתחרר ממנה. והתועים - חשכו עיניהם והם לא רואים את הדבר הנכון, ולכן להם נאמר: "לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ", כלומר גלו עיניכם לראות את הדברים הנכונים. בזוהר (פנחס רמז, א) אמרו על הפסוק הזה ששני הדברים הללו הם המוץ והתבן: המוץ זו הקליפה שעוטפת את הפרי ומסתירה אותו, והאדם רואה את הקליפה אך לא רואה את הפרי, הוא רואה את הדברים בצורה מסולפת, והם אלה שהולכים בחושך. התבן הוא הגבעול שהגרעין קשור בו, ההרגלים. שני הדברים הללו הם הדברים שיכולים לגרום לאדם ללכת בדרך מוטעית, ועל שני אלה אמר הפסוק: "וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר " (משלי ו, כג), התוכחה היא על העבר, שהאדם יבין שהוא טעה ולא ראה נכון. המוסר הוא על העתיד, שאדם יבין שעליו לתקן את מעשיו להבא ולהשתחרר מההרגלים שלו. קודם צריך להקדים את המוסר כי אז המבט יתיישר, ולכן כתוב קודם כל: "לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ", ראשית כל לצאת מההרגלים הרעים, ורק אחר כך: "לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ" לישר את המחשבה. כל עוד שאדם נמצא במאסר ההרגלים הוא לא מסוגל להסתכל נכון וליישר את מחשבתו, ולכן קודם כל צריך להשתחרר מההסתכלות המסולפת שהאדם משועבד לה, ואחר כך הוא יכול לבחון את הדברים, האם המעשים שלו נכונים או לא.
זוהי כוונת הפסוק: "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים", הם כבר מושלים ביצרם והיצר כבר לא שולט עליהם, ואז הם יכולים לבחון את הדברים נכון, כי מי שלא שולט ביצרו היצר מטהו להסתכל באופן עקום. ראשית כל אדם צריך לדעת למשול ביצרו, ומתוך כך: "בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן", בואו לברר חשבונו של עולם. כשהאדם משוחרר מהתלות בנטיות הלא טובות - אז הוא באמת יכול לעשות את חשבונו של עולם, חשבון נכון. זהו המשך הפסוק: "תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן", תיבנה בעולם הזה ותיכונן בעולם הבא. מאחר שראיתי את שניהם – תולדות יעקוב יוסף והגר"א - שעוסקים באותה הערה חינוכית דווקא בפרשה הזאת, ראיתי לנכון להביא את הדברים הללו.
"אדם כי ימות באהל" הדרכה ללימוד התורה
בפרשת פרה אנחנו מוצאים את הפסוק: "אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר יט, יד). על כך אומרים חז"ל שאין התורה נקנית אלא במי שממית את עצמו באהלה של תורה (ברכות סג, ב). השבוע שאל אותי תלמיד על מאמר חז"ל (עירובין כב, א) שהמהר"ל מביא בנתיבות עולם (נתיב התורה, פרק ג). חז"ל אומרים שאדם הרוצה לזכות בתורה צריך להיות אכזרי על בניו כמו עורב שלא מביא אוכל לבנים שלו והם צריכים לחפש בעצמם את מזונם. האם זו צורתו של תלמיד חכם, להיות אכזרי? המהר"ל מביא עוד כמה מאמרי חז"ל בסגנון דומה, ואולי זה החריף ביותר. הכיוון הכללי של מאמרי חז"ל הוא שהם באים להסביר לנו שאדם הרוצה לזכות בתורה צריך לשקוע בעולמה של תורה לחלוטין. הזכרנו מקודם את המקווה, כדי להיטהר במקווה האדם צריך להיכנס עם כל גופו למקווה, ואם האדם ישאיר אצבע אחת בחוץ הוא לא נטהר, כולו צריך להיכנס לתוך המקווה ולטבול טבילה מלאה ללא שום חציצה. דבר נוסף שצריך להקפיד עליו במקווה הוא שהאדם לא יטבול ושרץ בידו - עליו לדאוג לפנות את עצמו מכל דבר על מנת להיטהר טהרה גמורה. אך עם זאת, לא נשארים במקווה יותר מידי זמן - אדם שטובל צריך לצאת ולא לטבוע, עם הטהרה הזאת צריך לצאת החוצה.
זאת אומרת, שאדם צריך לקבל על עצמו עול תורה, ואחרי שהוא מקבל על עצמו את עול התורה והוא רוצה לעשות את הכול על פי התורה בקבלה פנימית ולא בצורה שטחית - זה כל עניינו וכל חפצו בחייו, מתוך כך אחר כך הוא צריך - ולא רק יכול - לעשות דברים נוספים. אם קבל על עצמו עול תורה כל החיים שלו משתנים ואחר כך הכל - כל מעשיו - נעשים לשם שמים, וזה לא סותר את התורה. אם לאדם יש תאוות אכילה והוא רוצה גם ללמוד תורה - זה לא הולך ביחד, זה תרתי דסתרי משום שהוא רוצה גם את עולם הזה הגשמי וגם את התורה הרוחנית העליונה. אם אדם רוצה לזכות בתורה הוא חייב לשעבד את כולו אליה ולא ללכת בדרך מנוגדת לתורה, אך אחרי שהוא קיבל על עצמו את עול התורה, מתוך עול התורה הוא יכול גם לאכול לשם שמים, זאת התורה. הוא יכול גם לטפל בילדים שלו כי זו תורה. מתוך תורה ומתוך קדושה הוא יכול לעשות הכול. אדם לא יכול לחיות בדואליות, מצד אחד הוא רוצה ללמוד תורה ומצד שני יש לו עוד שאיפות שהן לא מתוך התורה אף שהן שאיפות יפות - אבל הן לא מתוך התורה. אדם צריך לבטל את עצמו כלפי ריבונו של עולם, לקבל על עצמו עול מלכות שמים ועול תורה ומתוך כך כל המעשים שהאדם עושה הם קודש. ואז אם הוא רוצה לאכול בנחת כדי ללמוד תורה ולעשות את רצונו של הקב"ה - הוא לא חייב לחטוף את אכילתו. אם הוא מרגיש שהאכילה הזאת תיתן לו רוגע וממילא יכולת ללמוד יותר טוב - זה בסדר, זה לשם שמים אם זה אמיתי. יש כאלה שאוכלים לשם שמים יותר מידי, נחים לשם שמים ואין להם בכלל זמן ללמוד מרוב הכנות לשם שמים שהם עושים ללימוד... האדם צריך להיות אמיתי עם עצמו, קודם כל להשתחרר מכל השיעבודים של היצר הרע. אחרי שהאדם התרומם והתעלה במדרגתה של התורה כל מעשיו יכולים להיות רצויים גם מעשים גשמיים הם מעשים של תורה, לשם שמים. לפעמים ביטולה של תורה זה קיומה - להפסיק ללמוד כדי ללמוד אחר כך ביותר ריכוז, הרי לפעמים יש לאדם יצר הרע שאומר לו שהוא צריך להיות שקדן וללמוד עד השעות המאוחרות של הלילה, ואחר כך האדם קם בבוקר ונרדם, אז כדי שלא להירדם בסדר הוא עומד, אבל עדיין הוא לא מרוכז והוא גם לא זוכר. אבל הוא לא נרדם, אז למה ללכת לישון.. הוא גם יודע שיש גדולים שהיו שֹמים את הרגלים שלהם בתוך מים קרים כדי שלא ירדמו ויוכלו להמשיך ללמוד, אז גם הוא רוצה לעשות כך! צריך לבדוק מה התוצאות, אם כתוצאה ממיעוט השינה הוא באמת מתקדם בלימוד - זה טוב ומצויין, אבל אם התוצאה היא שהוא לא זוכר את מה שהוא לומד, הוא לא מרוכז ולא מבין כי הוא התאמץ יותר מידי ואין לו יישוב הדעת - זה מעשה של יצר הרע. "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו" (ברכות השחר), יש שטן שבא כמו רשע, ויש יצר רע שבא כמו צדיק, גם מהאחרון צריך להיזהר מאד.
.
צריך לעשות את הכול מתוך תורה, ואחרי שעושים מתוך תורה האדם גם צריך לבחון את כוחותיו וצרכיו כדי שהכול יהיה לשם שמים. "אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל", הכוונה של התורה היא שאדם צריך לבטל את כל רצונותיו ושהכול יהיה מתוך תורה. חז"ל אולי מתכוונים למה שאנשים רגילים לומר, שכשהם עוסקים במשהו הם אומרים ש'כל השאר מת'. כשהם אוכלים 'הכול מת'. וזוהי כוונת חז"ל, כשאני לומד תורה 'הכול מת'. יש כאלה שאומרים שהם 'מתים' לאכול, כוונת חז"ל שהאדם יאמר: אני 'מת' ללמוד... זו ממש הלשון המקובלת, חז"ל לא שונים בלשונם, הם מדברים כמו שרגילים לדבר היום.
פרשת פרה לפני הכניסה לארץ
הפרשה מלאה בהרבה נושאים חשובים, ובסופה אנחנו מגיעים למלחמות הראשונות של כיבוש ארץ ישראל המזרחית. זה קצת מעורר מחשבה, מה עושה פרשת פרה דווקא בתוך הפרשה הזאת, איך נכנסת המצווה הזאת כאן, וחז"ל מוסיפים ואומרים שהיא ניתנה עוד לפני מתן תורה - אז למה היא נמצאת כאן. אולי אפשר לומר, שמכיוון שבפרשה מסופר לנו על כניסה לארץ ישראל, התורה אומרת שלפני שנכנסים לארץ ישראל צריכים להיטהר. "ארץ ישראל טהורה ומקואותיה טהורים" (מקוואות ח, א), הכניסה לארץ ישראל היא מדרגה חדשה ואליה צריך להתכונן ולהיטהר, ולכן בתחילת הפרשה נמצאת פרשת הטהרה ומתוך כך נכנסים לכיבוש ארץ ישראל.
שירת הבאר – שירת התורה
בדרך יש לנו צורך להתגבר על אירועים שונים, ובין היתר חז"ל מספרים לנו (ברכות נד, ב) על מאורע שהתורה ספרה עליו רק ברמז - ישראל הלכו בדרך בנחלי ארנון והאמוריים ארבו להם מלמעלה בראשי ההרים ורצו לפגוע בהם ונעשה נס שההרים התקרבו והתחברו זה לזה ומחצו את האמוריים, העצמות והדם זרמו למטה אל אפיק הנחל ואל הבאר שזרמה בו וכך ישראל גילו את הנס הגדול שנעשה להם ועל כך הם אמרו שירה: "עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן" (במדבר כא, יז-כ). אבל בשירה ישראל שרים בעיקר על הבאר, רש"י (שם יז) אומר שהבאר הייתה אתם כבר מלפני ארבעים שנה, אז למה ישראל נזכרים עכשיו לשיר עליה - יש על כך כמה דרשות, ואחת מהן היא שהבאר גילתה להם את הנס הגדול שנעשה ומתוך כך הם באו ושרו שירה. וחז"ל (עירובין נד, א) אומרים לנו שהשירה הזאת היא על התורה, השֹרים זה האבות, נדיבי עם זה משה, ממדבר מתנה - כשאדם עושה את עצמו כמו מדבר הוא מקבל את התורה מתנה, ואז הוא עולה וכו'. לא מדובר כאן על הבאר אלא על התורה והבאר היא רק משל.
מה שאמרו חכמים ללא ספק זו אמת לאמיתה, כל מה שדרשו חכמים גנוז בתוך המילים של התורה. אך האם הדברים יוצאים לגמרי מידי פשוטם - נראה לי, שתמיד כשחכמים דורשים הם מוצאים את עומק הפשט, לא שיש חוץ מהפשט עוד דרוש, אלא זה העומק של הפשט "בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם" אלו האבות, הבאר מוזכרת גם אצל אברהם אבינו שחופר בארות, יצחק חופר בארות, הפלישתים סותמים אותם והוא שוב חופר, התורה מספרת לנו בהרחבה על אברהם שחפר בארות, ועל יצחק שחפר, ועל יעקב שמוצא את רחל ליד הבאר והוא גם זה שגולל את האבן מעל הבאר, גם משה מוצא את אשתו ליד הבאר. וזה כבר מעורר התבוננות, מה יש בבאר הזאת - בבאר יש מים והתורה נמשלה למים, אבל אפשר לומר שהדברים גם כפשוטם וגם כמדרשם. דהיינו, התורה מספרת על יצחק (בראשית כו, יח-כב), שהייתה לו התמודדות עם הפלשתים על חפירת הבארות, בכל פעם פלשתים סתמו את הבאר והוא שב וחופר, עד שבסופו של דבר הוא חופר והפלשתים לא מתנכלים לו ולא סותמים את הבאר , והוא קורא לבאר "רחובות" - "הִרְחִיב ה' לָנוּ". המאבק הוא לא מאבק על מים, המאבק של הפלשיתים ביצחק הוא מאבק רוחני שהתבטא בשנאה. הוא הולך בדרך מיוחדת, הוא מאמין בריבונו של עולם, הוא שונה ולא רוצה להתערב בתוכם - והם פועלים נגד הדרך שלו ולא רוצים שהוא יתפתח ויתקדם. לכן הם סותמים לו את הבארות, הם סותמים את הבאר ובעצם הם מתכוונים לסתום את הדרך שלו, לסתום את דרך התורה. יצחק נאבק איתם וחופר באר אחת, ושוב הוא חופר באר שנייה, חז"ל אומרים לנו שזה רמז לבתי המקדשות - הוא חפר באר אחת וסתמו לו אותה, גם את השניה הם סתמו, אבל את השלישית כבר לא סתמו וכך גם יהיה עם בית המקדש השלישי הוא יהיה קיים לתמיד (רמב"ן בראשית כו, כ-כב). המאבק הוא על דרך התורה, בסופו של דבר יצחק מצליח ומנצח וזה מה שהתורה מספרת לנו, ההתמודדות של יצחק היא על דרך ולא על מים בלבד.
גם הבאר שבמדבר היא באר שבעצם מגלה את עניינם של ישראל. ישראל הולכים עם באר שמלווה אותם כל הדרך, באר ניסית שמגלה על כך שישראל שייכים לנס, שייכים לדרך מיוחדת שאיתה הם הולכים לאורך כל הדרך. מי ייסד את הדרך הזאת - כמובן שהיא התחילה באבות ונמשכה במשה רבנו. הרמזים שחז"ל מביאים במדרשים הם גופא של התורה, הבאר מבטאה את עניינם של ישראל, מבטאה את הנס והייחודיות של ישראל שקשורים בריבונו של עולם והקב"ה משפיע עליהם רוב טובה. לבאר הזו יש השפעה טובה ורוחנית על ישראל. באמת "וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה", זה כך, גם מי שעושה את עצמו כמדבר מקבל את התורה במתנה, הדרוש במקומו.
להפוך את הרע לטוב
בפרשה יש נקודה נוספת. "וכי נחש ממית או נחש מחייה, אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין" (ראש השנה כט, א), שוב אנחנו פוגשים את הרעיון שבאותו הדבר שבו האדם מקבל את העונש הוא יכול לקבל את הרפואה. זה לימוד גדול מאוד, לפעמים יש לאדם קשיים והפרעות והוא חושב איך להתגבר עליהם, להסיט אותם הצידה ולהמשיך בדרכו - והתורה באה ואומרת לנו שאין צורך להסיח את הדעת מהצרות וההתמודדויות כדי להמשיך בדרך, אלא אפשר להשתמש בהם. את הנחש שנושך אפשר להפוך לכוח שמחייה. הנחש הוא הסמל ליצר הרע, הנחש הראשון שפיתה את חווה הוא סמל לכל הצד השלילי של המציאות. והנחש בעצמו מחייה! זאת אומרת שאפשר לקחת את יצר הרע ולהפוך אותו ליצר הטוב. אדם נתקל באיזו בעיה - לא רק שהוא לא צריך לבטל אותה, הוא צריך להשתמש בה לעלייה. כשזו צורת ההסתכלות של האדם הוא מתמלא בכוחות עצומים, משום שהוא מבין שמכל בעיה הוא יכול להרוויח ולא צריך לפחד מהבעיות. צריך להתאמץ בשביל להרוויח, זו בעיה, אבל בעומק העניין אפשר להרוויח ממנה מאוד. "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיהו ל, ז), הצרה גורמת לישועה. לא רק שלמרות הצרה נושעים אלא בגלל הצרה נושעים. הנחש שממית הוא נחש שמחייה, את אותו הנחש צריך להפוך לנחש שמחייה. זאת הסתכלות שלמה של אמונה שיודעת שכל דבר שנמצא בעולם צריך להיות מכוון לחיוב, ואין שום דבר שהוא נגד מגמתו של ריבונו של עולם. כל דבר שנראה רע ומכשול הוא רק נראה כך - אבל בעצם הייעוד שלו הוא לטובה. כל עניינו של יצר הרע הוא אתגר להתגבר עליו, זה לא שהוא קיים ואז אין ברירה וצריך להדוף אותו - אלא יש לו תפקיד והוא ממלא את התפקיד, היצר הרע בונה לאדם את הכוחות כי על ידי כך שאדם מתמודד עם קושי, כוחותיו מתחזקים ומתעצמים. אם הוא יודע להעצים את ההתמודדות, הוא לוקח את החרב של האויב ומנצח אותו בחרבו שלו. משתמש בכוח של השלילה והופך אותו לחיוב. זה מבט שלם של אמונה.
המלחמה על ארץ ישראל ומלחמת היצר
כפי שאמרנו, בפרשה יש כבר פגישה עם ארץ ישראל, מלחמת סיחון ומלחמת עוג מלך הבשן. יש קצת חששות מהמלחמה הזאת, והקב"ה אומר למשה במלחמת עוג: "אַל תִּירָא אֹתוֹ" (במדבר כא, לד), יש פחד כלשהו משום שמדובר בעם גדול, ענקים, לא פשוט להתמודד עם גיבורים כאלה ועם ישראל לא מנוסה במלחמות. ואמנם עם ישראל נלחם עם עמים שיותר חזקים ממנו - אבל הוא הולך עם שם שמים, והוא מנצח. ככה התורה אומרת בספר דברים (ד, לח), הקב"ה מוביל אותנו להילחם בארץ ישראל עם עמים גדולים וחזקים ממנו - אבל הקב"ה אומר שהוא הולך איתנו.
זה מסר חשוב, כמו במלחמה על ארץ ישראל כך בכל התקדמות של האדם. האדם נדרש לדברים שאולי הם קשים והם מעבר ליכולתו, אבל יש לו הקב"ה. אדם צריך לדעת שאם מעמידים אותו בקשיים גדולים זה מפני שיש לו סייעתא דשמיא, הוא לא לבד. לבד אין לאדם כוח, לבד אי אפשר להתמודד מול כל העמים הגדולים והעצומים, לבד צריך לעשות פשרות וויתורים כי אין ברירה. אבל עם ישראל לא הולך בכוחו הוא לבד - עם ישראל הולך עם ריבונו של עולם. כך גם במלחמת היצר. "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו אינו יכול לו" (סוכה נב, ב), היצר יותר חזק מהאדם, אבל הקב"ה עוזר. אדם צריך לדעת שאמנם יש לו התמודדויות קשות, הוא עומד מול דברים שמאוד קשים ובאופן שכלי וריאלי לא צודק לדרוש ממנו להצליח - אבל הוא לא לבד. ריבונו של עולם איתנו, הוא נותן לנו כוח לעשות חיל, ועם הכוח הזה אנחנו יכולים לנצח הכול, עם האמונה.
האמונה הגדולה היא זאת שמובילה אותנו, ואיתה אנחנו מנצחים. גם בתקופה הזו שבה אנחנו נמצאים יש לעם ישראל התמודדויות גדולות ועצומות וגם בתוך עם ישראל בתוכנו יש התמודדויות גדולות - אבל אנחנו יודעים שהקב"ה איתנו. לכן אנחנו בטוחים שהכל מתגלגל לטובה ולברכה, ואנחנו נקראים להיות שותפים במהלכים האלה שמתגלגלים והולכים לטובה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
