בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • חיוב ההודאה על נס
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי צמח בן מזל

undefined
7 דק' קריאה
שתי מתנות טובות נתן הקב"ה לעםֿ ישראל, ארץֿ ישראל ותורה. ארץֿ ישראל, "ברצונו נתנה לנו", ותורה, "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". שתי מתנות אלו, נתן לנו הקב"ה באהבה "והאר עינינו בתורתך... ותוליכנו מהרה קוממיות לארצינו... וקרבתנו מלכינו... באהבה, ברוך אתה ד' הבוחר בעמו ישראל באהבה", וממילא, בנתינת ההודיה של עם ישראל להקב"ה נקראים עם ישראל אהובים, כמו שנאמר "על זאת שבחו אהובים", שכשעמ"י אומר שירה יש לו גדר של אהובים, בחינה של הבוחר בעמו ישראל באהבה.
"על זאת שבחו אהובים ורוממו לא-ל ונתנו ידידים זמירות שירות ותשבחות ברכות והודאות לא-ל מלך חי וקיים", המכנה המשותף של ארץֿ ישראל ותורה, הוא ששניהם ניתנו כמתנה כללית. ולאחר מכן, יש בחינה של מתנה פרטית. דהיינו, עמ"י, נוחל את ארץֿ ישראל, ירושה היא לנו מאבותינו, ונוחל את התורה, מורשה קהילת יעקב, וזו מתנה לכלל ישראל, ועתה, ישנה בחינה של זכות אישית, של דור, של אנשים מסוימים, שזוכים לזכות במתנה הזו. אבותינו הדור האחרון, דור השואה, ובמשך כל הגלויות, מזמן גלות בית שני, לא זכו למתנה הפרטית. ארץֿ ישראל היתה מוחזקת לעמ"י מדורי דורות. וכמו שמצינו שקדושה שניה של עזרא, אע"פ שיצאו לגלות, ולכאורה בטלה חזקתנו בארץֿ ישראל, בכל זאת קדושה שניה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, לעומת בית ראשון שבו קדושת יהושע בטלה משום שבטל הכיבוש בטלה הקדושה. ושואלים המפרשים על הרמב"ם בהל' תרומה ובית הבחירה (פרק ו' הל' טו-טז), מדוע קדושה שניה לא בטלה, הרי כיון שיצאו לגלות בטלה חזקה. אלא כמו שאמרנו, שישנה שיטה שמבארת, שלא בטלה החזקה על אף שעמ"י יצא לגלות, ומשום כך לא בטלה קדושת עזרא, היינו קדושה שניה, מפני שבזמן שעמ"י בגלות, זהו רק מצב זמני, וכאשר שואלים יהודי בגלות מהיכן הוא, תשובתו שהוא מארץֿ ישראל – ארץֿ ישראל ירושה לנו מאבותינו.
השאלה היא, איזה דור זוכה לממש את הזכות הזו, איזה דור זוכה ל"ותן חלקנו". הדור הזה והדור שלפנינו מזה כששים שנה, זכינו בעזהי"ת לחיות בארץ הקודש, וזכינו לשבת באהלה של תורה, על התורה ועל העבודה בירושלים עיר הקודש בישיבת מרכז הרב, מתקיים בנו ה"ותן חלקנו", ה"ותן חלקנו" בישיבתנו בארץ, וה"ותן חלקנו" בתורתך.
כתוב בפרשת בחוקותי (ויקרא כו, ג) "אם בחוקותי תלכו" ורש"י שם: "יכול זה קיום המצוות, כשהוא אומר ואת מצוותי תשמרו הרי קיום מצוות אמור, הא מה אני מקיים אם בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה". התורה מגדירה את העמל בתורה כהליכה. ונשאלת השאלה, מדוע עמל בתורה מוגדר כהליכה. אנו מוצאים זאת גם במסכת מגילה (ג.), הגמרא אומרת שכאשר המלאך בא ליהושע, אמר לו, אמש בטלתם תמיד של בין הערביים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה, אמר לו על איזה מהם באת, אמר לו עתה באתי, מיד וילן וכו'. ושם יש גירסא "וילך, אמר ר' יוחנן מלמד שהלך בעמקה של הלכה", והתוס' שם (ד"ה וילן) כתבו דתליא אם למדים מהפס' של מלחמת יריחו או מלחמת העי. מ"מ, רואים שיש בחינה של "וילן בעומקה של הלכה", ויש בחינה של "וילך בעומקה של הלכה". ובחינה זו של הליכה מבוארת בשו"ת צפנת פענח (סימן ו') "דהנה מבואר (ב"ב פח), דכמו דארץֿ ישראל מוחזקת, הכי נמי תורה ירושה ומוחזקת, רק מ"מ צריך הליכה, דמבואר בפירוש המשניות להרמב"ם (פ"א ב"ב) ז"ל דאף דקיי"ל כמ"ד (ב"ב ק.) דאין הליכה קונה, זה רק בדבר חדש, אבל לברר איזה חלק, לזה קנה בהליכה, וכיון שהתורה ירושה, רק דצריך לברר החלק, לכן צריך עמל ויגיעה בגדר הליכה".
בגמ' בבא בתרא (ק.) איתא מחלוקת בין רבי אליעזר ורבנן אם הליכה קונה בקרקע או לא, ר' אליעזר אומר שהליכה קונה שנאמר לאברהם אבינו "קום התהלך בארץ" (בראשית יג, יז) ורבנן אומרים אין הילוך מועיל, ומה שכתוב קום התהלך בארץ - כדי שתהיה נוחה ליכבש לבניו. יוצא, לפי שיטת רבי אליעזר, שאברהם אבינו קנה את ארץֿישראל בחזקה. ואכן, התרגום יונתן בן עוזיאל, מפרש את הפסוק קום התהלך בארץ, "קום עביד ביה חזקתא". וזהו מה שאמרנו שארץֿישראל מוחזקת היא לנו מאבותינו. ולפי שיטת חכמים אפשר להסביר על פי המשך הגמרא, האומרת, שחכמים מודים לר' אליעזר בשביל של כרמים המיוחד להליכה, שיקנה את זכות ההליכה. וא"כ, אברהם אבינו על ידי הליכתו, קנה את זכות ההליכה (אמנם לא את גוף הקרקע), שכאשר הקב"ה אמר לאברהם אבינו קום התהלך בארץ, עשה הקב"ה את ארץֿ ישראל כמקום המיוחד להליכה, שבזה גם חכמים מודים שיקנה את זכות ההליכה. לפי זה מובן מה שכתוב במרגלים "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ" (במדבר יג, כ), ומפרש התרגום יונתן "ותעבדון חזקתא". דבשלמא לפי חכמים, המרגלים קנו את עצם הגוף של ארץֿישראל כתוספת למה שקנה אברהם אבינו את זכות ההליכה גרידא, אבל לר' אליעזר, הרי אברהם אבינו קנה הגוף, א"כ מה נותר למרגלים לקנות עוד? על כרחך צריך לומר דלר' אליעזר, אברהם אבינו אמנם קנה הגוף, מ"מ לא קנה הפירות, וכמו שפירש רש"י בפס' (בראשית יב, ו) "...והכנעני אז בארץ" שלא קנה הפירות, והמרגלים סיימו את קנין ארץ ֿישראל ביחס לקנין פירות ע"י שלקחו גם מפרי הארץ. וזו ההנחלה והירושה של ארץֿ ישראל לעם ישראל. אמנם, זה כמו תפוסת הבית, כמו אדם שנפטר ל"ע ומוריש ירושה לבניו, שעל אף שכולם קנו בירושה, אבל עתה, כל אחד צריך לברר את חלקו, את ה"ותן חלקנו". על זה מביא הגאון הרוגאצ'ובר שם בשו"ת צפנת פענח סימן ו' בענין קנין תורה, שבזמן שקנו בתפוסת הבית, לכולי עלמא מועיל קנין הליכה כדי לברר את החלק של כל אחד, וממילא, צריך שתהיו עמלים בתורה, שהתורה אמנם מורשה היא לנו מאבותינו, אך מוטל על כל אחד מאיתנו לברר את חלקו ע"י עמל תורה. וזה הפירוש של אם בחוקותי תלכו, שהעמל בתורה מוגדר כהליכה, כדי לקנות את החלק שלנו בתורה, ע"י שאנו עמלים בתורה, בבחינת "קנין הליכה".
כמו"כ גם ביחס לקנין ארץֿ ישראל. ארץֿ ישראל מוחזקת לנו מאבותינו, ואנו רק צריכים לברר את המציאות של ישיבתנו בפועל בארץֿ ישראל.
זהו מה שכתוב בפרקי אבות: "ר' יוסי אומר התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך" (ב, יב). והרי זה לכאורה סותר לגמ' בב"ב האומרת שהתורה ירושה לנו מאבותינו. אלא שהדגש הוא על המילה "לך", דהתורה אמנם ירושה לכלל ישראל, מ"מ כל אחד צריך לברר לעצמו את החלק שלו.
לפי הנקודה הזו, של המכנה המשותף בין ארץֿ ישראל לבין התורה, אנו מבינים מאמר חז"ל המשותף לארץֿ ישראל ולתורה. הגמרא בכתובות (קיא.) אומרת, "כל המהלך ד' אמות בארץֿ ישראל מובטח לו שהוא בן עולם הבא", ויש מאמר דומה, "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא". יש בחינה של ארץֿ ישראל ובחינה של תורה, המביאים את האדם להיות בן עולם הבא. ונשאלת השאלה, בשלמא כל השונה הלכות בכל יום, אבל כל המהלך ד' אמות בארץֿישראל צריך ביאור, דמה מיוחד בהליכת ד' אמות בא"י.
ונסביר זאת בקצרה. במגילה (ג.) "תרגום של נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי, ונזדעזעה ארץֿ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה (עיין תוס' 1 ב"מ כח. דארץֿ ישראל ת' פרסה על ת' פרסה), יצתה בת קול ואמרה מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם, עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר אני הוא שגיליתי וכו', גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי... אלא לכבודך עשיתי שלא ירבו מחלוקת בישראל". הפשט בגמרא הוא שיונתן בן עוזיאל עשה שלא כדין, ועל זה נזדעזעה ארץֿ ישראל. ויש להבין מה הקשר, דאפילו אם עשה שלא כדין בזה שגילה סתרי תורה, האם בשביל זה צריכה להזדעזע ארץֿ ישראל. אמנם מצאנו דרגה כזו שהזדעזעה ארץֿישראל, במסכת סוטה (מט:) "ת"ר כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה... בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה ומעלין להם תמידים... למחר שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר. כיון שהגיע לחצי חומה נעץ ציפורניו, (מדוע חצי חומה? מפני שחצי חומה מראה על מחלוקת, שהיתה כאן מחלוקת) נזדעזעה א"י ארבע מאות פרסה." בשלמא בגמ' סוטה אנו מבינים, שהרי מדובר שם על חזיר, על סמל הטומאה, שבא במקום התמיד, וארץ ֿישראל שהיא טהורה נזדעזעה. אבל מדוע על גילוי התרגום נזדעזעה א"י?
והנראה לפי מה שפירש בתוס' רי"ד בגמ' מגילה, על הבת קול שאמרה מי הוא זה שגילה וכו', "דכיון דכתב תרגומא דקראי לא מסרי נפשייהו למילפינהו כדמעיקרא". דהיינו, לא שעצם גילוי הסתרים הוא לא כהוגן, אלא, מכיון שגילה תרגום של נביאים, מעכשיו ואילך קל ללמוד את הנביאים, ולא מסרי נפשייהו כדמעיקרא. גילוי התרגום גרם להפחתה בעמל תורה, ומשום כך נזדעזעה ארץֿישראל. שהרי כהמשך לאם בחוקותי תלכו, דהיינו שתהיו עמלים בתורה, כתיב (ויקרא כו, ד) ו"נתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו והשיג לכם דיש את בציר וגו' וישבתם לבטח בארצכם", ולהפך, אם לא תשמעו לי (כו, יד) להיות עמלים בתורה (רש"י), כתיבי הקללות ר"ל. דהיינו, כשיונתן בן עוזיאל אמר תרגום של נביאים, והוריד מעמל התורה, נזדעזעה ארץ
ֿישראל, כי יש חס ושלום חשש שמא לא נוכל לקנות את ה"ותן חלקנו" בארץֿ ישראל, מאחר ואין את ה"ותן חלקנו בתורתך". שא"י היא ארץ אשר אבניה ברזל, אל תקרי אבניה אלא בוניה, הם התלמידי חכמים מקיימי עולם בבנינייהו (תענית ד. ורש"י שם), אלו האבנים של ארץֿ ישראל.
אם כן, גם אמרת חז"ל, שכל ההולך ד' אמות בארץֿ ישראל, תוסבר על פי התוס' בב"ב (מד: ד"ה דלא) דאין לך אדם שאין לו ד' אמות בא"י, שקנין הירושה המוחזקת לנו מאבותינו היא כללית לכל כלל ישראל, אבל יש בחינה של אחיזה פרטית בארץֿ ישראל, ה"ותן חלקנו" של ד' אמות, שבשבילה צריך לילך בעצמו, ולכן כתוב שכל ההולך ד' אמות מובטח לו שהוא בן לעולם הבא. שזה מקביל לאמרה "כל השונה הלכות בכל יום וכו'", באשר שתי האמרות האלה מתייחסות לחזקה ולבעלות הפרטית של כל אחד מאיתנו, המתווספת לחזקה הבאה מכח הירושה מאבותינו מדור דור.
וזהו מה שכתב הלבושי שרד בספרו ערבי נחל פרשת שלח, שעתניאל בן קנז לכד את קרית ספר (דביר), כאשר עם ישראל ירש את ארץֿ ישראל עם יהושע ועם כלב, ורק את קרית ספר לא כבשו. ומפרש שם, שכוחו של עתניאל בן קנז נבע מהחזרתן של שלוש מאות ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, בפלפולו, כאשר השלוש מאות הלכות הללו, הם החיוּת של המקום הזה שנקרא דביר ולפנים נקרא קרית ספר. בשעה שעתניאל בן קנז, החזיר את ההלכות האלה בפלפולו, ודייק מו"ר מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי אברהם זצוק"ל, דלא כתוב שהוא נזכר, אלא כתוב דהחזיר אותן בפלפולו, שגם עתניאל בן קנז לא נזכר בהלכות, אלא החזירן על ידי העמל תורה שלו, בפלפולו בכח הסברא שלו. וברגע שהחזיר את הלכות הללו, את ה"ותן חלקנו", זכה לכבוש את קרית ספר, משום שההלכות הללו, המה החיוּת של תורה של אותו מקום.
יהי רצון שנזכה להודות לה', להלל ולשבח את הקב"ה, על ה"ותן חלקנו" שזכינו אנו לישב בארץ ֿישראל בירושלים עיר הקודש בישיבה מרכז הרב, ללמוד תורה, ולהיות עמלים בתורה ולזכות את כל כלל ישראל. ומתוך כך נזכה בעז"ה לשירו לד' שיר חדש. כמו שכתבו מפרשי ההגדה של פסח, ששירה חדשה שבחו גאולים, בלשון נקבה, הפירוש הוא, שהיא כמו אישה שחוזר לה ההיריון, שירה שחוזרת על עצמה, כאשר מתחדשות הצרות ח"ו, ואז זקוקים שוב לגאולה, ושוב שרים על הגאולה. לעומת זאת הגאולה העתידה שתהיה הגאולה האחרונה, היא בבחינת זכר שלא תהיה אחריה שירה, ששירתה, "שירו לה' שיר חדש", תהיה לעד ולעולמי עולמים אמן סלה.



^ 1. | (ויש להעיר דאין זה מוכרח, שתוס' רק מוכיחים שבא"י יש לפחות ד' מאות פרסה ע"ש, ומכל מקום עדיין יש בהארבע מאות פרסה משמעות של ארץ ישראל וק"ל.)
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il