ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- מגד ירחים
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
"אַשְׁרֵי הַמַּקְשִׁיב הַטָּהוֹר אֲשֶׁר יַקְשִׁיב אֶת בַּת-הַקּוֹל שֶׁל כָּל הַיְצוּר הַקּוֹרֵא מִתּוֹךְ מַעֲמַקָּיו לְהִתְגַּלּוּת בְּהִירָה עֶלְיוֹנָה, טְהוֹרָה וּקְדוֹשָׁה. אוֹרוֹ-שֶׁל- מָשִׁיחַ נָתוּן בְּכִלְאֵי הַיִּסּוּרִים שֶׁל עָמְקֵי הָעֳמָקִים, וּבְעֵת קֵץ גְּאֻלָּה... יֻקְשַׁב אוֹתוֹ הַקּוֹל הָאַדִּיר וְהֶחָזָק, 'קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ'. וְהַקּוֹל עוֹלֶה וּמִתְעַלֶּה בִּתְכוּנוֹת חַיִּים וּמַעֲשֶׂה, בִּתְכוּנוֹת רַעְיוֹן וּמַחֲשָׁבָה, בִּתְכוּנוֹת הֲמוֹן גּוֹיִים וְרוּחַ עָרִיצִים, בִּתְכוּנוֹת נְפָשׁוֹת כְּמֵהוֹת, עוֹרְגוֹת וּמְקַוּוֹת, בִּתְכוּנוֹת חוֹלְמֵי-חֲלוֹמוֹת כּוֹעֲסִים וּמִתְקַצְּפִים, בִּתְכוּנוֹת אַנְשֵׁי יִשּׁוּב וּמְתִינוּת, בּוֹנִים וּמְשַׁכְלְלִים, בִּתְכוּנוֹת אַנְשֵׁי קדֶשׁ מַשְׁקִיפִים וּמְקַוִּים, פּוֹעֲלִים וְצוֹפִים יְשׁוּעָה וּגְאֻלָּה, וּמִכֻּלָּם יַעֲלוּ וְיִגָּלוּ זִרְמֵי אֲפִיקֵי הַנְּחָלִים שֶׁל הַמַּעֲמַקִּים, שֶׁכֻּלָּם אוֹמְרִים אוֹתָהּ הַתְּשׁוּעָה הַמְנַחֶמֶת: 'מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם ד', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב, וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם ד', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם'". (אורות / ישראל ותחיתו / לב)
חודש תמוז - שני אופנים לבֶּכִי
במבט ראשון נדמה כי חודש תמוז, החודש הפותח את ימי החורבן, מכיל בתוכו את כל המרכיבים שבכוחם להביא אותנו לידי בכי: תחילתם של ימי 'בין המיצרים', ולהבדיל - מזג אוויר לוהט, תחושת ליאות הנלווית לסוף שנה. אף שמו של החודש, 'תמוז', - כשמו של אליל בבלי קדום - אינו תורם להרגשה הטובה. עם זאת, במדרשי חז"ל רבים (מדרש תנחומא תצוה, ח; מדרש תהילים, יט ועוד) מצוין קשר מהותי בין חודש תמוז לבין התעצמות האור בעולם (המגיע לידי מיצוי מקסימלי בתקופה זוּ בה מגיעה השמש לשיא זריחתה והימים מתארכים) - דבר המרמז על המורכבות הקיימת בחודש תמוז, בו חושך החורבן ואור השמש מתערבים זה בזה.
בספר יחזקאל (פרק ח), מסופר על הנביא המתהלך בירושלים ורואה את "התועבות... אשר בית ישראל עושים". בין השאר הוא נפגש עם "נשים יושבות מבכות את התמוז" - אליל בעל עיני עופרת, אשר דרך עבודתו הייתה על ידי הבערת אש בסמוך לו, מה שגרם לאשליית דמעות-בכי הזולגות מעיניו. מחזה זה עורר פולחן בכייה קולקטיבית אצל הנוכחים כזכר ל'אל השמש' אשר בכיו היה, על פי המיתולוגיה האלילית, בחודש תמוז (מורה נבוכים ג, כט). היינו, בחודש תמוז אנו נפגשים עם תפיסת עולם פאגאנית המשעבדת את חיי האדם לתופעת הבֶּכִי, בֶּכִי הקשור באופן כֹלשהוא אל אור השמש.
מהו אם כן הבֶּכִי? כאשר מתקיים מפגש עם מציאות 'גדולה' כאורה הבוהק של השמש - מסך יורד, העיניים מתלחלחות ומתכסות בערפל, נוצרת אפשרות להתכנסות פנימית המסייעת לקלוט את האור העצום. כאשר נפגש האדם עם מציאות רגשית הגדולה ממידותיו - שמחה אדירה או להבדיל צער גדול - מגירות העיניים דמעות. הקב"ה טבע באדם מנגנון ביולוגי העוזר לעכל תחושות נפשיות קיצוניות, המסייע לקלוט, דוקא עקב הצמצום, את האור הגלוי בבשורה הטובה או החבוי בבשורה הרעה.
שתי צורות להתמודדות עם ה'תמוּזִיוּת'. שתי תפיסות עולם המתעמתות עם הארתה הכבירה של השמש, קרי, עם גודלה האינסופי של המציאות הנחשפת לעיני האדם, ולעיתים אף בצורתה השלילית. האחת, היא הדרך האלילית המשתקפת בפולחן התמוז: חוסר אונים, עין רעה, ייאוש, פסימיות, בכי כמטרה , בכי לשם בכי - "ויאמרו רוב האומות בחידותיהם ושיריהם, כי מן הפלא שימצא בזמן דבר טוב, אמנם רעותיו (של הזמן) - רבות ומתמידות" (מלבי"ם איוב ב, יא). אך הדרך השנייה היא הדרך הישראלית: הבכי כאמצעי , ההבנה כי "וירא אלהים את האור כי טוב" (בראשית א, ד) - המציאות בכללה הינה מלאת אור ואילו רגעי החושך, רגעי החורבן והבכי, הם רק אמצעי לחשיפת הטוב הפנימי המסתתר, חומות חיצוניות הקורסות כדי להצמיח מתוכם עולם טוב יותר, ירושלים עליונה יותר, - ו"לית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא" (זוהר תצוה, עמ' קפד).
דוקא בחודש תמוז, בו יוצאת חמה מנרתיקה ובו מצאו עובדי האלילים פורקן לתחושת ייאושם ותסכולם - בחודש זה משכיל עמנו להתמודד עם מציאות החורבן. התמודדות מתוך הבנה, כי לעיתים כדי להגיע אל האור הגנוז יש לעבור דרך תקופת אפילה, ודווקא מזרעה של לאה בעלת 'העינים הרכות' מרוב בכי (על פי מדרש תנחומא ויצא, ד) ובליווי בכייה של רחל הממאנת להינחם על בניה (על פי ירמיה לא, יד) - צומח משיח מזרע בית דוד,
"וּמִכֻּלָּם יַעֲלוּ וְיִגָּלוּ זִרְמֵי אֲפִיקֵי הַנְּחָלִים שֶׁל הַמַּעֲמַקִּים, שֶׁכֻּלָּם אוֹמְרִים אוֹתָהּ הַתְּשׁוּעָה הַמְנַחֶמֶת: 'מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם ד', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב, וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם ד', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם'" (ישראל ותחיתו, לב).~
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
