בית המדרש

  • מדורים
  • מדורים נוספים
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

undefined
3 דק' קריאה
מספרים על הרבי מליובאוויטש זצ"ל, שפעם אחת, במוצאי יום הכיפורים, עמד והתבונן בקהל הפונה בתום התפילה ללכת לאכול את סעודת סיום הצום, ותמה - כיצד יהודי יכול במוצאי יום כיפור לעזוב את השגותיו הרוחניות הגבוהות וללכת לאכול?
בבוקר, עת באו ראשוני המתפללים לתפילת שחרית, מצאוהו שעדיין עומד הוא אחוז במחשבותיו. ובאותו ליל שימורים, הלחין הרבי את הניגון החב"די הנפלא על המילים - "אנעים זמירות ושירים אארוג, כי אליך נפשי תערוג. נפשי חמדה בצל ידיך לדעת כל רז סודך".
המילים הללו הם גם עומק התשובה לשאלה - לאן אנו הולכים במוצאי יום הכיפורים. השאלה היא נוקבת מאד, הן במישור הפרטי והן במישור הלאומי. בפרטי: ביום הכיפורים - צמנו, התפללנו, התנקנו, והבטחנו לעצמנו להיות טובים יותר. במישור הלאומי: וודאי, התלהב בשבוע שעבר כל אחד מקוראי שורות אלו מהסקרים שפורסמו בהרחבה עצומה בכלי התקשורת השונים, על החיבור של עם ישראל לתורה ומסורת. בלטה שם מאוד העובדה, שגם הציבור המסורתי וה'חילוני' שומר על זיקה לבית כנסת וחגים. (באופן אישי, אנו בנתניה, זכינו לראות את המראה המפעים ביום הכיפורים, עת התנועה שובתת לחלוטין בכבישים הסואנים, והמונים המונים גודשים את בתי הכנסיות, בפרט בתקיעת השופר בסיום תפילת הנעילה).
וכאן צפה השאלה - למחרת כיפור היום הקדוש, מה נשאר מכל התרוממות הרוח הזו? אפשר לענות, ובצדק, יש חשיבות עצומה ביום הקדוש הזה גם בלי המשכיות. אך הרבי מחפש תשובה עמוקה יותר. נפשו עורגת לא-ל חי והוא מבקש להישאר ברוממות זו.
התשובה נעוצה במילים - "נפשי חמדה בצל ידיך". מיום הכיפורים, יהודי הולך לסוכה, לצל של הקדוש ברוך הוא. בסוכה, התרוממות הרוח החד פעמית של יום הכיפורים הופכת למציאות קבועה של חיים, מפני שביום הכיפורים כדי להתקרב לה' התנתקנו מהחיים הגשמיים של עולם הזה ואי אפשר להתמיד בכך, אך בסוכות אנו חיים את כל חיינו החומריים כמצוה.
בכך מנחה אותנו ההלכה באופן מאוד מדוקדק - "כיצד מצוות ישיבה בסוכה, שיהיה אוכל ושותה וישן ומטייל, ודר בסוכה כל שבעת הימים בין ביום ובין בלילה, כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה, וכל שבעת הימים אדם עושה את ביתו עראי ואת סוכתו קבע..." (שו"ע תרל"ט). יש שחושבים שיש מצוה רק לאכול סעודות קבע או לישון בסוכה, אך זה לא כך, המצוה היא להיות כל הזמן בסוכה. אמנם, כשם שמהבית יוצאים לעיתים לצרכים שונים, כך אפשר לצאת מהסוכה, אולם מעבר לאותם יציאות בשאר הזמן נמצאים בסוכה. כך הקשר לה' הופך למציאות של כל החיים.
יתרה מזו - גובה הסכך נלמד מגובה כנפי הכרובים, שהיו סוככים בכנפיהם בקודש הקודשים. ללמדך, שהסוכה רומזת לקודש הקודשים. אם ביום הכיפורים, נכנסנו לרגע עם הכהן הגדול לקודש הקודשים ויצאנו, הרי בסוכות אנו חיים בפנים. וכאן רומז הרבי - "לדעת כל רז סודך". בסוכות אנו בחדר של ה'. בחוץ - אפשר לעשות הצגות ולהסתיר סודות מכל העולם, אולם כשחיים עם מישהו באותו חדר, יודעים עליו הכול. לכן בסוכות מתגלים לנו כל הסודות של הקדוש ברוך הוא.
ובמישור המעשי, חשוב שנלמד מסוכות שלושה לקחים . הראשון - להיות אנשים שחיים בצורה מלאה את המצוות (ובהידור) ולא להשאירם ב'פינה' צדדית. השני - למצוא כל דרך להפוך את הזיקה העונתית של המוני בית ישראל למציאות חיים קבועה. והשלישי - בסוכות הקרוב מסתיימת בעז"ה תקופת ההקפאה. המקפיאים יודעים את הסוד שלימדנו הגר"א, שתי מצוות אדם נכנס אליהם אפילו עם הנעליים - סוכות וארץ ישראל. שתי מצוות אלו מבטאות את מציאות החיים השלמה בקשר קבוע עם ה'. נצא לבניה רחבה, בניה שתקבע את קשר החיים של עם ישראל לארצו ואלוקיו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il