ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- בהעלותך
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
עמרם בן סולטנה
לפיכך ביאר, ודקדק מהפסוקים שהנרות (בהם נותנים השמן והפתילה) היו מנותקים מגוף המנורה. ובכל פעם שהטיב הנרות היה שולפם מעל המנורה מנקה אותם ומחזירם למקומם ומדליק הנרות בזמן ההדלקה. נמצא שבכל יום היה בונה את המנורה מחדש, בזה ששם את הנרות על מקומם במנורה, לאחר שפירקם. שזו חנוכת המנורה בכל יום, לעומת מעשה הנשיאים שהיה חד פעמי. ולכן נאמר דבר שזה ציווי הטבה והדלקה. ואמרת דבר המיישב דעת אהרן.
ובתוך דבריו, אור החיים, תמה על דברי הגמ' (מנחות פח ב) דפליגי תנאי אם הנרות היו מחוברים לגוף המנורה, דאיכא למאן דאמר שהיו מחוברים. ואילו בפסוקים רואים שהיו נפרדים. א. שכשהזכיר הכתוב מעשה המנורה לא נאמר שהיו הנרות אל מול פני המנורה. ואם הנרות הם חלק ממעשה המנורה, היה צריך הדבר להתפרש במצות עשיית המנורה. ב. מהנאמר (במדבר ד, ט), ולקחו בגד תכלת וכסו את מנרת המאור ואת נרתיה ואת מלקחיה וגו', נלמד שהנרות אינם חלק אחד מהמנורה, כי אם הם חלק אחד ממנה, כיון שנאמר לכסות המנורה כלול בה כולה ומדוע צריכה תורה לפרט נרותיה, אלא שמע מינה שאינם מחוברים בה. ובכל זאת ציותה תורה לכסות הנרות עם המנורה, כמו מלקחיה ומחתותיה וכלי שמנה, הנזכרים באותו פסוק. עכ"ד.
אכן הכל מודים שמעשה הנרות היה שונה מגוף המנורה, לחד מאן דאמר, היו הנרות מופרדים מהגוף, ולמאן דאמר השני, של פרקים היו הנרות, שהיה ניתן לכופף את הנרות כלפי מטה כדי שיוכלו להטיב אותו ולקנחם היטב. כמבואר במנחות שם. שנמצא שהכל מודים שהנרות היו שונים מגוף המנורה שהיתה יציקה אחת. לפיכך כתבה תורה מפורש לכסות בכיסוי תכלת גם את הנרות, דאם לא כן היינו חושבים שאת הנרות אפשר להשאיר מחוץ לכיסוי (לפי שהכיסוי בא למנוע מלראות את כלי הקודש, כמו שנאמר, ולא יבואו לראות כבלע את הקדש (שם ד, כ). וכיון שהנרות שונים מגוף המנורה נחשוב שהם פחותים בקדושתם מגופה ואין צריך לכסותם). ולכן לא כתבה תורה, במצות עשיית המנורה, עשיית הנרות אל מול פני המנורה, כיון שהיו של פרקים, ניתן להטותם לכל צד שירצה. בפרשתנו, שנצטווה אהרן להדליק הנרות, נאמר לו כיצד להטות הנרות בשעת הדלקתן.
ועוד, עיקר דבריו, שכתב, שבכל יום היתה כעין חנוכת המנורה, אינו מובן. כי ביום הראשון של ההדלקה שמו את הנרות על מקומם ובזה נגמרה מלאכת המנורה וחנוכתה, מה שביום השני חזרו והורידו הנרות ושמו שוב, אינו נחשב לחידוש המנורה. וכעין ראיה לכך מהלכות שבת (אורח חיים סימן שיז, סעיף ב ובמשנה ברורה שם). שנתבאר שם, שהמטיל שרוך בנעל חדשה פעם ראשונה בשבת, חייב חטאת, דהוי מלאכת הנעל. אך אם הוציאו את השרוך ושמו אחר, מותר, כיון שהנעל כבר נגמרה. למדנו שמה שצריך תיקון חוזר, אינו נחשב לעשיה חדשה. והוא הדין לענין החזרת הנרות למקומם במנורה, שאינה חנוכת המנורה.
לפיכך נראה לבאר באופן אחר, שהנה בתחילת פרשת אמור (ויקרא כא, א) נאמר, אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם וגו'. אמור ואמרת שנה הכתוב לשון אמירה פעמיים. וכאן נאמר דבר ואמרת דיבור ואמירה. וכבר נתבאר בדברנו שם בעזרת השם יתברך, שדיבור היא פניה וקשר בין אחד לשני ואילו אמירה היא דיבור לשם ביטוי הדבר הנאמר, ולאו דוקא לאוזן שומעת. וכך היא מצות תלמוד תורה, שיש בה מצוה ללמד לבנו שהיא כעין דיבור. כנאמר במסכת ברכות (ו, א):
"ומנין לשנים שיושבים ועוסקין בתורה ששכינה עמהם, שנאמר (מלאכי ג, טז), אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע".
הרי ששנים לומדים זה עם זה הם מדברים איש אל רעהו. ויש בלימוד תורה גם מצוה ללמוד בעצמו, ואף בה יש יתרון למי שמוציא בשפתיו (כמבואר במדרש דברים רבה ח, ד).
והנה גרסינן במסכת ברכות (ח, א):
"דאמר ר' חייא בר אמי משמיה דעולא, מיום שחרב בית המקדש אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד".
וכתב מהרש"א שם, דבזמן שבית המקדש קיים היתה שם לשכת הגזית שמשם יוצאת הלכה פסוקה על פי סנהדרין, ועמהם בודאי השכינה שרויה. ועכשיו כשחרב בית המקדש, אותן ארבע אמות של הלכה שכל תלמיד חכם קובע לו בתלמוד, היא תחתיה להיות השכינה עמו. ע"כ. משמע שחשיבותו של המקדש בהשראת השכינה שבו, על ידי סנהדרין היושבים בלשכת הגזית ומשם יוצאת הלכה פסוקה לכל ישראל.
ולכאורה תימה, הן במקדש מקריבין קרבנות שהן כפרה על ישראל, ושם עיקר עבודת ה', ומדוע לא אמר מהרש"א, שזה יחודו של המקדש. ורק כאשר המקדש חרב נשארו ארבע אמות של הלכה.
אלא יש ללמוד מכאן שלימוד תורה והוראה נכונה, היא העיקר, וממנה באה השראת השכינה בישראל, וכל המקדש והכלים שבו, והעבודה הנעשית בו, אינן אלא להיות מכשירים לכפר על ישראל ולהעלותם להיות ראויים לשפע רוחני אלהי עליון הבא לאדם מישראל כאשר הוא לומד תורה ומדבק בה. ועל אחת כמה וכמה כאשר יש הלכה פסוקה אחת לכל ישראל, דבר שישראל זוכים לו בהיות המקדש.
וכן נראה מהקדמה לספר החינוך שכתב הרא"ה, שזה לשונו בהמשך דבריו, שנבחרה ירושלים, ועל כן נבחרה להיות משכן התורה ומקום העבודה וממנה יתברך כל כדור הארץ, כי שם ציוה ה' את הברכה. ע"כ. הרי שירושלים מקום המקדש, ראשית היא מקום משכן התורה ואחר כך מקום העבודה.
ובכל זאת גם כל תלמיד חכם בארבע אמותיו, השכינה שורה עמו, אף על פי שחביריו חלוקים עליו והם מפרשים את התורה שונה ממנו, והלכה נקבעת כמותם שהם הרבים, אך הוא ואנשי מקומו הכפופים להוראתו, צריכים לעשות כמותו. לפיכך נקראת הלכה זו בארבע אמותיו, שאינה מתפשטת לכל ישראל, לעומת הוראת הסנהדרין שבלשכת הגזית שהוראתם אינה מצטמצמת לארבע אמותיהן אלא נפרסת בכל ישראל.
המזבח שעליו מקריבים את הקרבנות מכפר על ישראל ומכשיר אותם להיות כלי קיבול לתורה. ואילו העלאת האש במנורה והטבת הנרות, היא משיכת כוח התורה מעולמות עליונים לאדם הגשמי והטבתו להיות מוכשר להתעלות רוחנית עליונה של התורה. אהרן שהוא ראש הכהנים מחונן בסגולה זו במיוחד כמו שאמר הנביא מלאכי (ב, ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. ואף במדבר בהיות ישראל בישיבתו של משה, אהרן ובניו הכהנים, היו ראשי המעבירים את התורה לעם, כמבואר במסכת ערובין (נד, ב הובא ברש"י שמות לד, לב) לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא דבר אל אהרן ואמרת אליו הטבת הנרות והדלקתן במנורה קשורה לדבור ואמירת התורה, ועל כן היא גדולה מחנוכת המזבח של הנשיאים.
ניתן לרכוש כל ארבעת הספרים שיצאו לאור בחנויות הספרים או בטלפונים: 9972675 02. 7507159 050. או באימייל [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
