ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- שם מרדכי
- נושאים שונים
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יוסף בן גרסיה
"בדבר שיש בו סימן - כולי עלמא לא פליגי, דלא הוי יאוש; ואף על גב דשמעיניה דמיאש לסוף - לא הוי יאוש, דכי אתא לידיה - באיסורא הוא דאתא לידיה".
הסוגיה מקדימה וקובעת שאם דבר מסויים הגיע לידי האדם בזמן שאסור היה לו לזכות בדבר ההוא; הוא לא יזכה בדבר - גם לאחר שיפקע האיסור לזכות בו.
אולם הרמב"ם הכריע כנגד הקביעה הזו (הלכות אישות פרק ה, הלכה ז): 1
"המקדש את האשה בגזל או בגניבה או בחמס, אם נתייאשו הבעלים ונודע שקנה אותו דבר בייאוש הרי זו מקודשת ואם לאו אינה מקודשת."
הרמב"ם הסתייע לפסיקתו מהסוגיה בבבא-קמא דף קי"ד ע"א:
" מתני' . נטלו מוכסין את חמורו ונתנו לו חמור אחר, נטלו לסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחרת - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשין מהן ... גמ' . תנא: אם נטל - מחזיר לבעלים הראשונים. קסבר: יאוש כדי לא קני, ומעיקרא באיסורא אתא לידיה. ואיכא דאמרי : אם בא להחזיר - יחזיר לבעלים ראשונים. מ"ט? יאוש כדי קני. מיהו אי אמר אי אפשי בממון שאינו שלי - מחזיר לבעלים הראשונים."
בסוגיה מובאת מחלוקת האם ניתן לקנות ביאוש. לפי הדעה האחרונה - "איכא דאמרי" – ניתן לקנות ב"יאוש" למרות שהדבר בא באיסור לידי זה שמחזיק בו (ובסוגיה מבואר שגם אביי מסכים לדעה הזו). מלשון ה"איכא דאמרי" מדוייק שהיאוש קונה מצד עצמו גם בלא שינוי רשות. דרכו של הרמב"ם לפסוק כ"איכא דאמרי"; ולכן הוא העדיף את הסוגיה הזו שבסוף מסכת בבא-קמא על פני הסוגיה שבתחילת פרק "אלו מציאות".
המגיד משנה דחק את דברי הרמב"ם שהאשה מקודשת בגזלה – רק מפני של"יאוש" הצטרף "שינוי רשות" שהדבר יצא מידי הגזלן ועבר לידי האשה. אולם הרמב"ם האריך בלשונו כדי להדגיש שהגזלה היתה קנויה לגזלן עוד לפני כן. מפני שיאוש קונה בפני עצמו – וכפשטות לשון ה"איכא דאמרי".
שיטת הרי"ף והטור
בסוגיה בבבא-קמא דף ס"ו ע"ב מובאת שיטת רבא בשם רב יוסף, ששנוי השם הוא הקונה; ובשנוי שם גרוע החוזר לעיקרו, צריך "יאוש" כדי ששנוי השם יהיה קבוע ויועיל לקנות. הטור בחו"מ סימן שנ"ג הכריע כשיטה זו; והשו"ע הביא דעתו שם בסעיף ב':
"... ואם יש עם היאוש שינוי השם שחוזר לברייתו , יש אומרים שקונה ואינו צריך להחזיר אלא דמיה."
הרי"ף הביא רק את דברי הסוגיה בתחילת פרק אלו מציאות - שיאוש אינו מועיל אם אתא לידיה באיסורא; והשמיט את הסוגיה בבבא-קמא דף ס"ו. הרי"ף נקט ששנוי השם החוזר לברייתו אינו מועיל גם בהצטרפות היאוש; ויאוש לבדו אינו קונה.
נמצאו שלוש שיטות מרכזיות:
א. הרי"ף פסק את הקדמת הסוגיה בתחילת "אלו מציאות" - שכולי עלמא לא פליגי - שיאוש אינו מועיל אם בא לידו באיסור (וכפי שהיא מובאת בדף י"ב ע"א מדפי הרי"ף).
ב. הרא"ש והטור פסקו כשיטת רבא בשם רב בסוגיה בבבא-קמא דף ס"ו ע"ב, שגם כשבא לידו באיסור , מועיל היאוש לשינוי השם שחוזר לברייתו, כדי לקובעו; ואז קונה מטעם שנוי השם.
ג. הרמב"ם פסק כ"איכא דאמרי" בסוגיה בבבא-קמא דף קי"ד ע"א; שיאוש מועיל אפילו שבא לידו באיסור.
אמנם גם לשיטת הרמב"ם, שהגזלן קנה את הדבר ב"יאוש" בלבד; התורה חייבה אותו להחזיר את הדבר לבעליו, והדבר משפיע למפרע על הקנין שהיה לו בדבר.
קניני השבח בגנב ובגזלן
זו לשון הסוגיה בבבא-קמא בפרק "מרובה" בדף ס"ו ע"א:
"אמר רבה: שינוי קונה, כתיבא ותנינא. ... יאוש - אמרי רבנן דניקני, מיהו לא ידעינן אי דאורייתא אי דרבנן; אי דאורייתא, מידי דהוה אמוצא אבידה, מוצא אבידה לאו כיון דמייאש מרה מינה מקמי דתיתי לידיה קני ליה, האי נמי כיון דמייאש מרה קני ליה, אלמא קני; או דלמא לא דמיא לאבידה, אבידה הוא דכי אתאי לידיה - בהתירא אתיא לידיה, אבל האי כיון דבאיסורא אתאי לידיה - מדרבנן הוא, דאמור רבנן ניקני מפני תקנת השבים."
באבידה - ה"יאוש" קונה את הדבר האבוד למוצא מן התורה. רבה מתלבט, האם ניתן ללמוד משם, שגם בגניבה ובגזילה היאוש יקנה את הדבר לגנב או לגזלן – מן התורה. או שמא לא, וה"יאוש" קונה בגניבה ובגזילה - רק מדרבנן.
מהרמב"ם משמע שפסק כשני הצדדים; בהלכות גנבה הוא פסק שה"יאוש" קונה מן התורה, ואלו בהלכות גזלה הוא פסק שהיאוש קונה מדרבנן.
זו לשון הרמב"ם בהלכות גניבה פרק א' הלכה י"א:
"היתה הגניבה ביד הגנב והשביחה מאליה כגון כבשה שילדה וגזזה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה, ואם אחר יאוש ילדה וגזזה משלם כשעת הגניבה".
הרמב"ם הכריע שאחר היאוש - הגנב קונה את השבח, והוא אינו מזכיר שזו תקנה מיוחדת.
אולם את דין השבח שאחר היאוש בגזילה פסק הרמב"ם, בדרך שונה; וזו לשונו לאחר מכן בהלכות גזילה ואבידה פרק ב' הלכה ב:
"נתיאשו הבעלים ממנה ולא נשתנית - קנה הגזלן כל השבח שהשביחה אחר יאוש ואינו משלם אלא כשעת הגזלה ודבר זה מדבריהם מפני תקנת השבים, וכשמחזיר הגזלה שמין לו השבח ונוטל מן הנגזל".
לעיל מיניה, בהלכות גניבה, הרמב"ם לא הזכיר את תקנת השבים. נראה שהרמב"ם סבור שחכמים הוצרכו לתקן תקנת השבים - דווקא בגזלן; ורק מפני תקנה זו אין הגזלן משיב את השבח שאחר היאוש; (וראה בקושיות המפרשים).
יש להבין את שיטת הרמב"ם, מדוע שונה הגזלן מן הגנב? מדוע ביאוש קונה הגנב את השבח מדאורייתא? ומדוע ביאוש קונה הגזלן רק מפני תקנת השבים?
שיטת מר זוטרא
נלענ"ד, שהסיבה לכך היא מפני שהרמב"ם פסק כשיטת מר זוטרא בסוגיה בבבא מציעא דף כ"ב ע"א. לשיטת מר זוטרא, רבא הכריע למסקנה - שרק חלות של מצווה מסוגלת לחול למפרע. לעיל בפרק "עתיד ולמפרע ברמב"ם" התבאר שהרמב"ם דחה סוגיות רבות מהלכה - לפי המסורת של מר זוטרא במסקנתו הסופית של רבא.
למסקנתו הסופית של רבא, יש השפעה גם על הכרעת ספקו של רבה בפרק "מרובה".
התורה חייבה את הגנב לשלם כפל - "חיים שנים ישלם", וכן את הגזלן להשיב את הגזילה - "והשיב את הגזלה". התורה לא חילקה בין לפני יאוש, שיש סברה לחייב להשיב את הדבר עצמו; לבין לאחר יאוש, שיש סברה להביא כסף במקומם. נמצאנו למדים - שהגנב והגזלן חייבים להחזיר את הגנבה והגזלה עצמם – והיאוש לא פוטר אותם מהחזרת הדבר לבעליו.
יש לברר, האם למרות שהבעלים התייאשו, הגנב והגזלן לא קנו כלל; או שלמעשה הם קנו ביאוש, אלא שיש שעבוד אפותיקי על הדבר הגנוב עצמו?
הנפקא-מינה מהחקירה הזו היא, כאשר הדבר הגנוב והגזול השביחו לאחר היאוש. אם הדבר שלהם - נמצא שהשבח שייך להם. אמנם מדין שעבוד-אפותיקי הם חייבים להחזיר את הדבר עצמו, אולם הם יוכלו לתבוע את השבח מן הנגזל – שהרי דבר שלהם השביח.
התלבטות רבה בבבא-קמא דף ס"ו הייתה, שהתורה גילתה לנו ש"יאוש" קונה בצדיקי (מוצא אבידה שאין בה סימן) 2 ולא ברשיעי (גנב וגזלן). אבל אחר שלמדנו מאבידה שיאוש מאפשר למוצא לקנות, ניתן לומר שגם ברשיעי יקנה היאוש.
ניתן לומר, שגם הרשיעי - הגנב והגזלן - קנו למעשה את הגנבה והגזלה ביאוש; ומה שהתורה גילתה שהם חייבים להחזירם אינו אלא מפני שיש שעבוד-אפותיקי על הדבר הגנוב והגזול.
רבה לימדנו שיש מסרת - "אמרי רבנן" - שיאוש קונה! אלא שלא ברור היה לרבה, האם הקנין שנוצר בעקבות היאוש הוא מדאורייתא ונלמד מאבידה, או מדרבנן.
הכרעת הרמב"ם
הרמב"ם הכריע, שיש הבדל בין גנב לגזלן ביחס לחובת ההחזרה של הדבר הגנוב והגזול. ולהבדל הזה יש השפעה על הכרעת ספקו של רבה.
ההבדל בדיני ההשבה 3 מבואר כבר בהקדמת הרמב"ם להלכות אלו.
זו לשון הרמב"ם בהקדמתו להלכות גניבה:
"הלכות גניבה. יש בכללן שבע מצות, שתי מצות עשה, וחמש מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) שלא לגנוב ממון. (ב) דין הגנב ..."
זו לשון הרמב"ם בהקדמתו להלכות גזלה ואבדה:
"הלכות גזלה ואבדה. יש בכללן שבע מצות, שתי מצות עשה, וחמש מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) שלא לגזול. ... (ה) להשיב את הגזלה. (ו) שלא יתעלם מן האבדה. (ז) להשיב האבדה."
לשיטת הרמב"ם חיובו של הגנב לשלם לבעלים - דומה לחיוב שפוסקים הדיינים לסתם "נהנה" לשלם מצד דיני בית-דין; וזהו חוב ממוני רגיל. 4
לשיטת הרמב"ם, שכשאמרה התורה - "חיים שניים ישלם", ולא חילקה בין לפני יאוש או לאחריו; היא גילתה שחוב זה אינו נמחל אחר היאוש; ושקיים בו שעבוד-אפותיקי על הדבר הגנוב.
אולם בגזילה קיימת מצווה מיוחדת על הגזלן, וציווי התורה לגזלן - "והשיב את הגזילה" - מצווה על הגזלן להשיב את הגזילה גם אחר היאוש.
בחלות שנובעת ממצווה - מצאנו ברמב"ם בפרק ח' מהלכות גירושין ה"א, שהאשה מגורשת לגמרי רק כאשר תקיים את התנאי, אולם החלות חלה למפרע מזמן נתינתו (ולכן גם אם נשאת לפני קיום התנאי לא תצא); כך כאשר מקיים הגזלן את מצוות - "והשיב את הגזילה", נחשבת הגזילה ל"מושבת" למפרע מרגע הגזילה - שבו החל חיובו במצווה.
ואמנם, קודם שהגזלן קיים את מצוות 'והשיב את הגזילה' היה דומה מצבו - באופן עקרוני - לדין הגנב; והשבח שאחר היאוש צריך היה להיות שלו. אולם אחר שיקיים את מצוות ההשבה, חלות שם "מושב" חלה למפרע מרגע הגזילה, ונמצא שכל הזמן היתה הגזילה שייכת לבעליה - והשבח מגיע לבעלים - שהרי שלהם השביח.
נמצא שכדי להקל על הגזלן בתשובתו, הוצרכו לתקן תקנה מיוחדת שתשווה את דינו לדין הגנב שעושה תשובה.
אולם, אם הגזלן אינו יכול לקיים את מצות ההשבה חזר דינו להיות כדין הגנב; ושניהם מופיעים בהלכה אחת כמבואר ברמב"ם בהלכות גזלה פרק ב' הלכה ח'; וע"ש.
^ 1.וכן מבואר בהלכות איסורי מזבח פרק ה' הלכה ז'
^ 2.התורה ציוותה שהאבידה אותה אנו חייבים להשיב היא שמלה וכיו"ב. למדנו מכך שדווקא בדבר שיש בו סימנים קיימת חובת השבה; אבל בדבר שאין בו סימנים - חזקתו שהתייאשו ממנו - ומותר לקחתו.
^ 3.הבדל זה מדוייק מתוך קושיית הסוגיה בחולין דף קמ"א ע"א וז"ל: "... תא שמע: גנב וגזלן ישנן בכלל מלקות - דברי רבי יהודה' והא הכא, דלאו שניתק לעשה הוא, דרחמנא אמר 'לא תגזול' 'והשיב את הגזלה' שמע מינה: טעמא דר' יהודה משום דקסבר לאו שניתק לעשה לוקין עליו! ...". הברייתא מזכירה קודם את הגנב ולאחריו את הגזלן, אך הקושיה היא רק מן הגזלן ומבואר, שגזלן נחשב - ניתק לעשה, ואילו גנב נחשב – ניתן (ניתק) לתשלומין.
^ 4.וכן מבואר בספר המצוות לרמב"ם שורש י"ד, שתשלומי הגנב הם מצווה על בית הדין לחייבו, וז"ל שם: - " ואופן המנין האמתי הוא מה שזכרתיו שיהיה כל מין עונש מצות עשה. עד שיהיה דין תשלומי גנב מצות עשה (ע' רלט) שאנחנו נצטוינו שנחייב זה השיעור...".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
