ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- ספריה
- חושן משפט
- דיינים
- משפחה חברה ומדינה
- דיני ממונות וצדקה
- סדרי הדין והדיון
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
גילה בת רחל
מאז שקיבלתי את פסק הדין אני מרגישה חוסר צדק לגבי הפסיקה, לא בגלל זיכוי הנתבע שניתן להבין שזה מחוסר הוכחות, אלא מהקלות שבה זה נעשה. לפיכך שבית הדין לא ביקש לשלוח את המסמכים לבדיקה בעצמו (שהוכיחו בסופו של דבר קשר לנתבע) אלא זה נעשה מצידי. וכן אם אין מספיק הוכחות מדוע לא להשתמש בעניין השבועה? אני מבקשת לדעת, האם ניתן לעשות משהו בנידון?
תשובה:
כמובן שאין באפשרותי לדון ביניכם אלא זהו תפקידו של בית דין השומע ודן בין הצדדים לפי תורת ישראל. על פי הסכם הבוררות הנהוג היום בבתי הדין חותמים שני הצדדים שמקבלים מה שיפסקו הדיינים בין לדין ובין לפשרה, וממילא ביד הדיינים להכריע על- פי שיקול דעתם כפי מה שעיניהם רואות.
במקרים מסויימים היה מקום לחייב שבועה על-פי שורת הדין ובכך למצות את האמת, אולם בדורות האחרונים מקובל שלא להשתמש בכלי-בירור זה, וזאת מחשש שמא מחמת חלישות הדורות ביראת שמיים ופחד השבועה עלולים להגיע לשבועה לשקר ח"ו 1 - מה שעלול לגרום קללה לכל העולם כולו חלילה (ראה מסכת שבועות ל"ט ע"א).
בהנחה שדנתם בפני בית-דין טוב וראוי, עלייך לדעת שמה שדנו אותך זהו דין אמת בעיני ה', והגמרא (סנהדרין ז' ע"א) אומרת שבמושב שלושת הדיינים שרוייה השכינה, ש"כל דיין שדן דין אמת לאמתו משרה שכינה בישראל שנאמר (תהלים פ"ב) אלהים נצב בעדת אל". ואף אם נראה לנו שהדיינים טעו בשיקול הדעת, לרוב אין זה כך ואיננו מודעים למכלול השיקולים העומד בפניהם.
אחרי הכל אף אם באמת טעו עלייך לדעת שכל כסף שנלקח ממך שלא בצדק יחזור אלייך על ידי הקב"ה עד הפרוטה האחרונה. דבר נוסף, ייתכן ולפני הקב"ה חשבונות נסתרים מדוע היה עלייך להפסיד את אותו הממון, והכל לטובה ולברכה בבחינת "והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית", שהרי "צדיק וישר הוא". ואני מאחל לך שה' ימלא חסרונך במהרה.
הרחבה בעניין חיוב שבועה בימינו:
א. פתיחה: שבועת הדיינים
אחת מן השבועות האמורות בתורה היא שבועת הדיינים, אותה מטילים הדיינים על הנתבע. שבועה זו כוללת שלושה סוגי שבועות: שבועת מודה-במקצת, שבועת השומרים, ושבועת עד אחד.
ישנן עוד שבועות בית-דין שאינן מן התורה ונתקנו בתקופת המשנה (יעויין מסכת שבועות פרקים ששי ושביעי) וכן מאוחר-יותר בתקופת האמוראים ["שבועת היסת"] (גמרא שם מ ע"ב).
ב. האם מותר להישבע על האמת?
שבועת שקר היא איסור חמור וברור. אולם לגבי שבועת אמת יש לברר האם אדם אשר בית-הדין הטיל עליו שבועה ויודע הוא שהאמת עמו חייב להישבע או שמא רשאי לישבע, או אולי אין לו לנהוג כן כלל.
ג. דעת הרמב"ם
נאמר בתורה (דברים פרק י, כ) "אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ".
לשון הכתוב "בשמו תשבע" משמעה הוראה חיובית לישבע, ובאמת כך הבין הרמב"ם שכתב כן בספר מצוותיו (מצות עשה ז):
"והמצוה השביעית היא שציונו להשבע בשמו יתעלה כשנצטרך לקיים דבר מן הדברים או להכחישו כי בזה הגדולה לשם יתעלה וכבוד ועילוי, והוא אמרו (ואתחנן ו, עקב י) 'ובשמו תשבע'. ובביאור אמרו (שבועות ל"ה ע"ב) אמרה תורה השבע בשמו ואמרה תורה אל תשבע. רוצה לומר כי כמו השבועה שאינה-צריכה אתה מוזהר ממנה והיא מצות לא תעשה, כן השבועה בעת הצורך מצווה בה והיא מצות עשה".
ד. דעת הרמב"ן
לעומת הדברים הללו ישנם מאמרי חז"ל המורים לכאורה את ההפך, שמדבריהם נשמע שאפילו שבועת אמת אין להישבע.
זו לשון המדרש תנחומא (פרשת מטות סימן א'):
"אמר להם הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שמותר לכם לישבע בשמי אפילו באמת? אין אתם רשאין לישבע בשמי, אלא אם יהיה בך כל מדות אלו: 'את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע'... אם יש בך כל הללו אתה יכול להשבע, ואם לאו אין אתה רשאי להשבע.
מעשה בינאי המלך אשר היה לו שני אלפים עיירות בהר המלך, וכולן נחרבו על שבועת אמת. כיצד, אדם אומר לחבירו 'בשבועה שאני הולך ואוכל כך וכך במקום פלוני, ואשתה כך וכך במקום פלוני', והיו הולכין ומקיימין את שבועתם ונחרבו, ומה הנשבע באמת כך, הנשבע לשקר על אחת כמה וכמה" 2 .
ברייתא דומה מובאת במדרש ויקרא רבה (פרשת ויקרא פרשה ו'): "הדא דברייתא אמרין בין זכאי בין חייב לידי מומי (שבועה) לא תעול".
מכח המקורות הללו משיג הרמב"ן על הרמב"ם בספר המצוות כותב:
"והנראה אלי כי הכתוב הזה 'ובו תדבק' מצוה שנשבע בשמו לקיים מצותיו יתברך ולהזהיר מן העבירות, אמר 'את ה' אלקיך תירא' בכל עניין היראה והפחד ושלא תזכור שמו לבטלה. 'ואותו תעבוד' בעשיית המצות. 'ובו תדבק' שתדביק נפשך אל מצותיו ואל עבודתו ותזרז אותה אליו בשבועות ואסרים לקיים חפצו, ויש לך רשות להשבע בשמו לקיים כל דבר. וכן ענין השבועה נכפל עוד בפסוק אחר (דברים פ"ו), 'את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע לא תלכו אחרי אלהים אחרים'. ואין הכפל ראוי ברשות. ולכן נאמר שהוא לאו הבא מכלל עשה ובשמו תשבע ולא תלכו בזה אחרי אלהים אחרים להשבע בהם או לעבדם ולירא מהם".
כלומר לדברי הרמב"ן אין מצות עשה להישבע שבועת-אמת וזו אך רשות לנהוג כן. ובדברי התורה הללו אזהרה לאדם שעומד לישבע שיישבע בשם ה' צבאות ולא בשם ע"ז.
ה. הדיון בשיטת הרמב"ם
בהבנת דברי הרמב"ם נחלקו הפרשנים: ישנם שהסבירו כי לדעתו אין השבועה מצות עשה חיובית אלא אך רשות, וכדברי הרמב"ן הנזכרים (ראה "לב שמח", "קנאת סופרים" 3 , ו"תורה תמימה").
את דבריהם הם מסייעים מפסק הרמב"ם בהלכות שבועות (יא, ג) שם כתב "ומותר לאדם להישבע על המצוה לעשותה כדי לזרז את עצמו ואף על פי שהוא מושבע עליה מהר סיני שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך". וממה שנקט לשון "מותר" בלבד ולא כתב שמצוה היא, הסיקו שרשות היא.
אחרים נקטו בדעת הרמב"ם ששבועת-אמת הויא מצווה מן התורה וכמשמעות דבריו בספר המצוות הנ"ל (רדב"ז וה"מגילת אסתר").
את הקושי מדברי הרמב"ם בהלכות שבועות הם מיישבים ע"פ חילוק בין שבועה שמשית על עצמו מרצונו כגון זירוז לקיום מצוה וכיו"ב אז אין בכך מצוה רק רשות. אמנם כשנשבע על מנת לבסס את דבריו ולאמתם - בזה ישנה מצוה מן התורה.
על פי חילוק זה מתבאר גם המדרש בתנחומא לגבי ינאי המלך, משום ששם היו נוהגים לחייב עצמם בשבועות ללא כל-צורך והדבר מורה על זילות עניין השבועה בעיניהם 4 .
לדבריהם אף את דברי הברייתא הנזכרת נצטרך לפרש באופן האמור.
המנחת יצחק (ח"ד סימן נב) מסכם שלפירוש זה בדברי הרמב"ם יוצא שישנם שלושה חילוקים בדבר השבועה:
1. כשיש צורך בה, הויא מצות עשה.
2. כשאין בה צורך כל-כך, הויא רשות.
3. כשאין בה צורך כלל, הויא מצות לא תעשה.
ו. האם כשאחד מבעלי הדין נשבע נחשבים שניהם כרשעים?
לגבי צורת הרתעת הנשבע בבית-דין אומרת הגמרא (שבועות לח ע"ב-לט ע"א):
"תנו רבנן: שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה, אומרים לו: הוי יודע, שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני 'לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא' (שמות כ). וכל עבירות שבתורה נאמר בהן 'ונקה', וכאן נאמר 'לא ינקה'. וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו וממשפחתו. וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו ומכל העולם כולו... וכל עבירות שבתורה, אם יש לו זכות תולין לו שניים ושלשה דורות, וכאן נפרעין ממנו לאלתר... שנאמר... 'וכילתו ואת עציו ואת אבניו' הא למדת, דברים שאין אש ומים מכלין אותן - שבועת שקר מכלה אותן".
וממשיכה הגמרא ואומרת: "אם אמר איני נשבע - פוטרין אותו מיד, ואם אמר הריני נשבע - העומדין שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה" (במדבר טז).
הקושיה שמתעוררת מיד היא מדוע מכנים הדיינים את שני בעלי-הדין 'רשעים' בעוד אך אחד מהם נשבע?
המאירי (שם לט ע"א) מבאר שבאמת הנשבע בלבד נקרא רשע ומה שכתוב "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה" היינו משום ש"אחד מהם רשע בודאי הואיל ושבועה זו על טענת ודאי היא באה".
הרב ברוך אפשטיין בעל ה"תורה תמימה" (דברים פרק ו' הערה ע') מתייחס לקושי זה ומגיע למסקנה אחרת:
"ואם אמר הריני נשבע, העומדים שם אומרים זה לזה 'סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה'... אלא ודאי דגם משבועת אמת מצוה להימנע, וכשאינו נמנע מזה נקרא רשע".
בעקבות הבנה זו, ממשיך הרב ומסיק "מכל אלה ההכרח יכריח לומר בדעת הרמב"ם דאין כונתו שמצוה לכתחלה להביא עצמו לשבועת אמת בשם ה', אלא שאם אינו רוצה למנוע עצמו משבועת אמת והוא צריך לישבע, אז מצוה לישבע רק בשם ה' ולא בשם זולתו, ואף על פי ששטחית לשון הרמב"ם אינו מורה כן, אבל הן כפי שבארנו בהכרח צריך לומר כן, ודו"ק.
וטעם הדבר בכלל שראוי להימנע גם משבועת אמת, נראה משום דאפשר שיהיה מי שיחשוד אותו שנשבע לשקר או לפחות לא על אמת מוחלט, ויחשוב לפי זה שהוא מוציא ש"פ לבטלה, והרי אפשר על ידי זה לבא לידי חילול השם, ואין להאריך עוד בזה".
ז. דברי ה"חתם סופר" וה"מנחת יצחק"
החתם סופר (חו"מ סימן צ') מעלה בתשובה שאסור להישבע אף על אמת ויש להתאמץ בכל-עוז להגיע לפשרה.
את דבריו סייע מדברי הגמרא במסכת שבועות "מי יימר דמשתבעת", ממנה נשמע שרגילות היא שיפסיד אדם ממונו ובלבד שלא ישבע אף על אמת.
עוד הוכיח דבריו מהר"ן ריש פרק כל הנשבעין (כה ע"ב מדפי הרי"ף) בהסבר קושיית הגמרא "ליתיב ליה בלא שבועה" (גבי שכיר שנשבע ונוטל), כתב, "נהי דמדינא ודאי אפילו בשבועה לא שקיל, הוה לן לתקוני דליתב ליה בלא שבועה, שהרי נושא נפשו על שכרו ושכרו מועט, ואיכא למיחש בכדי חייו, דהא איכא אינשי דפרשי משבועה ואפילו בקושטא לא בעי לאישתבועי".
בביאור דבריו כתב החת"ס: "משום דהשכיר הוה העני יעזוב שכרו ביד בעל הבית ולא ירצה לשבע אפילו באמת, כי כן דרכן של בני-ישראל להפסיד ממון עצמם ולעשות כל טצדקי שלא לשבע אפילו באמת, ולפי עניות דעתי זו השיב בזה, ומנהג ישראל תורה ואין להרהר".
גם ה"מנחת יצחק" הנזכר סמך ידו על ראיה זו 5 , וכתב שדעת הרמב"ם היא שאך אדם אשר מצויות בו מידות אלה של יראת ה' ודבקות הבורא כדברי הפסוק הנ"ל מצוה עליו לישבע, וכל זאת אך ורק בשעת הצורך כגון שהתחייב שבועה בבית דין, הא לאו הכי לא, אולם לשאר כל אדם יש איסור להישבע.
ח. מדוע שבועה אינה מקובלת בימינו?
נראה שהטעם העיקרי שאין בתי-הדין משביעים בזמן הזה הוא מחמת התקלה שעלולה לקרות, שאף אדם שבטוח בצדקת דבריו לא ידקדק כראוי בהרצאת דבריו, ואחר שיישבע יווכח ששגה או טעה במשהו, ונמצא נכשל בשבועת-שקר.
ה"מנחת יצחק" מביא מקור לחשש זה מדברי הגמרא במסכת נדרים (י' ע"א) אשר משווה בין נדר לבין נדבה ואומרת שלא טוב לנדור לכתחילה אפילו נדר שנועד לטובה לשם התחזקות במצווה, משום "דילמא אתי לידי תקלה". ואם בנדרים כך, קל וחומר לגבי שבועות, שכך אומרת הגמרא (שם כ ע"א) "תנא: לעולם אל תהי רגיל בנדרים, שסופך למעול בשבועות", ופירש הר"ן "בשבועות - דחמירי טפי דכתיב בו לא ינקה (שמות כ)".
סיבה נוספת שאין בתי-הדין מטילים שבועה בימינו היא שישנו חשש אמיתי שמא ייכשלו באיסור שבועת שקר במזיד, וזאת בעקבות ירידת הדורות - שאין אנו יראים מחומר עוון שבועת-שווא כראוי, וכפי שהיו זהירים אבותינו, ולכך בוחרים בתי-הדין להימנע מאפשרות חמורה זו.
הגמרא במסכת בבא מציעא (ה' ע"ב) דנה האם שייך לחשוש שמא "מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא", כלומר האם מי שחשוד על ממון שנטל לעצמו שלא כדין חשוד גם-כן באיסור שבועה לשקר, לומר שלא יוכלו הדיינים לסמוך על שבועותיו?
הגמ' מסתפקת בשאלה זו, ולא מסיקה מסקנה ברורה. בכל אופן ברור איפה שאף למאן דאמר שאיננו חשוד על השבועה, היינו מאחר שבני-האדם יראים מאיסור שבועה לשקר יותר מאשר איסור גזל. אמנם אם ברור שאין האנשים יראים כראוי מאיסור שבועה לשקר בוודאי שאין לבית הדין להביאם לידי נסיון חמור כזה.
מחמת כן נמנעים בתי הדין מהטלת שבועה על בעלי-הדין 6 ומעדיפים את הפשרה.
ט. הסבר מחשבתי לחומרת שבועת השקר
לסיום נביא מדברי המהרש"א בביאור הגמרא במסכת שבועות (ל"ט ע"א) שבשעה שאמר הקב"ה לא תשא כו' נזדעזע כל העולם כולו וז"ל, "הוא מבואר ששמו של יתברך הגדול הוא קיומו של עולם ויסודו שבו ברא העולמות, כמו שכתוב כי ביה ה' צור עולמים. ולזה המשיא שמו לשוא הוא מתיש כח פמליא של מעלה.
ויסוד הזה והוא הטעם בזה שאמרו דברים שאין אש ומים מכלה אותן שבועת שקר מכלה אותן כדכתיב 'וכלתו את עציו', לפי שמסלק מהן כח ויסוד הבריאה המקיימם שהם אותיות השם, וכדמסיק לקמן דהיינו טעמא דכתיב בהו 'לא ינקה' ואפילו לשבים, ועל-פי מה שאמרו ראה שאין העולם מתקיים ברא התשובה והכא דאין התשובה מועלת נזדעזע קיומו של עולם".
^ 1.להרחבה בעניין עיין מאמרו של הרב נתן חי בקובץ "משפטי ארץ" חלק ב עמוד 459.
^ 2.מדרש זה הובא להלכה בשו"ע או"ח קנו, א.
^ 3.מובאים במנחת יצחק (ח"ד סימן נב).
^ 4.ציץ אליעזר חלק ח, סימן ח, אות ב (בשאלה השניה).
^ 5.לענ"ד צע"ג מה ראיה יש כאן, שהרי לכאורה נראה מכאן דווקא ההפך, וכפי שאבאר:
הגמרא אומרת לגבי שבועת השכיר שתקנוה חכמי המשנה, שעקרו חכמים את השבועה מבעל הבית והטילוה על השכיר משום כדי חייו, היות ובעל הבית טרוד בפועליו. הגמרא שואלת על-כך; אם מעיקר הדין השבועה מוטלת על בעל הבית וזה אינו יכול להישבע, מדוע לא יטול השכיר את ממונו בלא שבועה? ומתרצת הגמרא שהטילו על השכיר להישבע כדי להפיס דעתו של בעל הבית.
את הצעת הגמרא שהשכיר יטול ללא שבועה, ניתן להבין בשני אופנים: א. לשכיר מגיע מן הדין ליטול ללא שבועה וחכמים החמירו עליו שישבע כדי להפיס דעתו של בעל הבית. ב. לשכיר לא מגיע מן הדין ליטול אפילו בשבועה, ותיקנו לו חכמים שיטול על ידי שבועה משום כדי חייו. התוספות שם למד כאפשרות הראשונה, אולם הר"ן נוקט כאפשרות השניה שהצענו, והצעת הגמרא שיטול ללא שבועה היא משום שישנם אנשים הפורשים משבועה אף על-אמת.
מדברי הר"ן אלו למד החת"ס וזו לשונו "כן דרכן של בני ישראל להפסיד ממון עצמם ולעשות כל טצדקי שלא לשבע אפילו באמת, ולפי עניות דעתי זו השיב בזה, ומנהג ישראל תורה ואין להרהר". ולדידי אינו מובן, שהרי ברור שהר"ן לא בא להורות הלכה שעל האדם להימנע משבועה בכל מחיר, ובדבריו בא לתאר מציאות שישנם מקצת אנשים שפורשים אפילו משבועת אמת ואם-כן לא תועיל להם תקנת נטילה בשבועה. אמנם אין בדבריו כל ראיה גבי הנידון אם מותר להישבע על-אמת אם לאו.
יתרה מזאת, בשלמא אילו מסקנת הגמרא הייתה כן היה מקום להוכיח הימנה, אולם הגמרא משיבה על-כך מיד כי חכמים הטילו השבועה על השכיר אך בכדי להפיס דעתו של בעל הבית. עתה הגע בעצמך, אם אכן צריך לפרוש אפילו משבועת אמת, אכתי איכא למיחש שיימנע השכיר משבועה זו, וקשה לפ"ז מה הועילו חכמים בתקנתם. ויותר נראה להסתייע מכאן בהפך, שמותר להישבע על-אמת.
ויש קצת ליישב ולומר שבאמת גם חכמים סוברים שיש לפרוש אף משבועת אמת ואין מצוה בכך, אך תיקנו את השבועה ונתנו אפשרות למי שמקפיד על ממונו או שנמצא בשעת הדחק של "כדי חייו", שיוכל להישבע וליטול, ועדיין צ"ע.
^ 6.עיין עוד במאמר של הרב נתן חי בקובץ משפטי ארץ שם קיבץ מספר דוגמאות לכך שאף בדורותינו נהגו בתי-דין להשביע לעיתים רחוקות. בדבריו מנה את הדיינים החשובים הרב משה כלפון הכהן בעל שו"ת "שואל ונשאל" (חלק א, חו"מ סימן כט), הרב שלמה שמשון קרליץ בעל שו"ת "עטרת שלמה" (חלק ב, לו, ז), הרב יצחק וייס בעל שו"ת "מנחת יצחק" (חלק י, סימן קמד), פס"ד בית הדין הגדול בירושלים תשל"ז/126 (הובא במשפטי שאול מ"ה), הרב ניסים קרליץ חייב בעל דין שבועת "אין לי" שמקורה בדברי הגאונים, בשנת תשמ"ז.
יש לציין שבכל המקרים הללו מדובר בחברה שמורה ומצומצמת ובאנשים יראי-שמים שלא היה בהם כ"כ לחשוש לשבועת שקר חלילה.
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.

מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.

אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.

חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.

שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.

לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.

תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.

יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.

עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.

רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.

חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.

חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית

תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.








