ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- תרגום יונתן - והחיילים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אפרת בת נעמי
כאשר בני ישראל החלו בדרכם מהר סיני לארץ ישראל; העם היו "כְּמִתְאֹנְנִים" ולכן בערה בם אש ה', והמקום נקרא תַּבְעֵרָה . לאחר מכן האספסוף שבקרבו התאוו לאכול בשר. משה אמר לה' שהוא אינו יכול לשאת לבדו את העם. הקב"ה נענה למשה, וביקש ממשה לבחור שבעים זקנים שיעזרו לו. לאחר ששבעים הזקנים התנבאו ירד שְׂלָו על המחנה; אולם בסופו של דבר מי שאכל מהַשְּׂלָו מת, ולמקום ההוא קראו "קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה". לפני ירידת הַשְּׂלָו, שני אנשים, התנבאו בנפרד מהאחרים (במדבר יא, כו-כט):
"וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה: וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה: וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם: וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם:"
תרגום יונתן בן עוזיאל מספר סיפור תמוה על הורי אלדד ומידד, וזו לשונו בתרגום חופשי:
"וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד - בניו של אליצפן בן פרנך שילדה לו יוכבד בת לוי בזמן שגרשה עמרם בעלה, וְנִשֵּׂאת לו עד שלא ילדה את משה - וַתָּנַח עֲלֵיהֶם רוח נבואה..."
דברי התרגום תמוהים. לאחר שבני ישראל סיימו את נדודיהם במדבר וכבשו את עבר הירדן המזרחית; הם נצטוו לבחור נשיאים שיכבשו וינחילו עבורם את הארץ. אחד מהם היה - אליצפן בן פרנך נשיא שבט זבולון.
אם אליצפן נשא את יוכבד לפני לידת משה, מסתבר שהוא היה אז לכל הפחות בגיל בר-מצוה. מאז ועד מות משה והכניסה לארץ ישראל עברו כמאה ועשרים שנה נוספות. לפיכך, בזמן הכניסה לארץ אליצפן היה אמור להיות זקן מופלג בגילו של יעקב אבינו כשהוא ירד למצריים. תמוה מאוד שזקן מופלג, שאולי אפשר לשאת אותו בעגלות, מסוגל לנהל קרבות. מה כוונת התרגום?
נבואת אלדד ומידד שבתרגום יונתן
כדי להבין את כוונת התרגום צריך לעיין בהמשך דבריו; וזו לשונו בתרגום חופשי:
"אלדד היה מִתנבא ואומר - הנה משה נאסף מִן העולם ויהושע בן נון משרת המחנה עומד אחריו ומנהיג את ישׂראל ומביא אותם לארץ הכנעני ומנחיל אותה להם. מידד היה מִתנבא ואומר - הנה שׂלוים עולים מִן הים ומכסים כל מחנה ישׂראל ויהיה לעם לתקלה. אך שניהם כאחד מתנבאים ואומרים - הנה מלך עולה מארץ מגוג בסוף הימים ואוסף מלכים ושׂרי צבא לובשי שִׁריונים וכל העמים ישמעו לו ועורכים מלחמה בארץ ישׂראל על בני הגלות; אך ה'אדון' (הקב"ה) ניצב להם בשעת צרתם, והורג כולם בשׂרפת נשמה בשלהבת אש שיוצאת מִתחת כִסא הכבוד ונופלים פִגריהם על הרי ישׂראל... ואחר כך יחיו כל המתים של ישׂראל ויתענגו מִן ההר שהוצנע להם מִן ההתחלה ויקבלו שׂכר מעשׂיהם..."
תרגום יונתן אומר, שאלדד ומידד נבאו על מות משה ועל התקלה שהַשְּׂלָו יגרום לישראל; ולאחר מכן הם ניבאו על מאורעות גוג ומגוג. התקלה שהַשְּׂלָו גרם לישראל - מבוארת בתורה בסמוך; ומלחמת גוג ומגוג מתוארת בנבואות יחזקאל (לח-לט).
העיון במסורת חז"ל מעורר תמיהה רבה ביחס לשני המאורעות האלו.
המהרש"א אומר שמסוגיות התלמוד משמע 1 , שהמאורעות שמתוארים בירידת השְּׂלָו בפעם השניה - ארעו כבר בפעם הראשונה; וכן נמצא מפורש גם ב"מדרש הגדול" על ספר שמות 2 :
"כל מה שארע להם בשְׂלָו שני - ארע להם בשְׂלָו ראשון, ילמד סתום מן המפורש"
אך הדבר קשה ותמוה. אם ישראל מתו כבר בפעם הראשונה שהַשְּׂלָו ירד, מדוע הם לא חששו לאכול מהַשְּׂלָו בפעם השניה?
בתלמוד ירושלמי (שביעית פ"ד ה"ח) מובאת דרשה מפליאה לגבי תקופת מלחמת גוג:
"אמר רבי יונה בשם רבי חמא בר חנינא: המת בשבע שני גוג - אין לו חלק לעתיד לבוא!"
דברי הירושלמי תמוהים, מדוע אדם זקן שלא זכה להאריך ימים ולעבור את כל "שבע שני גוג" - לא יזכה לחלק לעתיד לבוא?
כדי לענות על הקשיים שבמסורות חז"ל - צריך לעיין בילקוט שמעוני, וכדלקמן.
ה"אש" לפי מסורת ילקוט שמעוני
בילקוט שמעוני (תורה, תשלב) נאמר:
" 'ויהי העם כ מתאוננים'. מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה..."
ילקוט שמעוני אומר שהחטא של "המתאוננים" שהתאוו - לא היה חטא גמור; ולפיכך הם גם לא נענשו ב"מכה גמורה" - הם לא בערו ממש והם לא מתו ממש. לפי ילקוט שמעוני, גם בפעם הראשונה שהשְּׂלָו ירד לעם ישראל, בני ישראל "בערו" ו"מתו" כשהם אכלו אותו. אלא שאז הם לא זכו לראות זאת; והם זכו לכך רק בפעם השניה.
כאשר ישראל יצאו ממצרים ליוו אותם סלעים שנבקעו, ויצאו מהם מים וגם חומרים מזינים נוספים וכך הם התקיימו במשך חודש ימים (דברים לב, יב-יג): "ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ... וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר ". אולם בני ישראל לא חפצו להמשיך בהנהגה הזו של הנוזלים המזינים; הם רצו אוכל מוצק מהסוג שהם הורגלו בו. הקב"ה נעתר להם והמטיר להם את הַמָּן במקום הלחם, ואת השְּׂלָו במקום הבשר. משה ראה בעיניו הרוחניות, שכשהם אוכלים מהַמָּן ומהשְּׂלָו הם "בוערים" ב"אש" של "תאוות", ושהם נחשבים לאנשים "מתים". אך משה הבין שהם עדין לא מסוגלים להגיע למעלתו; ולכן הוא לא ביקש אז - שישראל "יראו" את מצבם.
ברם, לאחר שישראל שהו זמן ממושך בהר סיני וקבלו את התורה ובנו שם את המשכן; משה רצה שהם יסתפקו באכילת הַמָּן, והוא רצה לגמול אותם מאכילת בשר. משה התפלל לה' שיחדל מלשלוח להם את הַשְּׂלָו. אולם העם רצה להמשיך בתאוות אכילת הבשר. הם רצו להישאר 'בני אדם' במדרגה הקודמת ולאכול בשר כמו הגויים. אך משה לא רצה לוותר להם. בעקבות המחלוקת שנוצרה בינם לבין משה - בערה בהם "אש מיוחדת".
נתן עיניו בו
ה"אש" שבערה בם לפי מסורת ילקוט שמעוני - מתבארת מתוך העיון בלקוטי מוהר"ן (קמא, צח):
"...הצדיק רואה עד היכן הפגם מגיע. וזהו פרוש הגמרא (ברכות דף נח, א) 'נתן עיניו בו', כלומר שיהיה רואה בעיניהם של צדיקים... דהינו שהוא רואה מה שפגם, שהיה נסתר ממנו מקודם. ואין עונש גדול מזה, כשאדם רואה מה שפגם."
ר' נחמן מברסלב מבאר, שיש סוג של עונש, שאינו אלא מתן אפשרות לראיית המצב דרך העיניים הגבוהות של הצדיק. ואין עונש גדול מזה, שהאדם רואה עד כמה הוא פגום ובוער בתאוות.
משה התפלל אז לקב"ה ש"יפקח את עיני ישראל". ואכן, משה נענה, וישראל החלו לראות את עצמם בתור אנשים שהקב"ה העניש אותם, והרחיק אותם מהרוחניות. כלומר, שהם "בוערים" ב"אש" של "תאווה" לבשר; ושהם נחשבים ל"מתים". ישראל לא יכלו לעמוד במדרגה הגבוהה הזו; והם ביקשו ממשה שיתפלל לה', שייטול מהם את הראייה הגבוהה הזו. משה התפלל ונענה – "וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ".
זו גם משמעות "קברות התאווה". לאחר מכן, בני ישראל חזרו והתאוו לאכול בשר. הקב"ה נענה לבקשתם אלא שהוא השפיע עליהם בשר בשפע כה גדול – עד שאכילת הבשר נמאסה עליהם; ואז הם זכו לראות את המצב השפל שהם היו מצויים בו בעת אכילת הבשר. הם זכו לקבל את "העיניים הגבוהות" של משה, ולראות כיצד הם היו נחשבים ל"מתים" ול"קבורים בתאוות".
גוג ומגוג – ופרשיות "תבערה" ו"קברות התאוה"
התהליך שישראל יעברו ב"מלחמת גוג ומגוג" חוזר על התהליך שהם עברו ב"קברות התאוה". מדובר בגמילה מהנהגות הגויים - באמצעות "מנות יתר" של השפעה גשמית.
יחזקאל מנבא שהתחייה של עם ישראל תהיה בשני שלבים. בשלב הראשון, ישראל יחושו "תאווה" להיות עם "כְּכָל הַגּוֹיִם" - ולהיגאל בדרך גשמית. מאווייהם יתמלאו; ישראל יתלכדו ויחזרו לארצם, הם ינצחו את אויביהם ויהיו עם עשיר: " יֹשְׁבֵי לָבֶטַח כֻּלָּם... עַם מְאֻסָּף מִגּוֹיִם עֹשֶׂה מִקְנֶה וְקִנְיָן " 3 . לאחר מכן, יחזקאל רואה את גוג ואת הגויים שעימו - באים כדי להשתלט על ישראל ועל רכושם. אך כשם שאוכלי הַשְּׂלָו לא מתו ממש - כך גוג והגויים לא באים ממש! בשני המקרים מדובר ב"החלפת משקפים"; ובתיאור האירוע באמצעות "משקפים אחרות".
יחזקאל רואה את גוג והגויים "באים" כדי לתבוע את נצחונם! האומה הישראלית שקמה בארץ ישראל דומה לגויים; היא אינה עוסקת ברוחניות באופן מיוחד - והגויים תובעים "בעלות" על האומה הזו ועל נכסיה. אך הקב"ה לא יתן לגוג ולגויים את משאלתם. ישראל יעברו תהליכים שמקבילים לשלב של "תבערה" ולשלב של "קברות התאווה". הם יקבלו "משקפיים רוחניות גבוהות" - וימאסו בחיים של תאוות גשמיות ושל בטחון באמצעים גשמיים.
השלב הראשון מקביל לשלב של "תבערה". בשלב זה תהיה שלילה גמורה של ה"מתאווים" לענייני העולם הזה. אנשים מישראל - "יֹשְׁבֵי עָרֵי יִשְׂרָאֵל" - ירצו לחזור ולבטוח בעמל התורה והתפילה, והם יגדירו את אחיהם שדומים לגויים ו"מתאווים" לגשמיות - בתור "מתים". עולם הטבע הגשמי קשור למספר "שבע" - ש"שבעים האומות" "בוערים" בתאווה אליו; ולפיכך, ה"מתים" הללו שרוצים לבטוח בכלי נשק גשמיים יוגדרו כמי שבוערת בהם - "אֵשׁ שֶׁבַע שָׁנִים".
הירושלמי אמר "המת בשבע שני גוג - אין לו חלק לעתיד לבוא"; והוא מגלה, שבשלב הראשון תהיה שלילה מוחלטת של "המתאווים"! והם יוגדרו כ"מתים" שאינם זכאים אפילו ל"חלק" לעתיד לבוא.
תחיית ה"מתים שבתקופת גוג"
אמנם, תרגום יונתן ממשיך ומתאר את המשך נבואת אלדד ומידד – "ואחר כך יחיו כל המתים של ישׂראל ויתענגו מִן ההר שהוצנע להם מִן ההתחלה ויקבלו שׂכר מעשׂיהם".
הקב"ה ברא את עולמו כדי שעם ישראל ישתמש בחומריות, ויעלה את ניצוצות התורה שגנוזה בחומריות. הקב"ה רצה שעם ישראל יכנס לארצו מתוך שימוש בתאוות ממון ומתוך שימוש בכלי נשק גשמיים שהגויים משתמשים בהם. מי שהשתמש בכלים האלו כדי להביא את גאולת ישראל – יחזור ויוגדר כאדם "חי"; ויחזור ויוחלט שמגיע לו שכר טוב על מעשיו החומריים והצבאיים.
יש צורך ראשוני להגדיר את האנשים האלו כ"מתים" – כדי ליצור קבוצה נגדית גדולה של "עמלי תורה" שמתרחקים מהגשמיות. אולם בשלב השני, לאחר שקבוצת "עמלי התורה" תהיה גדולה ויציבה – יחזרו ויגדירו את מי שפעלו בחומריות ובצבא - בתור אנשים "חיים" שמגיע להם "שכר רוחני".
מלחמת גוג ומגוג בכל הדורות
לפי מה שהתבאר, מלחמת גוג ומגוג היא מלחמה סמלית שתיתכן בכל דור 4 , וכן מבואר בדברי הצדיק הירושלמי הרב אשר פריינד זצוק"ל (גליון 'החברותא' מס' 173):
הבריאה נראית בעיני בני האדם (המוגבלים) כמבנה המורכב - מכסה את המציאות האמיתית (שהיא) 'תוהו ובוהו'... הכרת ה'תוהו ובוהו' הכרחית לתיקון הבריאה, ובה גם ענין מלחמת גוג ומגוג. רמז וסמל להתנתקות מההשפעה של הטבע החומרי, אשר הכרחית להיות לפני ביאת גואל צדק - כדי שיוכלו להיכנס למציאות האלקית..."
מלחמה סמלית כזו היתה אמורה להתרחש כבר בזמן הכניסה הראשונה לארץ. בני ישראל נצטוו לבחור נשיאים שיכבשו וינחילו עבורם את הארץ בחרב גשמית. אחד מהנשיאים היה אליצפן נשיא שבט זבולון. שבט זבולון מסמל את אלו שעוסקים במלאכות ומפרנסים אחרים שעמלים בתורה; והדמות של אליצפן מסמלת באופן מיוחד - את מי שעמל במלאכות ולוחם בחרב גשמית כדי לנחול את הארץ.
משמעות החלק הראשון של נבואת אלדד ומידד היתה - שאפשר לכבוש את הארץ באמצעות עמל התורה שלהם בלבד. לפיכך, אין צורך ש"אליצפן" והאנשים שדומים לו, יכבשו את הארץ בחרב גשמית כמו הגויים. לפי ראייתם, בגלל הדמיון של הכיבוש הגשמי לכיבושי הגויים – גם "אליצפן" וחביריו נחשבים ל"מתים".
כזכור, הנבואה הזו אינה מגלה את "כל האמת". הקב"ה רצה שעם ישראל יכנס לארצו מתוך עיסוק בכסף וזהב ובשימוש בכלי נשק גשמיים; ואליצפן ומי שדומים לו הם "חיים". לאלדד ומידד ולאלו שדומים להם – אין קיום עצמאי; והם זקוקים לאליצפן ולממשיכי דרכו. תרגום יונתן מרמז לכך, והוא מספר שאליצפן היה "אבא" של "אלדד ומידד". הדבר לא יתכן כפשוטו. כוונת התרגום לרמז, שאליצפן עושה מה ש"אבא" עושה עבור "ילדיו"; הוא מפרנס את "אלדד ומידד" והוא נלחם עבורם ומגן עליהם.
הסיבה שתרגום יונתן "חיתן" את ה"אבא" אליצפן - דווקא עם יוכבד, תתבאר לקמן.
הדמות של הגואל האידיאלי
תהליך גאולת ישראל מתחיל בספור על לידת משה (שמות ב, א-ב):
"וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי: וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא..."
פרשיית לידת משה מתעלמת משמות הוריו; והיא מתמקדת בדברים העיקריים. אביו של "הגואל הנעלה" היה מ"משפחת לוי" שהיו ידועים כעוסקים בתורה, ואמו היתה "בת לוי" שהיה ידוע כעוסק בתורה 5 . אך משה הגואל האידיאלי הצטרף בסופו של דבר - אל שבעים הזקנים (במדבר יא, ל): "וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל". כאשר המילה 'וַיֵּאָסֵף' מופיעה בתנ"ך בתיאור של איש יחיד היא מופיעה בדרך כלל במשמעות של מיתה. הלשון " וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה" מרמזת שמשה רבנו "מת" מבחינה מסוימת - גם הוא הצטרף ל"שבעים הזקנים" שביקשו בשר עבור תאוות ישראל. 6
לפי פשטות הכתוב, משה משבח את הראיה הגבוהה של אלדד ומידד. אך בפועל הוא נוהג באופן אחר. משה עושה "מעשה רב" והוא מצטרף ל"שבעים הזקנים" שביקשו בשר עבור תאוות ישראל.
משה מסמל את "הגואל האידיאלי האמיתי" שמקיים את רצון הבורא ויורד אל העם. משה משבח אמנם את "אלדד ומידד" – אך התרגום מרמז שהם לא הדמות של הגואל האידיאלי "האמיתי". לשם כך התרגום מספר סיפור דמיוני, ש"אליצפן" נשא את יוכבד והוליד ממנה את "אלדד ומידד". הדבר לא יתכן כפשוטו – אך המסר הוא ברור; "אלדד ומידד" לא נולדו מהזיווג האידיאלי – ולכן הם לא מסוגלים לרדת אל העם. משה נולד מהזיווג האידיאלי שמוזכר בתחילת ספר שמות - מנישואי עמרם ויוכבד – ולכן הוא מסוגל לרדת אל העם! המסר הזה מופיע באופן דומה גם בפרוש "בעלי התוספות" (כמבואר בהערת השוליים 7 ).
מדוע יהושע הציע לכלוא את אלדד ומידד
שיטת התרגום מסבירה קושי שקיים בכתוב: "וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם". זו הפעם השמינית שיהושע מוזכר כבר בתורה. מדוע התורה צריכה לתאר אותו דווקא כעת בתור "הבחור של משה"?
התורה מרמזת לנו מדוע יהושע הציע לכלוא אותם. יהושע נבחר על ידי משה לבחור בחורים להילחם בעמלק (שמות יז): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק". משה נלחם אז מלחמה מועילה ביותר באמצעות תפילתו. אך תפילתו לא ביטלה את הצורך של ה"בחורים" להילחם בחרב-גשמית. נבואת אלדד ומידד על "גוג ומגוג", שמשמעותה שאין צורך ב"בחורים" שילחמו בכלי נשק גשמיים כדי לכבוש את הארץ – סותרת את ההשגה הרוחנית שמשה גילה אז ליהושע. לפיכך, יהושע "מהבחורים הלוחמים" הציע לכלוא אותם.
בסיכום המאמר נמצאנו למדים שדברי תרגום יונתן, שאלדד ומידד נולדו מנישואי אליצפן ויוכבד - אינם אלא משל! אליצפן בן פרנך היה אחד מהנשיאים שעמדו בראש "הבחורים" שיכבשו את ארץ ישראל. נבואת אלדד ומידד שללה את חשיבות תפקיד "הבחורים" האלו. תרגום יונתן מרמז, שאלדד ומידד אינם רואים באספקלריא המאירה; שהרי אליצפן משמש עבורם כמו "אבא". הוא מפרנס אותם והוא נלחם עבורם ומגן עליהם 8 .
^ 1.המהרש"א (חידושי אגדות) על הסוגיה ביומא דף עה, ב: "ב' פעמים חטאו בשְׂלָו כדאמרי' בערכין. ובההוא דפרשת בשלח אינו מפורש דנענשו על כך, - אלא דילמד סתום מן המפורש ". מסורת חז"ל מסתמכת על פשטות מזמור ע"ח בתהילים, שמשמע שם שהשְּׂלָו (והַמָּן) המית את ישראל כבר בפעם הראשונה.
^ 2.מובא גם ב"תורה שלמה" אות פג
^ 3.יחזקאל לח, יב
^ 4.מתורצת בכך קושיית ה"פרי צדיק" (פרשת שמיני - אות ט), שכתב במסקנתו דברים דומים.
^ 5.כמבואר ברמב"ם (הלכות עבודה זרה א, ג): "ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם, וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד"
^ 6.הזוהר מבאר שהרעיון הזה גלום בבקשה התמוהה - 'הָרְגֵנִי נָא הָרֹג'; וכעין כך מבואר ב"מאור ושמש" (שם): "...'וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי' - רצה לומר, לשאת אותם עלי; - 'הָרְגֵנִי נָא הָרֹג' רצה לומר, הורידני ממדרגתי, שנפילה ממדריגה היא בחינת 'הריגה', כדי שיהיה לי אחיזה מָה עמהם".
^ 7.בפרוש "דעת זקנים מבעלי התוספות" (שם) מובאת מסורת: "אני הלל ראיתי קבר אלדד ומידד והיה כתוב עליהם - אלדד ומידד אחי אהרן מן האב ולא מן האם".לכאורה מדובר בסתירה. לשיטת התרגום - הם "בני יוכבד בלבד"; ואלו לשיטת ר' הלל - הם "בני עמרם בלבד". אך מדובר ב"משל" ומטרת שני ה"משלים" זהה. "אלדד ומידד" אינם דמויות של הגואל האידיאלי האמיתי – הם לא נולדו מהזיווג המושלם של "עמרם ויוכבד".
^ 8."אבא" כ"משל" מופיע בתרגום יונתן במקום נוסף, כשהוא מספר (שמות ו, כ) ש"גרשום" היה ה"אבא" של "בני רחביה". הדבר לא יתכן כפשוטו. הכוונה היא, ש"גרשום" שמייצג את עמלי המלאכות והחיילים - הוא כמו "אבא" של "בני רחביה" שמייצגים את לומדי התורה; וכפי שהתבאר באריכות במאמר "גרשום הגבר שבחבורה". מסיבה זו "גרשום" מופיע בין המתנגדים לנבואות אלדד ומידד, וחז"ל מזהים אותו עם "הַנַּעַר" שרץ לספר למשה על נבואתם.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
