ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- אמונה וחסידות
- לימודי אמונה
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
מידות האבות -
חסד, גבורה, תפארת
"וכל אחד ואחד מן האבות ידע והשיג את הקב"ה מתוך אספקלריא - הספירה המתייחסת אליו ומושרש בה.
אברהם ידע והשיג את הקב"ה מתוך ספירת החסד, שהיא הנקראת בכתוב (דבה"י א כ"ט, י"א): 'הגדולה' ... ועל כן אחז במידת החסד ולא עזב אותה לעולם, ועשה חסד עם כל בני אדם, וביארו חכמים: כי מעשיו הטובים העלו אותו באותה המדרגה של החסד.
יצחק ידע והשיג את הקב"ה במדרגת הגבורה שנקראת בכתוב (בראשית ל"א, מ"ב; ועיי"ש פס' נ"ג): 'פחד יצחק', והיה ירא מהקב"ה לעולם.
יעקב ידע והשיג את הקב"ה מתוך מדרגת התפארת, שהיא כלולה מחסד ופחד, ונקרא בכתוב 'אמת', זהו שכתוב (מיכה ז', כ'): 'תיתן אמת ליעקב'".
(זוהר חדש - סתרי תורה - פרשת תולדות, דף לג/ב ע"פ "מתוק מדבש")
[נלקט ונערך (בתוספת נופך) מתוך הספר "שמועות ראי"ה" (בראשית, תולדות - תרצ"ה, עמ' נט - סב; ועיי"ש עמ' מ, עו, פב - פד,פו - פז, פט)
למרן הגה"צ החסיד וכו' הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצוקללה"ה זתע"א]
תפקיד מיוחד היה לאבות. בתור מורי דרך, אם בהדרכת העולם בכלל, ולהדרכה לקדושת ישראל בפרט, ולא אברהם בלבד, נקרא בתור אב, אלא גם יצחק ויעקב, וביחד נקראו אבות, ובגמרא (ברכות טז:): "אין קורין (בתואר) אבות (לבני ישראל) אלא לשלושה (אברהם, יצחק ויעקב) ... עד הכא חשיבי, טפי לא חשיבי (משום שעד סוף שלושת האבות, חשובים הם בחשיבות מיוחדת, ולכן קוראים להם אבות ואימהות. אבל בניהם אחריהם אין להם החשיבות המיוחדת הזאת, ולכן אין קוראים להם אבות)", השבטים - נקראו "שבטי י-ה" (תהלים קכ"ב, ד'). משה רבינו - התורה (דברים ל"ד, י') מעידה עליו: "ולא קם עוד נביא בישראל כמשה", ומייחסים לו את כל התורה שכתוב (מלאכי ג', כ"ב): "זִכרו תורת משה עבדי" וקוראין אותה תורת משה, ובגמרא (סוכה מב.) אמרו: "קטן ... יודע לדבר, אביו לומדו (מלמדו) תורה (ושואלים:) תורה מאי היא? 'תורה ציוה לנו משה מורשה ...'". אומר על זה רבינו תם (בתוס' ב"ב יד. ד"ה דילמא): "שאותו פסוק נקרא תורה". עד כדי כך התייחסו בעלי התלמוד למשה רבינו; ומכנים אותו אב לנביאים, ובכל זאת אינו נחשב בחשבון האבות. ועוד יותר מזה. בהתחלת הנבואה שלו, מראות א-לוהים בראשונה מתוך הסנה, אמר לו ה' (שמות ג', ו'): "אנוכי א-לוהי אביך - א-לוהי אברהם, א-לוהי יצחק וא-לוהי יעקב". גם לקבלת התורה היה משה מוכרח להתלבש בלבושו של אברהם, וכך אמרו חז"ל (ש"ר כ"ח, א'): "באותה שעה (בשעה שעלה משה למרום) ביקשו מלאכי השרת לפגוע במשה. עשה בו הקב"ה קלסטירין של פניו של משה דומה לאברהם. אמר להם הקב"ה: אי אתם מתביישין הימנו?! לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו?! אמר הקב"ה למשה: לא ניתנה לך תורה אלא בזכות אברהם, שנאמר (תהלים ס"ח, י"ט): 'לקחת מתנות באדם' ואין אדם האמור כאן אלא אברהם, שנאמר (יהושע י"ד, ט"ו): 'האדם הגדול בענקים'. הוי (זהו:) 'ומשה עלה אל הא-לוהים' (שמות י"ט, ג')". [הכוונה בזה שנראה צורת אברהם במשה, כי עיקר היצירה של אברהם ותפקיד אברהם של פירסום שם ה' בעולם, הייתה הכנה לקבלת התורה עבור ישראל על-ידי משה]. הרי כי קדושת האבות שימשה יסוד לנבואת משה ולקבלת התורה.
ובחז"ל (פסיקתא רבתי פמ"ג ועוד) על הכתוב (תהלים צ"ט, ו'): "משה ואהרן בכוהניו ושמואל בקוראי שמו" - "מלמד ששמואל שקול כנגד משה ואהרן", ובכל זאת לא הוא ולא הבאים אחריו נקראים בשם אבות, הרי שתפקיד מיוחד היה לאבות בקביעת קדושת ישראל, וכל אחד באופן מיוחד, בדרכו ובשיטתו, קבעו את קדושת ישראל, ואחד בלבד ושיטה אחת בלבד לא הספיקו. והיה צורך לקביעת קדושת ישראל בשלושה אבות, כל אחד בדרכו בזמנו ובשיטתו, עד שביחד נקראו אבות. וכך זה נקבע לדורות: "א-לוהי אברהם, א-לוהי יצחק וא-לוהי יעקב" (בנוסח תפילת העמידה, על-פי שמות ג', ו'), נזכר שם א-לוהים במיוחד על יד כל אחד ולא כתוב א-לוהי אברהם יצחק ויעקב, להדגשה מיוחדת, לבחינה ולתפקיד של כל אחד מהאבות. וזה שאמרו במדרש (ב"ר ס"ג, ג'): "יצחק נקרא אברהם", יעקב נקרא אברהם. כמו-כן אמרו חז"ל על כפילת הלשון בפרשה זו (בראשית כ"ה, י"ט): "ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק" - "על-ידי שכתב הכתוב: 'יצחק בן אברהם', הוזקק לומר: 'אברהם הוליד את יצחק', לפי שהיו ליצני הדור אומרים: מאבימלך נתעברה שרה שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו. מה עשה הקב"ה? צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל: 'אברהם הוליד את יצחק' וזהו שכתב כאן: 'יצחק בן אברהם' שהרי עדות יש ש'אברהם הוליד את יצחק'" (רש"י שם). הכוונה של קלסתר פנים, בוודאי אין המכוון רק לצורה החיצונית, אלא מתכוונים גם לצורה הפנימית. ומה היא הפנימיות: השיטה, ההדרכה והפעולה. וכל אחד לפי שיטתו כך נפגש בדרכו, בהתנגדות מצד הדור - אברהם נפגש עם סדום, יצחק עם אבימלך, יעקב עם עשיו.
ומה היה תפקיד האבות ופעולותיהם? בספרי המקובלים נקראים: חסד, גבורה, תפארת. את אברהם מסמלים במידת החסד, את יצחק במידת הגבורה, את יעקב במידת התפארת. אברהם אבינו הראה מידת החסד בעולם, של הכנסת אורחים והכנסת גרים תחת כנפי השכינה. הכוונה: במידת החסד חפץ להביא את העולם לידי תיקונו, אחרי השחתת העולם בתקופת המבול, שמילאה את הארץ חמס בגניבה וגזילה, וזה גרם להם את האליליות והשתחוויות למעשי ידי עץ ואבן, ולכן לשם תיקונם, כדי להביאם לידי הִתקרבות רוחנית, היה הכרח להביאם מקודם לידי תיקון המידות האנושיות אשר דרוש לאדם בהיותו עלי אדמה, ועל ידי מידת החסד התגבר הכוח הרוחני בעולם, עד שאפשר היה לפרסם את שם ה' בעולם. וכך כתוב (בראשית י"ב, ח'): "ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'" "אל עולם" (שם כ"א, ל"ג), פירוש: כי הכרת ה' ורוחו לא נעשה רק למטרה בשביל ישראל לחוד אלא בשביל העולם כולו, ש"יכירו וידעו כל יושבי תבל" (מתוך תפילת "עלינו לשבח"), ואז נפגש בהִתנגדות מצד אנשי סדום, שנחרבו, ומידת החסד התפשטה בעולם, וכך היה אברהם המפיץ את מידת החסד בעולם. אברהם אבינו במידת החסד שלו היה מגייר גרים ומכניסם תחת כנפי השכינה, בלי להבדיל ולבחון את הבחינה הפרטית של כל אחד ואחד. ואברהם שבא למצרָים ישב עם המצרִים כאחד מהם והשפיע עליהם ממידת החסד. אומנם לקחו ממנו את שרה, אבל מכיון שנודע להם שהיא אישתו, החזירו לו. כמו-כן אצל אבימלך אמר (בראשית כ', ט"ו): "הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב". עד כדי כך הביא התפשטות מידת החסד בעולם, אחר-כך בא יצחק, שמייחסים אליו את מידת הגבורה, של קידוש השם ומסירת נפש בעולם, ותפקידו היה לברר את הבחינה הפרטית של כל אחד ואחד, ואחרי שהמידה האנושית הוטבה במקצת על-ידי הרמת המידה האנושית של חסד, בא יצחק בתפקידו במידת הגבורה, לבחון ולבדוק את כל אלה הפרטים, אם ראויים ומוכנים יהיו גם לקידוש ה', ואלה שלא היו מוכנים לזה נתרחקו ממילא, לכן אמר אבימלך ליצחק: "לך מאיתנו כי עצמת ממנו מאוד" (בראשית כ"ו, ט"ז). אחר הבחינה של גבורה שהרחיקה את מי שצריכים לרחק, היה בהכרח שתבוא שוב בחינה של חסד, אבל מעורבת בגבורה, וזאת הייתה בחינת יעקב, בחינת התפארת, שיש בה ממידת הגבורה, אבל מעורבת בחסד, כלשון הזוה"ק [ח"ג דף שב/א (תוספות)]: "תפארת דאיהו כליל מחסד ופחד ואיקרי אמת". יעקב הכין את התפקיד של חסד וגבורה ביחד, יעקב כבר נפגש בדרכו, במלחמתו עם עשיו, אשר היה מחקה את מעשי אביו, כדברי המדרש (ב"ר ס"ה, א') על הכתוב (בראשית כ"ו, ל"ד): "ויהי עשיו בן ארבעים שנה" - "אמר (עשיו): מה אבא (יצחק) נשא אישה בן ארבעים שנה, אף אני נושא אישה בן ארבעים". עשיו ראה את בחינת הגבורה מאביו, אבל במקום שאביו השתמש בזה למסירת נפש לעבודת ה', השתמש בזה הוא להנאתו העצמית (ועי' בגיליון הקודם בפינת "תנא דבי אליהו" - בענין: "מידת החסד שבישמעאל"), ככתוב (בראשית כ"ה, כ"ז): "ויהי עשיו איש יודע ציד איש שדה". יצחק, כי כהתה עינו ולא ראה את מעשה עשיו, בחפצו למסור את ברכות אברהם, חשב כי לתפקיד של בחינת הגבורה בעולם נחוץ גם בעל כוח וגבורה חיצונית וברך את עשיו, הרי בקדושת בכור, שיש לעשיו וכוח וגבורה שלו, יוכל להשפיע דרך ה' בעולם, והא ראיה שהיו אחר-כך נביאים גם לאומות העולם, כגון בלעם, אולם באמת עיקר תפקיד הנביאים היה להחזיר את העם בתשובה [עי' ברמב"ם - הל' תשובה פ"ז, ה"ה: "כל הנביאים כולם ציוו על התשובה"; ובפסיקתא רבתי מ"ד: "'שובה ישראל' - כל הנביאים קוראים לישראל לתשובה"]. ולגייר גרים ולהכניסם תחת כנפי השכינה. וזה אפשר רק בכוח של תשובה שניתנה לישראל אם בתור ציווי או הבטחה של: "ואתה תשוב" (דברים ל', ח').
וזה שאמרו חז"ל (פסחים פח.): "מאי דכתיב [מהי הכוונה של מה שכתוב (ישעיה ב', ג')]: 'והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית א-לוהי יעקב ...'? א-לוהי יעקב ולא א-לוהי אברהם ויצחק?! (מדוע מייחס הכתוב את בית המקדש כבית ה' רק מצד היותו קרוי א-לוהי יעקב, ולא גם מצד היותו קרוי א-לוהי אברהם ויצחק?) אלא, (לעתיד לבוא) לא (יתייחסו העמים לבית המקדש) כאברהם שכתוב בו 'הר', שנאמר (בראשית כ"ב, י"ד): 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה'. ולא כיצחק שכתוב בו (בנוגע למקדש) 'שדה' שנאמר (שם כ"ד, ס"ג): 'ויצא יצחק לשוח בשדה' אלא כיעקב שקראו 'בית', שנאמר (שם כ"ח, י"ט): 'ויקרא את שם המקום ההוא בית אל'". ע"כ. הר זו בחינת הפקר, לשדה ישנה כבר ענין של בעלות ורשות למי שזה שייך, אבל בכל זאת פתוחה לכל, אולם בית, זה כבר מוקף ומסוגר למי שיש רשות להיכנס ומי שאין לו רשות להיכנס. אברהם אמר: "לו לישמעאל יחיה לפניך" (בראשית י"ז, י"ח), יצחק חפץ למסור את הברכות לעשיו, חפצו להוציא את האומה הנבחרת מבין הגויים. יעקב ראה כי קיום האומה הישראלית יכול להיות ולהתקיים רק בשעה שהאומה הישראלית תהיה נפרדת, "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כ"ג, ט'), כי אף אומנם שיש במידת תפארת גם חסד,להיטיב ולהראות לאומות עולם דרך ה', אבל יש בה גם גבורה, ובעיקר תפקידה לתקן את עצמו ולבנות אומה ישראלית נפרדת בפני עצמה, לא מבין הגויים, אלא בתור חטיבה מיוחדת לעצמה, וכך התחילה מיעקב, האומה הישראלית שנִתחלקה אחר-כך לשבטים.
אבל כל שלושת האבות. כולם לדבר אחד התכוונו - להביא לידי הכרת ה' ואחדותו בעולם. ההבדל היה רק בשיטות ובאמצעים, אם אמצעי זה טוב ומתאים לתקופה זו או לא. עד שיבוא התכלית הנרצה, ש"יכירו וידעו כל יושבי תבל" (מתוך תפילת "עלינו לשבח"), וזה לשון המדרש (ב"ר ס"ג, שם): "יצחק נקרא אברהם", יעקב נקרא אברהם, יען שלכולם היה תפקיד אחד.
האבות קיימו את התורה, לפני שניתנה. הכוונה, הכינו דרך תשובה בעולם שעל-ידי התשובה יכולים לשוב ולהתחזק לקיים מחדש את כל התורה [ועיין ב"נחמת ישראל" על "שמועות הראי"ה" שם, עמ' סב (לרב וכו' קלמן אליעזר פרנקל זצ"ל)].
אולם כדי להכין את התפקיד הגדול של העתיד, של "לך תכרע כל ברך ... תישבע כל לשון" (מתוך תפילת "עלינו לשבח"), ולהראות לאומות העולם דרך של תשובה, היה בהכרח שיהיה נביא גם מבין הגויים, שיעבור בעצמו את כל הקילקולים ויבעוט, ולבסוף, הודה כי "ה' אחד ושמו אחד" (זכריה י"ד, ח'). וזה מראה לנו ספר איוב. שנקראת על שמו, בכל זאת עד שיבוא התיקון הכללי שהבטיחו לנו בעתיד, אין נוכרי מוכשר לכתוב ספר כזה, להראות דרך של תשובה, ולכן אמרו חז"ל (ב"ב יד: - טו.; ועי' בירושלמי סוטה כו.): "משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב", משה רבינו הכין את התעודה של "והיה באחרית הימים" (ישעיה שם, שם) שיהיה לאומות העולם אחיזה ודרך של תשובה, לכן מכיון ששמע יצחק מעשיו שאמר: "את בכורתי לקח" (בראשית כ"ז, ל"ו), והוכח שאין לעשיו כל קשר של קדושה, וכי מעצמו מכר את קדושת הבכורה, הודה ליעקב על הברכות ואמר: "גם ברוך יהיה" (שם כ"ז, ל"ג).
"א-לוהי אברהם,
א-לוהי יצחק וא-לוהי יעקב"
"אשר ביקש מכ"ת ממני להודיע טעמו, למה אנו אומרים: 'א-לוהי אברהם, א-לוהי יצחק וא-לוהי יעקב' - שלוש פעמים 'א-לוהי', והיה סגי (די) בפעם אחת לומר: 'א-לוהי אברהם יצחק ויעקב'? ... אמרתי להשיב לך טעמו של דבר על-פי נגלה: דהא (שהרי) מצינו שאמר דוד לבנו: 'ואתה שלמה בני דע את א-לוהי אביך ועבדהו ...' (דבה"י א כ"ח, ט'). הפירוש הפשוט: שאין לאדם להאמין בא-לוה מצד מנהג אבותיו - כי זה מנהג האומות, אלא מצד החקירה על-פי תורתנו הקדושה שהוא א-ל הבורא יתברך ויתעלה שמו. ולכך אמר: 'דע את א-לוהי אביך' - מצד החקירה. ומצינו באברהם שהוא היה חוקר ראשון א-להותו והוא הודיע אלהותו בעולם, כי בימיו היו עובדים לעבודת כוכבים ומזלות (ועי' ברמב"ם - הל' ע"ז פ"א). ואם היינו אומרים: 'א-לוהי אברהם יצחק ויעקב', הייתי יכול לומר שאברהם היה חוקר ראשון שחקר א-להותו ויצחק ויעקב בניו סמכו על אמונת אבות ומנהגם. ולכך אנו אומרים: 'א-לוהי' אצל כל אחד ואחד, כדי להודיע שכל אחד - מצד עצמו - עמד על החקירה ומצא שאין אחד אלא א-לוהינו והוא חיזוק אמונתנו הקדושה ... ואני לא כתבתי אלא על-פי הנגלה כדי שתדע להשיב וכו'". (שו"ת "פנים מאירות" ח"א, שאלה ל"ט, דף לא)
א-לוהי יצחק וא-לוהי יעקב"
"אשר ביקש מכ"ת ממני להודיע טעמו, למה אנו אומרים: 'א-לוהי אברהם, א-לוהי יצחק וא-לוהי יעקב' - שלוש פעמים 'א-לוהי', והיה סגי (די) בפעם אחת לומר: 'א-לוהי אברהם יצחק ויעקב'? ... אמרתי להשיב לך טעמו של דבר על-פי נגלה: דהא (שהרי) מצינו שאמר דוד לבנו: 'ואתה שלמה בני דע את א-לוהי אביך ועבדהו ...' (דבה"י א כ"ח, ט'). הפירוש הפשוט: שאין לאדם להאמין בא-לוה מצד מנהג אבותיו - כי זה מנהג האומות, אלא מצד החקירה על-פי תורתנו הקדושה שהוא א-ל הבורא יתברך ויתעלה שמו. ולכך אמר: 'דע את א-לוהי אביך' - מצד החקירה. ומצינו באברהם שהוא היה חוקר ראשון א-להותו והוא הודיע אלהותו בעולם, כי בימיו היו עובדים לעבודת כוכבים ומזלות (ועי' ברמב"ם - הל' ע"ז פ"א). ואם היינו אומרים: 'א-לוהי אברהם יצחק ויעקב', הייתי יכול לומר שאברהם היה חוקר ראשון שחקר א-להותו ויצחק ויעקב בניו סמכו על אמונת אבות ומנהגם. ולכך אנו אומרים: 'א-לוהי' אצל כל אחד ואחד, כדי להודיע שכל אחד - מצד עצמו - עמד על החקירה ומצא שאין אחד אלא א-לוהינו והוא חיזוק אמונתנו הקדושה ... ואני לא כתבתי אלא על-פי הנגלה כדי שתדע להשיב וכו'". (שו"ת "פנים מאירות" ח"א, שאלה ל"ט, דף לא)
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.

מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.

אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.

חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.

שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.

לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.

תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.

יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.

עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.

רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.

חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.

חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית

תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.








