ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- ויגש
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
שירה מרים בת הילה
וכבר רש"י ביאר את הפסוקים ע"פ המדרש, שיוסף הוא זה שהיה האקטיבי בפגישה, ואילו יעקב עסק בנושאים אחרים: " וירא אליו - יוסף נראה אל אביו: ויבך על צואריו עוד - לשון הרבות בכיה... אף כאן הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל, אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע:"
ותמוהים מאוד דברי רש"י, הרי מסופר לנו על יעקב שמיאן להתנחם על מות יוסף כפי שכתוב 2 : "ויקמו כל בניו וכל בנתיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאלה ויבך אתו אביו:" וכן בבקשת האחים להוריד את בנימין לשליט מצרים, יעקב מסרב בתחילה באומרו 3 : "ויאמר לא ירד בני עמכם כי אחיו מת והוא לבדו נשאר וקראהו אסון בדרך אשר תלכו בה והורדתם את שיבתי ביגון שאולה:" ורק אחר שיהודה מפציר הוא נענה לכך. ולכאורה יעקב שכ"כ אהב את יוסף היה צריך גם קצת לבכות, או לפחות להראות מעט רגישות אחרי מפגש כ"כ מרגש, ובמקום זה יעקב אומר ק"ש, עכשיו זה הזמן להגיד ק"ש?! - ודוקא יוסף שלא מסופר לנו כלל על הצער שהיה לו מהריחוק מאביו הוא זה שבוכה כ"כ הרבה, ומוסיף על הבכיה הרגילה. ועוד שסוף סוף אחרי שיעקב רואה את בנו, ויכול להתענג מהקשר איתו, אחרי שנים כ"כ רבות שלא ראה אותו, היה מתאים שישמח שיש לו עוד שנים להיות איתו, ובמקום זה הוא אומר 4 : "ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי:"
וכבר הרמב"ן הקשה על רש"י קושיות נוספות ופירש פירוש אחר לפסוקים "והנכון בעיני כי כבר היו עיני ישראל כבדים קצת מזוקן, וכשבא יוסף במרכבת המשנה ועל פניו המצנפת כדרך מלכי מצרים, לא היה ניכר לאביו וגם אחיו לא הכירוהו, לפיכך הזכיר הכתוב כי כאשר נתראה אל אביו שהביט בו והכירו נפל אביו על צוארו ובכה עליו עוד, כאשר יבכה עליו תמיד עד היום הזה כשלא ראהו. ואחר כך אמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך:" ואמנם פירושו של הרמב"ן מסתדר עם השאלות ששאלנו, אך אנו צריכים להבין עדין את דברי המדרש שהביא רש"י שתיאר שיעקב אמר ק"ש בשעה זו.
השפתי חכמים מיישב את הקושיות, שהגיע זמן ק"ש ויעקב קרא ק"ש, ויוסף היה עסוק במצוות כיבוד הורים, ולכן לא קרא ק"ש שהעוסק במצווה פטור מהמצווה.
והמהר"ל (בגור אריה על הפסוק) ביאר שההלכה כר' יהודה שמותר להפסיק באמצע ק"ש מפני היראה, ולכן יוסף הפסיק באמצע בשביל יראת אביו. אך יעקב קרא ק"ש, שיוסף בשבילו היה בנו, ולא היתה לו יראה כלפיו.
והשפת אמת כתב, שרצה לכוון את כל אהבתו והתרגשותו באותה העת כלפי ה', ולכן קרא ק"ש.
תשובה נוספת הובאה במסכת כלה רבתי, שכותבת שפחד יעקב שמא יוסף "התקלקל" במצרים, ולכן לא רצה לנשקו.
ויש שמיישבים שפחד שימות מרוב התרגשות, ולכן אמר ק"ש קודם שימות.
הכל אמת ונכון, אך אולי ניתן ליישב הסבר נוסף, שכל הצער והאבל של יעקב על מות בנו יוסף, היה הרבה יותר עמוק מצער של אבא על מות בנו. יעקב זיהה ביוסף את ההנהגה החומרית של עמ"י, ולכן כ"כ השקיע בו ואהב אותו בצעירותו, שידע שיש ביוסף כוחות עצומים, שיכולים להגיע לכיוון מסוים, שיוביל את כל עמ"י בצד החומרי, ומפאת המורכבות של הכוח הזה היה צריך להשקיע הרבה מאוד ביוסף, שלא יתעה לכיוונים אחרים, וחשב שהצליח בדרכו, ושמבניו כל עמ"י יצא. וכשיוסף נטרף חש יעקב שנחסר מעמ"י הצד החומרי, חסרה הנהגה חומרית, אין שלמות בבניו, והרגיש שאין מי שיתן את מה שיוסף יכל לתת לפאזל של עמ"י. וכאשר נפגשו סוף סוף, וראה יעקב את יוסף, ודאי ששמח שמחה עצומה, ככל אב ששמח לראות את בנו חי אחר שחושב שנטרף, אך מעבר לכך שמח שכל עמ"י קיים, כל הצדדים והנטיות שיש בעמ"י חיים. ולכן אמר ק"ש, קיבל עליו עול מלכות שמים, שהרגיש שהגיע לשלמות, שהכל יושב על מקומו בשלום. וממילא ה' אחד, וחלה אחדות ה' בעולם. ר' נתן כותב שהפסוק "שמע ישראל..." והפסוק: "ברוך שם כבוד..." ביחד הם 12 תיבות כנגד 12 שבטי ישראל. אז היה יכול יעקב להגיד: "ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי".
^ 1.בראשית פרק מו, כט
^ 2.בראשית פרק לז, לה
^ 3.בראשית פרק מב, לח
^ 4.בראשית פרק מו, ל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
