(יב: במשנה – יג: 3 שורות מלמטה)

חלק א - מזכירין יציאת מצרים בלילות

א. המחלוקת והמקור – "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך"

ר"א ב"ע ובן זומא – מזכירים בלילות ("כל"),
חכמים – לא ("כל" – להביא לימות המשיח)

ב. קושית בן זומא על חכמים  - "ולא יאמרו.. אשר העלה מארץ מצרים, כי אם... אשר מארץ צפונה".

תשובה – אכן העיקר יהיה הגאולה משעבוד מלכויות, וזה ישכיח קצת את יצא"מ, אבל לא לגמרי.

[חיזוקים לתשובה:

1. לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל.
2. אל תזכרו ראשונות  (מלכויות) וקדמוניות אל תתבוננו (יצא"מ), הנני עושה חדשה – גוג ומגוג.
3. וההגיון – צרות אחרונות משכיחות את הראשונות (אבל לא לגמרי) – זאב-ארי-נחש].

[ג. כיון שהזכרנו את שינוי שם יעקב, הגמרא דנה באברהם (ובסוף גם ביעקב):

"וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ, אַבְרָם; וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם, כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ".

1. A. הסבר השינויים -
   אברם – אב לארם, אברהם – אב המון גוים,

שרי – לאומתה, שרה – לכל העולם,

1. B. מי שקורא לאברם אברהם -  

בר קפרא – עשה, ר' אליעזר – גם לאו.

1. מה עם אחרים?

שרה? שם הצווי רק לאברהם.
יעקב?  ה' עצמו קורא לו יעקב.

1. בנחמיה כתוב "בחרת באברם"? שם מתוארת ההיסטוריה.

(אגב, בדף הבא (יד:) נעסוק עוד ב"ויאמר" בלילה).

חלק ב – דיני ק"ש

א. כוונה בק"ש

הקדמה:
1. רמות של כוונה – כוונה לפעולה, כוונה לצאת ידי חובה, כוונה במילים.
2. לגבי כוונה לצאת, יש מחלוקת האם מצוות צריכות כוונה.
3. כוונה להבנת המילים.

א. במשנה – היה קורא בתורה בפרשת שמע, אם כיוון לבו – יצא.

בהו"א – צריך כוונה לצאת,
דחייה – הכוונה שצריך כוונה לפעולה (מדובר בקורא להגיה).

ב. כוונת המילים
(מדלגים משורה 2 בגמרא עד 2-)

A. עד איפה?

1. "על לבבך" – כוונה,

עד איפה?
ר"א – עד "האלה"
ר"ע – כל הפרשה (אשר אנוכי מצוך היום על לבבך) – רבה בב"ח-רי"ח – הלכה.

(יג: 4+)

2. רב אחא-ר"י – מספיק בפרק ראשון. רבה בב"ח-רי"ח – הלכה.
ת"ק – צריך לכוון ליבו (משמע שגם פרק שני)

3. על לבבך -

ר' זוטרא ור' יאשיה -
לשניהם הפרשייה הראשונה צריכה קריאה + כוונה (על לבבך + ודברת בם).
הפרשייה השנייה –

רב זוטרא – רק קריאה (ודורש את "על לבבכם" לגבי מיקום התפילין),
ר' יאשיה – רק כוונה (ודורש את "לדבר בם" – לדברי תורה).

(יג: באמצע)

4. ר"מ – פסוק ראשון צריך כוונת הלב. וכן פסק רבא.

(יג: 3 בבינוניות)

B. השלכות נוספות לכוונה

1. הארכה באחד
רש"י – לצורך הכוונה.

סומכוס – מאריכין ימיו,
הגבלות:
רב אחא ב"י – בדל"ת,
רב אשי – שלא יקצר את החי"ת.
ר' חייא ב"א לרב ירמיה – לא להאריך מדי (כיון שכיוונת להמלכת ה', אפשר לעצור)

2. עמידה
רש"י – גם לב"ה (י:) שאפשר ללכת, כשצריך כוונה לא יזוז ממקומו. ממילא:
רב נתן במ"ע- רב יהודה – עד על לבבך.
רי"ח – כל הפרשה הראשונה.

3. להוסיף - בדף טז. נראה עוד השלכות (ק"ש על עץ, חתן וכו').

ג. משמעות המשפט הראשון
לעיל רבא פסק שרק בו צריך כוונה,
עכשיו נראה שמספיק לומר רק את זה:

1. רבי – לכתחילה

1. ת"ר – זו ק"ש של רבי.
2. ר' חייא לרב – בשיעור רבי שמעביר ידיו על עיניו ואומר פסוק ראשון.

האם אח"כ משלים?
בר קפרא – לא (ולכן הזכיר בשיעור את יצא"מ)
ר"ש ברבי – כן, אחרי הזמן (והזכיר את יצא"מ כדי להזכירה בזמנה).

2. אמוראים – בדיעבד –

1. בשם רב – אמר פסוק ראשון ונאנס בשינה – יצא.
2. ר"נ – ביקש מעבדו להעירו רק לפסוק ראשון,
3. וכן רבה (לפי רב יוסף בנו).

ד. פרקדן
רב יוסף – פרקדן לא יקרא.

והרי ריב"ל קילל גם את מי שסתם שוכב פרקדן?

תשובה – מוטה – סתם מותר, ק"ש אסור (ורי"ח שקרא כך, כי היה בעל בשר).

(הקטע שדילגנו בעמוד א)

ה. דינים נוספים – עברית, השמעה, למפרע

A. ת"ר -
המחלוקות

הלימודים

B. "כל לשון" בשאר התורה?
מכך שרבנן ורבי צריכים לימוד לק"ש,
מכאן שבשאר התורה (מקרא ביכורים, וידוי מעשרות, עמלק) זה להפך (רבנן – עברית, רבי – כל לשון)?

דחייה – צריך לימוד לאפוקי מהצד השני.