ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- פלגש בגבעה ופסל מיכה
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
אודליה נחמה בת מיכל
במאמר הקודם "המלחמה במצפה" הובאה מסורת מאליהו (מובאת בהערת השולים 1 ) שהפרשיה אינה כפשוטה, והמאורעות התרחשו בראשית היאחזות ישראל בארצם, בזמן שיהושע היה בתוקף של מלך. והתבאר, שתרגום יונתן מרמז שמדובר במלחמה רוחנית בין שני דמויות של צדיקים. תלמידי יהודה הצדיק שפורשים מענייני העולם הזה ועוסקים בתורה ובתפילה בלבד; לבין תלמידי בנימין הצדיק שעוסקים בענייני העולם הזה לכתחילה מפני שלהבנתם זהו רצון הבורא.
במאמר הקודם "פלגש בגבעה" התבאר שבחז"ל מופיעים מעשים שדומים למה שארע במאורעות פילגש בגבעה, וחז"ל מרמזים ש"האשה הסמלית" שמדובר בה היא "התורה", או "ספר שנכתבו בו חידושי התורה" של האורח. והמעשים הסמליים חוזרים על מאורעות פילגש-בגבעה. והתבאר, שכאשר אליהו אומר: "וכי מה טיבה של אותה פילגש?!", הוא מרמז שאין מדובר ב"אשה" ממש, אלא בהתייחסות לתורה "כמו לפילגש". ואליהו מגלה שפרשיה זו מביעה ביקורת על חברי הסנהדרין ועל יהושע ופנחס; - שלא סובבו בעיירות ישראל כדי ללמדם דרך-ארץ.
הביקורת על יהושע וחברי הסנהדרין
אך הביקורת טעונה ברור. בתורה (דברים לג, ח-י) מבואר, שתפקיד הפצת תורה ודרך-ארץ הוטל על שבט לוי – "וּלְלֵוִי אָמַר... יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל". הלויים נצטוו להסתובב בכפרים ובעיירות של שבטי ישראל; להתארח אצלם וללמדם תורה. לשאר שבטי ישראל, וכן לחברי הסנהדרין בני אותם השבטים, ניתנו שדות וכרמים 2 . לכאורה, חברי הסנהדרין ויהושע ופנחס היו צריכים להתעסק בנחלות האישיות שהם קבלו; ולהתכנס מדי פעם כדי להכריע בעניינים החשובים שחייבים את הכרעת הסנהדרין. לכאורה, הם היו צריכים להטיל את תפקיד הרבצת תורה ודרך-ארץ על הלויים. מדוע יש על כך ביקורת?
אליהו מרמז, שהלוי ומה שארע לפילגשו מראה שעם ישראל לא היה מחונך כראוי לביצוע התכנית. חברי הסנהדרין היו צריכים לסובב בארץ ולחנך, הן את בני ישראל והן את הלויים, שכל אחד ינהג ב"דרך-ארץ" בתפקיד שהוטל עליו. התפקיד של "בני ישראל" הוא תפקיד "מכניס-האורחים". בני ישראל צריכים לנהוג ב"דרך ארץ" ולארח את הלויים בביתם באופן נדיב ביותר ולכבד אותם. מאידך, הלוי שהוא ה"אכסנאי" צריך לנהוג בדרך-ארץ, הוא צריך להתרכז בתורה (="אשה"="פלגש") שהוא עמל בה ובחידושי התורה שמתגלים לו בעת שהותו בבית המארח; ולא להיות להוט אחר האוכל ושאר המתנות הגשמיות שהוא יקבל מ"מכניס-האורחים".
צפורה הרוחנית – בתו של מכניס-האורחים
במאמר "הרמבם והאשה הכושית" התבאר שתרגום יונתן והרמב"ם מרמזים ש"האשה הכושית" של משה מסמלת חיבור לחיים הגשמיים, חיבור שלא היה רצוי על משה. מאידך, "צפורה" היא גם אשתו של משה אך היא מופיעה גם כ"אשתו הסמלית" וכסמל לחיים הרצויים על משה, כסמל ל"רוחניות הזכה" ול"תורה". הכתוב מספר על נישואי צפורה למשה (שמות פרק ב, כא): "וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה"; ותרגום יונתן מרמז, שמשה ה"אכסנאי" זכה לשאת אז גם את "בתו הרוחנית" של המארח; שהיא סוג של "חידושי תורה" שהמתינו להתגלותם עד שיגיע האורח לבית מארחו 3 . אמנם אצל משה, התורה שהתגלתה בבית המארח היתה גבוהה ביותר, ורק משה זכה להכיר בה ולדעת כיצד לפעול עימה. אולם מכיוון שהיא התגלתה בבית מארחו, גם היא נחשבת ל"בת יתרו".
כמו כן, בספר יהושע (טו) ואף בספר שופטים (א) מסופר על כיבוש קרית ספר בידי עָתְנִיאֵל - ונישואי עַכְסָה בת כלב לעָתְנִיאֵל. מסופר שם, שעַכְסָה הסיתה את עָתְנִיאֵל שירחיב את גבול נחלתו - ושיבקש מאביה שדה עם "גולות מים"; אך עָתְנִיאֵל לא התפתה לה, ועַכְסָה נאלצה לבקש זאת בעצמה. המעשה מרמז, שעתניאל קיבל בנוסף לאשתו הרגילה, גם "אשה סמלית" שהסיתה אותו לבקש לעצמו עניינים גשמיים של "מים תחתונים". "אשה סמלית" זו מקבילה ל"אשה הכושית" הסמלית של משה שמסמלת חיבור לענייני העולם הזה. אך עתניאל לא הקשיב לה, והתחבר לתורה בלבד.
במאורעות פלגש-בגבעה ה"פלגש" היתה "בתו" של "מכניס אורחים" מבית-לחם-יהודה. וכאשר אליהו אומר: "וכי מה טיבה של אותה פילגש?!", הוא מרמז שאין מדובר ב"אשה" ממש, אלא בהתייחסות לתורה "כמו לפילגש". עתניאל כתב הן את פרשיית כבוש קרית ספר, והן את פרשיית פילגש בגבעה, והוא השתמש ב"אשה" כ"סמל" בשתי הפרשיות. בפרשיית פלגש בגבעה "הפלגש" מסמלת "חידושי תורה" שהתגלו ל"לוי" בבית המארח שלו בבית-לחם-יהודה. יסוד זה, שהשהות של האורח בבית מארחו מביאה להתגלות חידושי תורה, מובא בדגל מחנה אפרים (וירא, ד"ה יוקח) בשם הבעש"ט,:
"שקבלתי מאא"ז נ"ע זללה"ה על הענין 'פתח באכסניא של תורה': שהאורח הבא, הוא המביא תורה לבעל הבית, ולפי האורח כך הוא ענין התורה שנתגלה לבעל הבית. עד כאן דבריו הקדושים, והבן."
ואכן בדברי הבעש"ט מובא שהתורה מתגלית לבעל הבית, אך לא תמיד בעל הבית הוא שזוכה להכיר ב"תורה" זו, ופעמים שהאורח זוכה להכיר בה, והוא נושא אותה ל"אשה". תרגום יונתן רומז שזה מה שארע למשה בבית מארחו במדין, ואליהו מרמז שזה מה שארע ללוי שהתארח בבית-לחם-יהודה.
היחס של הלוי ל"אשה" שקיבל בבית-לחם-יהודה
פרק יט מאריך בפרטים מיותרים לכאורה. אך לפי מה שהתבאר, הפרוט הארוך נועד לרמז על אופיו של הלוי ועל יחסו ל"תורה" (=אשה) (שופטים יט, א-ו):
"... וַיְהִי אִישׁ לֵוִי גָּר בְּיַרְכְּתֵי הַר אֶפְרַיִם וַיִּקַּח לוֹ אִשָּׁה פִילֶגֶשׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה: וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ אֶל בֵּית אָבִיהָ אֶל בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַתְּהִי שָׁם יָמִים אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים: וַיָּקָם אִישָׁהּ וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ להשיבו לַהֲשִׁיבָהּ וְנַעֲרוֹ עִמּוֹ וְצֶמֶד חֲמֹרִים וַתְּבִיאֵהוּ בֵּית אָבִיהָ וַיִּרְאֵהוּ אֲבִי הַנַּעֲרָה וַיִּשְׂמַח לִקְרָאתוֹ: וַיַּחֲזֶק בּוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה וַיֵּשֶׁב אִתּוֹ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיָּלִינוּ שָׁם: וַיְהִי בַּיּוֹם הָרְבִיעִי וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיָּקָם לָלֶכֶת וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל חֲתָנוֹ סְעָד לִבְּךָ פַּת לֶחֶם וְאַחַר תֵּלֵכוּ:"
הכתוב "וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ" אומר דרשני, והפרשנים נדחקו בהבנתו. אמנם לאור מה שרמז אליהו הנביא, שלא מדובר ב"פילגש" ממש אלא ב"תורה"; צריך להבין שמרומזת כאן ביקורת על הלוי. הלוי זכה שיתגלו לו "חידושי תורה" בעת שהותו בבית מארחו בבית-לחם-יהודה. וכפי שיתבאר בהמשך הלוי העלה את "חידושי התורה" האלו על הכתב. הוא היה אמור לכבד אותם ולהתייחס אליהם כאל "אשה" מכובדת, אולם הוא התייחס אליהם כאל "אשה" במדרגה נחותה כאל "פילגש". הוא העדיף להתייחס לעניינים הארציים של אכילה ושתיה כאל ה"אשה" - הראשונה במעלה. בשלב מסוים הוא אפילו חש בוז קל כלפי ה"תורה=אשה" שהוא זכה לה, והתייחס אליה כאל "אשה בזויה" כאל "זונה". זו המשמעות המרומזת במילים: "וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ". זהו דימוי קשה, אולם הוא מקביל לדימוי שהובא במאמר הקודם "פלגש בגבעה", שהתבאר שם שאליהו דימה את זקני נהרדעא שלומדים תורה שלא לשמה - למי שבועלים בתולות בלילי יום כיפור.
בעקבות היחס הבזוי, ה"תורה הזו" (=נערה) עזבה אותו, והלכה לבית אביה. משמעות הדבר היא, שכאשר הלוי היה מנסה להעמיק בחידושי התורה שהוא העלה על הכתב; הוא לא היה מסוגל להבין אותם.
ארבע לעומת שלוש; תורה לעומת הכנסת אורחים
הכתוב מאריך ומספר פרטים, שלכאורה אינם חשובים. ה"נערה" הלכה לבית אביה ל"אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים". הלוי אכל ושתה ולן "שְׁלֹשֶׁת יָמִים", ותכנן לצאת "בַּיּוֹם הָרְבִיעִי". אין זה מובן מדוע צריך להאריך בפרטים האלו. אולם כשמעיינים היטב מתברר שהמספרים מודגשים גם בהמשך. מספר בני ישראל שנלחמו בבני בנימין היה "אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ". סך הנופלים מישראל הגיע ל"ארבעים אלף". ביום השלישי נפלו מישראל מספר מוזר של "כִּשְׁלֹשִׁים אִישׁ" – בכ"ף הדמיון. בני בנימין שברחו לסלע-רימון ישבו שם "אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים". מספר ה"נערות" מיבש גלעד שניתנו לבני בנימין היה "אַרְבַּע מֵאוֹת".
מה מסמל המספר "ארבע" ומה מסמל המספר "שלוש"?
בירושלמי (שבת פט"ז ה"א) נאמר, שמספר פרשיות התורה שהוזכרו בהן אופנים שונים של דבורים ('דבר' 'אמירה' 'ציווי') - מכוון כנגד מספר שנות חיי אברהם, מפני שהכתוב (יהושע יד, טו) - "אַרְבַּע הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים" מרמז לאברהם. הירושלמי מרמז שהמספר "אַרְבַּע" מסמל את אברהם אבינו שהרחיב את דעת העולם על ידי דבורי התורה 4 .
אלא שאברהם אבינו לא היה רק "ארבע". אברהם היה גם "מכניס אורחים", והמספר "שלוש" מודגש שם ביותר (בראשית יח, ב-ו): "...וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו... וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ... וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח...". לפיכך, מצאנו מחלוקת בין המדרשים, האם אברהם היה "שלוש" או שמא היה "ארבע".
בבראשית רבה (מג, ג) נאמר שבמלחמת המלכים: "פסיעותיו של אבינו אברהם היו שלש מילין"; ומאידך במדרש תנחומא (בובר, לך לך, יז) נאמר שבמלחמת המלכים: "היתה פסיעתו של אברהם אבינו ארבעה מילין". ברור, שאין להבין את הדברים כפשוטם. המדרשים חלוקים אילו פעולות עמדו לזכותו של אברהם אבינו בניצחון על המלכים; האם זכותו כ"מכניס אורחים" שקשור ל"שלוש", או זכותו כ"עוסק בתורה" שקשור ל"ארבע".
הלוי מהר אפרים נמשך אחר תענוגות
לפי מה שהתבאר, מספר החודשים ששהתה הנערה בבית אביה, והפירוט של ימי האירוח; אינם פרטים טפלים. אלו הם פרטים מרכזיים שמהווים הקדמה להבנת עקרונות המעשה.
ה"נערה" שהיא "חידושי התורה" שהלוי זכה להם ב"בית המארח", חזרה לבית אביה ל"יָמִים אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים". "יָמִים" משמעותו "תקופה קצובה". והכתוב מרמז ש"אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים" הם הזמן הקצוב והמתאים להתחדשות בתורה. בחלוף הזמן הזה - "וַיָּקָם אִישָׁהּ וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ להשיבו לַהֲשִׁיבָהּ". הכתיב "להשיבו" מרמז, שעיקר הבעיה היתה ב"לוי" ולא בנערה. ה"לוי" היה צריך לשוב אל עצמו, ולהעדיף ולכבד את התורה, על פני החיבור לארציות.
"הכנסת האורחים" של אברהם היתה קשורה ל"שלוש", ולכן "אבי הנערה" החזיק בו לאכול ולשתות "שְׁלֹשֶׁת יָמִים". המספר "ארבע" קשור לתורה, ולכן הם השכימו "בַּיּוֹם הָרְבִיעִי" כדי שהלוי יחזור לעירו, ויעסוק ב"תורה" שהיא "הנערה".
אולם כאן, אופיו של הלוי גרם לשיבושים חמורים. ל"מכניס אורחים" אסור לגרש את האורח, והוא חייב להשתדל להשאיר את האורח ככל היותר. ואילו האורח מצידו, צריך להתגבר על ההפצרות של "מכניס האורחים", ולהתעקש ללכת לביתו לעסוק בתורה.
מכניס האורחים אמר ללוי – "סְעָד לִבְּךָ פַּת לֶחֶם וְאַחַר תֵּלֵכוּ". הלשון הזו מזכירה את דברי אברהם למלאכים - "וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ". הלוי היה צריך לנהוג בדומה למלאכים, שנאמר עליהם במדרש (בראשית רבה, תיאודור-אלבק, מח): "וכי אוכלים היו?! אלא נראים כאוכלים". הלוי היה צריך לטעום מעט "פת שחרית" ולהפליג לדרכו. אולם הוא לא נהג כך (שופטים יט, ו-ח):
"וַיֵּשְׁבוּ וַיֹּאכְלוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וַיִּשְׁתּוּ וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל הָאִישׁ הוֹאֶל נָא וְלִין וְיִטַב לִבֶּךָ: וַיָּקָם הָאִישׁ לָלֶכֶת וַיִּפְצַר בּוֹ חֹתְנוֹ וַיָּשָׁב וַיָּלֶן שָׁם: וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי לָלֶכֶת וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה סְעָד נָא לְבָבְךָ וְהִתְמַהְמְהוּ עַד נְטוֹת הַיּוֹם וַיֹּאכְלוּ שְׁנֵיהֶם:"
הלשון "הוֹאֶל נָא" נועדה להזכיר את הארוח של משה אצל משפחת יתרו במדין. אך כאשר משה "הואיל" לשבת אצל מארחו ולשאת את "בתו", הוא נשא בעיקר את ה"תורה" שהתגלתה לו בבית חמיו, כמבואר שם בתרגום יונתן. ואילו כאן המארח ביקש מהלוי "הוֹאֶל נָא וְלִין וְיִטַב לִבֶּךָ". יש ללמוד מכאן ש"פת השחרית" של הלוי היתה נמשכת יותר מחצי יום; ולכן הגיע כבר זמן ה"לינה". וכמו כן גם המשך דבריו ("וְיִטַב לִבֶּךָ") מראה שהמארח הבחין שהאכילה והשתיה מטיבים את לבו של האורח, והוא מתקשה להיפרד מהם; והוא הציע לו להמשיך בהם גם הלאה. "האכילה והשתיה" היו ה"אשה הראשונה במעלה" של הלוי; והוא התקשה להיפרד מהם לטובת ה"תורה" שהיתה רק כמו "פילגש" עבורו.
מרומזת בפרשיה הזו ביקורת על חברי הסנהדרין שלא סובבו בארץ ישראל, כדי ללמד את הלויים לנהוג בדרך-ארץ בתפקיד שהוטל עליהם. בהמשך יגיע הלוי אל גבעת בנימין שם אנשי הגבעה אינם נוהגים בדרך-ארץ בתפקיד "מכניסי אורחים" שהוטל עליהם. ובפרטי המעשים ההם נאריך בעזהשי"ת במאמר הבא.
^ 1.אליהו רבה, איש שלום, יב: "ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו, היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה, ויהושע ופינחס בן אלעזר עימהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל... וילמדו את ישראל דרך-ארץ בשנה בשתים בשלש, עד שיתישבו ישראל בארצם... הן לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינם, אמר, שלום עליך נפשי...ופילגש בגבעה בימי כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם היתה?! וכי מה טיבה של אותה פילגש שהביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל?! אלא לפי שרחמיו של הקדוש ברוך הוא מרובין על ישראל לעולם, אמר, שמא יאמרו אומות העולם, עדיין לא נכנסו ישראל בארצם אימתי קילקלו במעשיהן, לפיכך הביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל."
^ 2.ליהושע ולפנחס היו חלקות קרקעיות עצמאיות: " וַיִּתְּנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נַחֲלָה לִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן בְּתוֹכָם", (יהושע יט, מט). "וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן מֵת וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בְּגִבְעַת פִּינְחָס בְּנוֹ אֲשֶׁר נִתַּן לוֹ בְּהַר אֶפְרָיִם", (יהושע כד, לג)
^ 3."... וְאִיסְתְּכִיַית חוּטְרָא דְאִיתְבְּרִאַת בֵּינֵי שִׁמְשְׁתָא וְחַקְיָין וּמְפָרַשׁ עֲלָהּ שְׁמָא רַבָּא וְיַקִירָא... וּמִן יַד אוֹשִׁיט יְדֵיהּ וְנַסְבֵיהּ הָא בְּכֵין צָבֵי משֶׁה לְמִתַּב עִם גַבְרָא וִיהַב יַת צִפּוֹרָה בְּרַת בְּרַתֵּיהּ לְמשֶׁה". (תרגום יונתן שמות ב כא). וכפי שהתבאר שם באריכות במאמר "הרמבם והאשה הכושית".
^ 4.המספר "ארבע" כמספר חיוני לקנין תורה מוזכר גם בעירובין דף (נד, ב): "כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו... נמצא ביד הכל ארבעה. מכאן אמר רבי אליעזר: חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
