ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- מכות
"אין העדים נעשין זוממים עד שיזימו את עצמן, כיצד? אמרו מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש. אמרו להם היאך אתם מעידין שהרי נהרג זה או הורג זה היה עמנו אותו היום במקום פלוני - אין אלו זוממין, אבל אמרו להם היאך אתם מעידין שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני - הרי אלו זוממין ונהרגין על פיהם".
בפירוש הר"ח הובאו שני הסברים לדין "עד שיזימו את עצמן" וז"ל:
"ראינו לרבותינו הגאונים ז"ל 1 כי פירשו עד שיזומו עצמן- עד שיחרישו ולא יכחישו המוזמין את המזימין (פירוש כוונתם הוא שיזימו קאי על עצמן של מוזמים שהם נעשים מוזמים אך ורק בתנאי שיזימו את עצמם בזה שישתקו לדברי המזימים אותם ואין צ"ל כשיודו לדבריהם) ואנו קבלנו עד שיזימו את עצמן היינו עד שיזימו העדים (=המזימים) עצמן (=של זוממים) ויאמרו להן אתם הייתם עמנו במקום פלוני באותו היום שהעדתם שהרג פלוני את פלוני ואותו המקום צריך להיות רחוק מן המקום שהעידו ב' העדים הללו, הלא תראה משנתינו דתני אין העדים נעשין זוממין עד שיזימו את עצמן מפרש כיצד מעידנו בפלוני שהרג את הנפש במקום פלוני וכו' אמרו להם וכו' אבל אמרו להם היאך אתם מעידין... והלא אותו היום הייתם עמנו הרי אלו זוממין ונהרגים על פיהן", עכ"ל.
הר"ח מקשה על דברי רב האי גאון שלכאורה לפירושו אין קשר בין הדין הראשון במשנה לבין הדין השני, וניסו האחרונים 2 ליישב בדרכים שונות כיצד יפרש רב האי את המלה 'כיצד' שבמשנה.
מבואר משיטת רב האי, שכ"ז שהעדים המוזמים לא יודו לדברי העדים המזימים אותם, לא יהיו העדים המזימים נאמנים להזימם, לבטל עדותן ולעונשן, ואם כך הוא דבר, יש להבין, מה תועלת יש בהודאתן של המוזמים, והלא קיימא לן דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד? ומאידך אם בכל אופן ישנה אפשרות לחזור ולהודות לדברי הכת המזמת שכן שונה הדין של העד החוזר בו מעצמו, שאז לא נתנה לו התורה אפשרות לבטל עדותו, אבל במצב שכבר הועד נגדו ע"י כת אחרת, ויתכן שעדותו בעצם כבר מבוטלת רק שאנחנו מעצמנו איננו יודעים למי משתי הכתות להאמין, במצב זה נתנה התורה אפשרות לעד לחזור בו מעדותו כי יתכן שהיא מבוטלת. וקשה, אם כך הוא הדבר מה הטעם לחלק בין הכחשה להזמה, והלא גם בהכחשה למעשה הוכחשה עדותו רק שבי"ד אינם יודעים למי להאמין ותועיל חזרתו, ובמשנתינו להדיא חילקו בין הכחשה להזמה ומבואר שאפילו יחזור בו להודות לדברי המכחישים לא תועיל חזרתו?
ונראה שיש לחלק בין חזרת הכת להודות לדברי המכחישים אותם ובין חזרת הכת להודות לדברי המזימים אותם, שכן הכחשה הוא כאמור ויכוח על תוכן העדות ממש וכלשון הרמב"ם: "זאת אומרת היה דבר זה, וזאת אומרת לא היה, או יבוא מכלל דבריה שלא היה..." (פי"ח מהל' עדות ה"ב). נמצא שעדים, שמודים לדברי המכחישים אותם, חוזרים בהם ממה שאמרו ממש, שכן מקודם העידו שהיתה הלוואה, ועכשיו נגד עדותן ממש מנסים לומר שלא היתה הלוואה, וע"ז גזרה התורה שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ואין ביכולתו להגיד הגדה חדשה סותרת את תוכן עדותו.
לעומת זאת בהזמה אין ויכוח בין העדים על תוכן העדות, ויתכן אכן שהמקרה קרה. כל מה שמנסים המזימים לטעון הוא, שאין תקפות הלכתית לעדות, כיון שהעדים לא ראו אותה, ולפ"ז אם המוזמים חוזרים בהם להודות לדברי המזימים אין דבריהם נגד תוכן עדותם הקודם, שכן הם אינם חוזרים בהם לטעון שלא היתה הלוואה, כפי שהעידו מקודם, רק הם טוענים טענה חדשה שאין תוקף לעדותם בדבר ההלוואה מכיוון שהם לא ראו אותה ונמצא שאינם אומרים בפועל הגדה חדשה נגד הגדתם הקודמת, ולכן כאן נתנה להם התורה אפשרות לחזור ולהודות לדברי המזימים. אמנם כ"ז שלא הוזמו אם יחזרו בהם ויטענו שאין לעדותם תוקף, לא יאמנו דבריהם האחרונים כמו שמבואר להדיא בגמ' כתובות י"ח ע"ב שאינם נאמנים לומר קטנים היינו, פסולי עדות היינו בזמן שכתב ידם יוצא ממקום אחר. שכן מכיון שלא רצתה תורה שעד יוכל לחזור בו מעדותו, חסמה בפניו גם את האפשרות לבטל את תקפותה של עדותו למרות שלא ביטל את תוכנה, אבל זאת כבר הרחבה של הדין הראשון, והרחבה זו לדעת רב האי לא נאמרה במצב שהוא חוזר להודות לדברי הכת המזמת.
ומעתה נתבארו דברי המשנה בצורה אחידה "אין העדים נעשים זוממים עד שיזימו את עצמן.." (רק כך נבטל את עדות הראשונים ע"י שהודו לאחרונים וע"כ שאלה המשנה) כיצד? (יתכן שיחזרו בהם להודות לדברי המזימים והלא קימ"ל שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד) מעידים אנו... (והתירוץ הוא שזה אכן תלוי, שבהכחשה לא יוכלו לחזור בהם וממילא לא יתקיים הכלל של עד שיזימו את עצמם ובהזמה יוכלו לחזור בהם).
נצטרך לפ"ז לחדש לדעת רב האי, שעדים שיבואו להעיד על שטר מקוים ממקום אחר שהעדים החתומים בו היו קטנים או קרובים ויחזרו עדי השטר עצמם להודות לדברי הפוסלים אותם שלא ידון את הדבר כתרי ותרי כמסקנת הגמ' בכתובות בדף כ' אלא השטר יפסל ונקרע אותו, שכן במצב זה חוזרים בהם העדים להודות לדברי פוסליהם לא בתוכן העדות אלא בתוקפה. ואכן לכאורה מצינו דעה כזאת בראשונים בסוגיא הנ"ל בכתובות.
גרסינן בכתובות (יט, ב): " ת"ר שנים החתומים על השטר ומתו, ובאו שנים מן השוק ואמרו ידענו שכתב ידם הוא אבל אנוסים היו, קטנים היו, פסולי עדות היו, הרי אלו נאמנים, ואם יש עדים שכתב ידם הוא זה או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבי"ד אין אלו נאמנים (ושאלה הגמרא על סיפא דברייתא) ומגבינן ביה כבשטרא מעליא ואמאי תרי ותרי נינהו? (ותרצה למסקנת הסוגיא) אלא אמר רב נחמן אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה... (והיינו שבניגוד לרישא שבה נאמנים הפוסלים וקורעים את השטר, בסיפא בי"ד לא קורעים ולא מגבים).
ושאלו שם בתוספות ד"ה "אלא אמר רב נחמן" וז"ל: "ואם תאמר ולרב נחמן אמאי לא מגבינן ביה בשטרא, הא סבר רב נחמן כרב הונא בשני כתי עדים המכחישות זא"ז דכל אחת באה בפ"ע ומעידה אע"ג דלפי עדות כל אחת חברתה פסולה לכל עדויות, הכא נמי כיון שאין מכחישין אותן לומר שלא לוה כלום אלא אומרים אינכם נאמנים בדבר זה דפסולין הייתם ליתכשרו ואמאי לא מגבינן ביה בשטר?... ורשב"א אומר דהכא לא מוקמינן להוא אחזקה (כמו במקרה של רב הונא שכל כת באה בפני עצמה ומעידה, בגלל שמוקמינן כל כת על חזקתה) כדאמר לעיל (בנסיון תירוץ קודם של רב ששת שם בסוגיא ואינו קשור לענינינו), משום דאילו הוו קמן דלמא הוו מודו" עכ"ל התוספות.
ולכאורה תמוהים דבריו של הרשב"א, שכן מה בכך שיחזרו עדי השטר להודות לדברי פוסלי השטר, והלא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד? ולפי שיטת רב האי דלעיל הדברים מוסברים, שכן תוכן דברי הפוסלים מתרכז בענייני תקפות העדות ולא בתוכנה, ובמצב זה לא נאמרה ההלכה שלא יוכלו לחזור ולהודות לדברי פוסליהם.
ולא שייך לבוא ולשאול, שאם כך נחדש במצב זה עונש הזמה, שכן מה שענשה התורה את העדים הזוממים הוא על עדות שקר שהעידו, שמי שלא ראה נחשב כמשקר כשמעיד עדות על חברו, אבל קרוב או פסול שראה, רק שעדותו לא תקפה, לא החמירה עליו התורה כ"כ, שאין זאת עדות שקר.
ושמא יש למצוא סמך לחילוק זה שבין שני מצבי החזרה מהעדות בדברי רב נחמן שאמר: "אמנה היו דברינו אין נאמנים; מודעא היו דברינו נאמנים" (ב"ב מח, ב; מט, א; וכן כתובות יט, ב). ודקדק הרשב"ם שם בד"ה "אין נאמנים", שודאי רב נחמן מיירי בכה"ג שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר, דאי לאו הכי הרי פשיטא שאינם נאמנים (וכן דקדקו דבר זה שם בתוד"ה "אמר רב נחמן"), ואעפ"כ לא מועיל להם הפה שאסר הוא הפה שהתיר לבטל את עדותם הקודמת, ונתן הרשב"ם לכך טעם שם בא"ד וז"ל: "דמאחר בשהודו שברשות נכתב, הרי חתימת השטר כאילו העידו בבי"ד כל מה שכתוב בשטר שהלוהו מלוה ללוה וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד..." והוא לכאורה דבר פלא, וכי חולק רב נחמן על המש' (כתובות יח, ב) שלמדה אותנו שנאמנים לומר אנוסים היינו, קטנים היינו, פס"ע היינו, בזמן שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר. ומבואר שם ממהלך הסוגיא שהפה שאסר "מתגבר" על הבעיה של כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד? אלא על כרחנו לחלק בין נסיון חזרה מתוכן העדות שלא יצלח, ואפילו באמצעות הפה שאסר, שאין עד נאמן לומר שהעיד רק שתוכן עדותו אינו נכון, אבל במצב שרק מבטל תקפות העדות (כגון שאומר קטנים היינו) נאמן ע"י הפה שאסר לומר שמה שאמר אתמול היה רק אמירה ולא הגדת עדות כשרה 3 .
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
