ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת הדף היומי
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- שבת
הרב עקיבא כהנא
מובא בגמרא בשבת (פא ע"ב) שאדם שלקח פרפיסא (עציץ נקוב – רש"י) שהיה מונח על האדמה ישירות, והניח אותו על יתידות חייב משום תולש.
רש"י מוסיף (ד"ה חייב) שאין הכוונה שהוא חייב מדאורייתא משום תולש, שהרי הגמרא עצמה כותבת שחכמים התירו בשבת לקנח עם חול שיש בו עשבים (צרור שעלו בו עשבים), ואם זה נחשב כתולש מהתורה, לא היו מתירים לעשות זאת בשבת גם מפני כבוד הבריות.
אמנם הרמב"ם (שבת ח, ד) כותב שאדם שתולש רגב עפר שיש בו עשבים ממקומו, חייב משום תולש. ומבאר המגיד משנה שהרמב"ם באמת לא מביא את ההיתר שכתוב בגמרא לקנח בשבת בצרור שעלו בו עשבים, כי סובר שזהו איסור דאורייתא (או שסובר שמותר לקנח בעשבים, אם הם מונחים על יתידות, כי אז לא ביצע פעולת תלישה) מרכבת המשנה מבאר שלרמב"ם מה שאסור לשים את העשבים על יתידות, זה רק אם מניח אותם שם זמן רב, ואז העשבים מתייבשים ומתים, אבל אם רק מקנח איתם, ומחזיר אותם מיד לקרקע, אינו עובר על איסור תולש. האור שמח (שם) מבאר שיש הבדל בין אם לוקח עשבים שגדלים על הלחות של החול שאיתם, אז אם לוקח את החול יחד איתם אינו תולש, אמנם אם לוקח עציץ שיונק מהקרקע נחשב כתולש מהתורה.
שולחן ערוך פסק (שלו, ח) שיש להזהר מלהרים גם עציץ שאינו נקוב, מהרצפה על יתידות. והגר"א מבאר (ח) שמכיוון שיש מחלוקת בין רש"י לתוס' בגיטין (ז ע"ב) לרש"י עציץ מעץ גם אם אינו נקוב נחשב כמו נקוב כי הלחלוחית עוברת דרך העץ, ולדעת תוס' עציץ של חרס גם אם אינו נקוב נחשב כנקוב, לכן יש להזהר גם בעציץ של חרס וגם בעציץ של עץ מלהרים אותם מהקרקע. וכן כתב בביאור הלכה (ד"ה אפילו) שאין לומר ששו"ע חשש לדעת הרמב"ם, כיון שבסימן שיב סעיף ג כתב שניתן לקנח בצרור שעלו בו עשבים, שלא כדברי הרמב"ם (אמנם לשיטת האו"ש ומרכבת המשנה שהזכרנו אין ראייה).
ניתן ללמוד מכאן שלדעת הרמב"ם גם אם רק מחליש יניקה של עציץ מהקרקע ולא תלש ממש, נחשב לתולש. אמנם, האור שמח (מאכלות אסורות יד, יד) מחלק בין מלאכות שבת שיש בהם שיעור ובהן אם החליש את הכח, לא ניתן לומר שחייב, ולכן אינו חייב לדעת רש"י אם העביר עציץ נקוב מקרקע ליתידות, אמנם בכיבוי שאין בה שיעור וגם כלשהו חייב, לכן גם אם מחליש את כח הנר קצת, בזה גם כן יעבור על כיבוי. לעומתו האגלי טל (זורע כב) כותב שיש להבדיל בין מלאכות שבת שהיו במשכן כמו השקיה שבהם גם אם מוסיף זריעה, ולמרות שהדבר כבר היה זרוע חייב, אמנם במלאכות שלא היו במשכן כמו עציץ שמעלה אותו מקרקע ליתידות, בזה אינו חייב כיון שהוא כבר זרוע.
ומכח זה הר צבי (או"ח א, ריא) דן אם מותר לפתוח בשבת גג זכוכית שנמצא מעל גינה שנמצאת בתוך הבית (פטיו) על מנת להוסיף אור לגינה, האם יהיה בזה תולדה של זורע, כיון שהוא מוסיף עוד אור וצמיחה? ההר צבי מקל כי סובר שבכל מקרה זה זורע רק באופן של גרמא ולא בידיים. אמנם לעומתו היחוה דעת (ה, כט) והשש"כ (כו, ט) מחמירים כי חוששים משום זורע, ומקילים רק באופן שפתיחת החלון נועדה בשביל אוויר, ורק מועילה לצמחים כפסיק רישא במלאכה דרבנן.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
