^ 1.. במ"ב צ, ס, כתב עפ"י מ"א שבתוך ד' אמות חשוב מקום אחד, שאי אפשר לצמצם. אמנם נראה שכאשר נקבע כסא מיוחד לכל אדם, תחושת המקום הקבוע היא דווקא על הכסא הקבוע, וכ"כ בשו"ת יוסף אומץ ל. ועיין בשארית יוסף ח"ב עמ' שטז. אלא שאם אורח תפס את מקומו ויש שם מקום פנוי לידו, כדי שלא לפגוע באורח - ישב בו, ואל ירע ליבו על כך, שכל שהוא בתוך ד' אמות נחשב כיושב במקומו הקבוע.
^ 2.. אמנם בא"א בוטשאטש מהדו"ת צ, יט, הסתפק בזה. ובשעת הדחק אפשר לצרף את ספקו. וכתב בהליכות שלמה ה, ב, שאם איחר לתפילה, עדיף שידלג בפסוד"ז כדי להתפלל במקומו הקבוע מאשר לילך למקום אחר שבו יוכל לומר את כל פסוד"ז.
^ 3.. למדנו שכר פסיעות מאלמנה שהלכה לביהמ"ד המרוחק של ר' יוחנן (סוטה כב, א). משמע מהרבה אחרונים, וביניהם מ"ב צ, לז, שכאשר ישנם שני בתי כנסת שווים, יש הידור בהעדפת הרחוק, כדי לזכות בשכר פסיעות. אולם כמה אחרונים כתבו, שרק אם ממילא ביהכ"נ הרחוק עדיף, מפני שיש בו רוב עם, או מפני שהוא בימ"ד, או מפני שיכול לכוון בו יותר, אז כשהולך אליו מקבל שכר פסיעות, אבל כשאין במרוחק יתרון, אין על ההליכה אליו שכר פסיעות. וכ"כ החיד"א בפתח עינים על סוטה שם, ודברי מלכיאל ה, יט, ומהרש"ג א, כז.
^ 4.. נחלקו הפוסקים אם מותר לעמוד על כלי או ספסל וכדומה שאינו גבוה ג' טפחים: לב"ח וט"ז - מותר. למהרי"א, א"ר ועוד - אסור. ועי' מ"ב צ, ב, וכה"ח ג. ונלענ"ד שלכו"ע כשיש חשש ביעתותא (תחושת פחד וחוסר יציבות) אין להתפלל. ואם הוא על גבי כרים וכסתות לרוה"פ אסור משום שנראה כמתגאה, כמובא במ"ב תריד, ט, וכה"ח כא, ואף הב"ח מסכים לזה. כשהקרקע עקומה ויש מקום מוגבה, כל שאינו גבוה ג' טפחים ואין ביעתותא אין איסור להתפלל עליו. בדיעבד, המתפלל על מקום גבוה - יצא, כמבואר בפמ"ג משב"ז צ, א, עפ"י הרמב"ם. עפי"ז מובן מדוע נפסק שכשאין ברירה, יכול החזן לעמוד על כסא כדי להשמיע קולו (שו"ע צ, א).
^ 5.. בכה"ח צ, יד, כתב שלרמב"ם הבימה צריכה להיות מוקפת ארבע מחיצות, ולבן איש חי יתרו ג' מספיק שלוש מחיצות. ובערוה"ש צ, ג, כתב שאפילו אינה מוקפת במחיצות רק משני צדדיה מותר להתפלל עליה, משום שהיא נראית כמקום בפני עצמו.
^ 6.. כתב במ"ב צ, סד, שגם אם הדבר החוצץ בינו לקיר רחוק ממנו ד' אמות - חוצץ, אולם לפמ"ג ומג"ג אינו חוצץ. לרמ"א צ, כ, רק דבר גדול שגובהו י' טפחים (כ-80 ס"מ) ורוחבו ד' טפחים (כ-32 ס"מ) חוצץ. ובכה"ח קלב, כתב שלשו"ע גם קטן מזה חוצץ. ואף במ"ב סח, הזכיר את דעת פר"ח ומאמ"ר שחלקו על הרמ"א. לגבי מה שכתב הט"ז שכל הרהיטים השייכים לתפילה אינם חוצצים, כתב באור לציון ח"ב ז, י, שרק בעת שהם מסייעים לתפילה אינם חוצצים, אבל כשאינו משתמש בסטנדר שלפניו - חוצץ. אמנם המנהג שלא לחוש לזה, מפני שהם לצורך התפילה והם קבועים, וכדברי המ"ב צ, סח.
^ 7.. מקור האיסור להתפלל מול ראי ברדב"ז קו, והביאוהו אחרונים רבים, ומ"ב צ, עא, וכה"ח קלח. אמנם בדעת תורה צ, כג, למהרש"ם, פקפק על האיסור, הואיל וגם הבבואה משתחווה לעומתו, ולכן הקל בשעת הדחק. ובחלון שמראה הבבואה אינו בולט כל כך, גם לשאר הפוסקים נראה שאין איסור. וכך נוהגים. וכ"כ באול"צ ח"ב ז, יא.
^ 8.. רבו מובהק הוא זה שלמד ממנו את רוב חכמתו, ומשמע מרמב"ם שהכוונה רוב תורתו. ומהרי"ק שורש קסט, באר שמי שהעמידו על דרך האמת והיושר ולימדו דרכי פסיקת ההלכה הוא רבו המובהק. והש"ך יו"ד רמב, יב, באר שיכולים להיות לאדם כמה רבנים מובהקים בתחומי התורה השונים, כגון מקרא, גמרא, אגדה. ולמד כך מדעת ריב"ש ושו"ע. כיוצא בזה כתב ערוה"ש רמב, יט, שיכולים להיות לאדם כמה רבנים מובהקים, אחד שלימדו בבקיאות והשני בחריפות והשלישי בפסיקת הלכה.
כתב בשו"ת דברי מלכיאל ב, עד, שכל החילוק בין רב מובהק שלמד ממנו את רוב חכמתו לאינו מובהק הוא רק כשאינו לומד לפניו, אבל בתקופה שאדם לומד לפני רבו - דינו כרב מובהק. לפי"ז ראש הישיבה והר"ם שמלמד אותו, נחשבים כרבנים מובהקים (עיין ברמ"א יו"ד רמב, ו). כיוצא בזה כתב בערוה"ש יו"ד רמב, כט, שרב מובהק שנתמנה למרא דאתרא להורות ולדון, נחשב לגבי בני המקום כרב מובהק.
^ 9.. הרמ"א צ, כד, מזכיר דעת י"א שבמקומות קבועים מותר, והיא דעת בעל המאורות ואהל מועד. ולמעשה כתב שטוב להחמיר שלא להתפלל אחרי רבו כדי שלא לצערו, אלא שהמנהג להקל. וכ"כ במ"ב עז. ובבאו"ה הביא דעת א"ר עפ"י לבוש שלמעשה נכון להחמיר. ובב"י כתב שלעניין הלכה יש לחוש בזה אפילו בציבור (במקומות קבועים), ולכן לא הזכיר את הדעה המקילה בשו"ע, וכ"כ בכה"ח קמג. ←
ואם רבו לאחריו, כתב בב"י או"ח צ, כד, שיש להחמיר אפילו ברחוק יותר מד' אמות, מפני שגם אז יש בזה יוהרא כלפי רבו. ולא הזכיר זאת בשו"ע או"ח, וביו"ד רמב, טז, כתב במפורש שגם כשרבו לאחריו די בד' אמות. וכך נראית דעת הרמ"א, שציין לעיין ביו"ד. אמנם בכה"ח קמד, כתב שיש להחמיר במקום שאפשר.
דין אביו כדין רבו המובהק, כמובא במ"ב עג, בשם ח"א. אלא שהאבות בדרך כלל שמחים שבניהם קובעים את מקומם לידם, ולכן כל שידוע שהאב רוצה שבנו ישב לידו מותר ומצווה, שהאב שמחל על כבודו - כבודו מחול. אבל לא יתפלל אחריו או לפניו, אלא אם כן אמר לו אביו במפורש שיכול להתפלל שם.
^ 10.. כאשר הריח מתפשט לרשות אחרת, או כשהצואה מכוסה (כדוגמת צואה שבתוך חיתול), בכל מקום שמריחים אותה אסור לומר דברים שבקדושה, ונחלקו אם צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח. לרשב"א אין צריך להרחיק ד' אמות מפני שהוא נחשב כריח רע שאין לו עיקר. ולרוקח הוא ריח רע שיש לו עיקר. וגם האחרונים נחלקו בזה. ועיין בהקדמת המ"ב לסי' עט, הדין השביעי. ובמ"ב עט, יז. ועו, ג. ובכה"ח עט, א. ומשמע מהם למעשה, שלכתחילה יש להחמיר.