ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- מועדים
- והגדת לבנך
פֶּסַח - עַל שׁוּם מָה? - קרבן פסח ואחדות
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
בהקרבת קרבן פסח ביציאת מצרים קרבנו ד' לעבודתו. קרבן זה היה הקרבן הראשון של עם ישראל כעם, ובו התייחדו ישראל להיות לעם ד'. עם אחד ומיוחד, העובדים לד' אחד: "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". בציווי על הקרבת קרבן פסח ניתן למצוא סימנים רבים המורים על אחדות. המהר"ל בגבורות ה' (פרק ס וראה גם פרק לו) מרחיב את הביאור בעבודת קרבן פסח, להראות שכל עבודתו מורה על האחדות. המהר"ל מונה אחד-עשר דברים בעבודת הקרבן, המורה על אחדות ללמדנו: קרבן אחד, לד' אחד, מעם אחד. נמנה כמה מהם:
א. צריך לאכול את כולו: "על כרעיו ועל קרבו" (שמות יב, ט) ואין לחלק אותו לחלקים.
ב. "בבית אחד יאכל" (שם מו) ולא בפיזור. אין לחלקו לשתי חבורות או לאכלו בשני מקומות.
ג. הקרבן הוא שה קטן בן שנה אחת. גילו מסמל אחדות.
ד. שה הוא בעל חיים עדין. כאשר לוקה באבר אחד כל אבריו מרגישים. כך גם אפילו אם רק אחד מישראל חוטא כל העם מרגיש.
ה. צריך לצלות את קרבן הפסח ולא לבשלו, כי הבישול מפרק ומפורר את הבשר והצלייה דווקא מקשה ומגבשת אותו.
ו. "עצם לא תשברו בו" (שם), אסור לחלק את העצמות.
צליית הפסח עם גיד הנשה?
חשיבות צליית קרבן הפסח בשלמות ובאחדות היא כל כך גדולה עד שלדעת הרמב"ם אין לחתוך את קרבן הפסח לפני צלייתו כדי להוציא ממנו את גיד הנשה. כך מתאר הרמב"ם (הלכות קרבן פסח י, יא) כיצד האדם אוכל את הפסח:
כשאדם אוכל את הפסח, חותך הבשר ואוכל וחותך העצמות מן הפרק ומפרקן אם רצה, וכשיגיע לגיד הנשה מוציאו ומניחו עם שאר הגידים והעצמות והקרומות שיוצאין בשעת אכילה, שאין מנקין אותו כשאר הבשר ואין מחתכין אותו אלא צולין אותו שלם.
הראב"ד משיג על אתר:
בחיי ראשי אין איסור גדול מזה שיצלה הפסח עם גיד הנשה ועם שמנו ועם תרבא דתותי מתנא (כלומר עם החֵלֶב) ועם קרומות שבראש ואם אזכה ואוכל פסח ויביא לפני כזה הייתי חובטו בקרקע לפניו.
מסביר ה'משנת יעבץ' (לרב בצלאל ז'ולטי, הלכות פסח, סימן כד) שהרמב"ם והראב"ד נחלקו לשיטתם אם טעם כעיקר אסור מהתורה או מדרבנן. לדעת הרמב"ם האיסור הוא מדרבנן ולדעת הראב"ד האיסור הוא מהתורה. כיוון שלרמב"ם טעם כעיקר אסור מדרבנן, כאן כיוון שהתורה צוותה לצלותו שלם לא גזרו רבנן להוציא את הגיד לפני הצלייה כדי שלא ייתן טעם בבשר ולכן מותר לצלותו עם הגיד ושמנו. לראב"ד כיוון שטעם כעיקר הוא איסור מהתורה אם כן כשאמרה תורה לצלותו לא התכוונה גם לגיד ולשמנו ולחֵלֶב וצריך להוציאו לפני הצלייה. ה'משנת יעבץ' רוצה לחדש עוד, שנחלקו הרמב"ם והראב"ד האם הצלייה היא מדיני הקרבן או היא דין באכילה, שהבשר הנאכל צריך להיות צלוי. לדעת הרמב"ם הצלייה היא דין מהלכות קרבן פסח שכך צריך לצלותו, שלם, כולל החלקים שאינם נאכלים. ולדעת הראב"ד הצלייה היא לשם האכילה ואז יש לצלות רק מה שאוכלים.
בשו"ת 'מנחת יצחק' (חלק ו, סימן ע) מסביר את שיטת הרמב"ם בכך שדרך הניקור של גיד הנשה הוא לחתוך את העצם שהגיד סובב אותה. ובגלל שאסור לחתוך את העצם משום איסור שבירת עצם בקרבן פסח, רק אחרי הצלייה, בשעת האכילה, אפשר לאכול את הבשר סביב ולהשאיר את גיד הנשה עם העצם. ולזה אפשר שכיוון הכסף משנה (הלכות קרבן פסח שם) שכתב שהרמב"ם פסק שאין להוציא את גיד הנשה לפני הצלייה כי חשש שלא יבוא לחתוך בו אבר. ויש דעות אחרות בשבירת העצמות בניקור (עיין הגהת הרמ"א, יורה דעה סה, ח ושו"ת שבות יעקב חלק א, סימן נז), ואולי זו דעת הראב"ד.
האמונה בד' כגורם מאחד
ערך האחדות גדול מאוד. חכמינו זיכרונם לברכה אמרו: "גדול השלום" (בראשית רבה לח, ו), שכאשר ישראל מאוחדים ושלום ביניהם, הם מנצחים את אויביהם. ההוכחה היא מדורו של אחאב שהיו עובדי עבודה זרה, וכיוון שלא היו מספרים לשון הרע זה על זה היו יוצאים למלחמה ומנצחים ובדורו של דוד היו תינוקות יודעים לדרוש את התורה ארבעים ותשע פנים טמא וארבעים ותשע פנים טהור, והיה דוד מתפלל עליהם "אתה ד' תשמרם" (תהלים יב, ח), ואחר כל השבח הזה היו יוצאין למלחמה ונופלים, אלא על ידי שהיו בהם דילטורין (ויקרא רבה כו, ב).
שנים התקשיתי בדברי חכמים אלו: איך אנשים מאמינים שומרי תורה בדורו של אחאב היו יכולים להתאחד עם עובדי עבודה זרה, עד שחז"ל משבחים את השלום ביניהם שהיה בתקופתם? ויש לומר שאנשי דורו של אחאב לא כפרו בד' אלא הם האמינו בד' וגם עבדו עבודה זרה, כמו שאליהו הנביא מוכיח אותם בהר הכרמל: "עד מתי אתם פסחים על שתי הסעפים אם ד' האלוקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו" (מלכים-א יח, כא). כלומר, הם האמינו שד' אלוקי ישראל הוא אלוקי האלוקים וכל הכוחות בעולם ממנו יתברך, אך בכל זאת נמשכו גם אחרי הבעל ורק כאשר אליהו אמר להם שאין מקום לפסיחה זו ויש בזה תרתי דסתרי העם הודה והתחרט. אבל עד אז הם לא הרגישו בכך, הם עבדו עבודה זרה בצורה שטחית ובקלות היה ניתן לבטל אותה והאמונה העיקרית בד' הייתה משותפת לכולם והיא שאיחדה את כל עם ישראל. אחדות זו הייתה חזקה, למרות הביקורת החריפה שהייתה לאנשי הקודש על הנכשלים בעבודה זרה.
כך גם ניתן להבין את דברי חז"ל: "כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה [כדור] אנוש - מוחלין לו" (שבת קיח, ע"ב). וקשה: איך אפשר למחול על עוון עבודה זרה אפילו אם האדם שומר שבת? והתשובה היא שהשבת מעידה על בורא עולם ומי ששומר שבת מכיר בריבונו של עולם ונמצא שעובד עבודה זרה כי חושב שיש כוח בעולם נוסף בעולם שהוא אישית קשור אליו, אבל אין הוא חושב שאותה עבודה זרה היא המקיימת את העולם. הוא מכיר בבורא העולם על ידי שמירת השבת והכרה זו מבטלת במידה רבה את החטא של העבודה זרה. בנוסף לאמונה בד' בני דורו של אחאב גם נזהרו במצוות שבין אדם לחברו ולא דברו לשון הרע.
זאת אומרת שאפשר להתאחד סביב האמונה הגדולה הבסיסית העיקרית בד', למרות הפערים הגדולים בהתנהגות וההבדלים בדרך קיום האמונה. האחדות אינה מחייבת לטשטש את הביקורת על הפגמים והטעויות של הטועים והיא חייבת להיאמר בכל חומרתה. אך ההכרה שבשורש ובעיקר העמוק היסודי יש הסכמה, היא המאפשרת ומחייבת לשמור על האחדות כנגד האויב מבחוץ, כנגד הדעות שכופרות בעיקר המשותף ורוצות לכלות את הכול.
חכמים דורשים את הפסוק: "ופרעה הקריב" (שמות יד, י) שפרעה קרב את ישראל לאביהם שבשמים (שמות רבה כא, ה). בכל דור ודור יש פרעה שמקרב את ישראל לאביהם שבשמים. אין צורך להמתין עד שהאויב יסכן ויאיים על עצם הקיום כדי להתאחד, אפשר וצריך להתאחד לפני האיום והסכנה. צריך הדבר לבוא מעצמנו ומתוכנו.
שלבי האחדות
אם כן האחדות מתחילה בהכרה שד' אחד ואין עוד מלבדו. הכרה זו צריכה להביא את האחדות באדם עצמו, שכל כוחותיו יהיו מאוחדים למגמה אחת, שתהיה הרמוניה בתוכו ולא כל נטייה תמשוך אותו לכיוון אחר. שתהיה בקרבו שלמות פנימית מאוחדת.
אחר כך צריך להגיע לאחדות בין בני הזוג. צריכה להיות שאיפה אחת לשניהם, הבנה ששניהם הם אחד וכל אחד הוא חצי מגוף אחד. כאשר אדם רב עם אשתו הוא צריך להבין שהוא באמת רב עם עצמו. בני הזוג צריכים להבין אחד את השני ולראות את המעלות אחד של השני. אין מקום למתחים בין בני הזוג, אלא הם צריכים לעשות ביניהם תחרות מי הראשון שמתפייס כאשר חלילה נוצר איזה מתח.
השלב הבא הוא אחדות במשפחה כולה: ההורים עם ילדיהם ואחדות בין האחים. אחר כך צריך לפעול למען האחדות עם הצבור בעל ההשקפה הדומה: אחדות הציונות הדתית כולה. לאחר מכן צריך לפעול לאחדות עם כל הצבור הדתי והחרדי ולאחר מכן אחדות עם כל הצבור הדתי החרדי והמסורתי כדי להגיע לאחדות השלימה שבין כל ישראל.
אם האדם עושה הכול למען האחדות באחד המעגלים ואין היענות מצד השני, אף על פי כן לפעולתו יש משמעות עמוקה. הרי כל דבר המופיע בעולם ראשיתו בעולם הפנימי. זאת אנו לומדים מדרשת חז"ל שבים סוף בתחילה הוכרע השר של מצרים ורק אחר כך הוכרעו מצרים (ילקוט ישעיהו, רמז תיח). כך אדם שמאוחד בנפשו עם הכלל יוצר איחוד פנימי עמוק בעולם. חז"ל דרשו את הפסוק "אחות לנו קטנה" (שיר השירים ח, ח): "זה אברהם שאיחה את כל באי העולם" (בראשית רבה לט, ג). במה אברהם איחד את באי העולם? בעצם ההכרה שיש ד' אחד והעולם אחד.
כאשר הכרת האחדות מתגלה באדם היחיד מופיעה אחדות בעולם ופועלת בשורש הפנימי, ושם במקור, הכול מחובר וקשור, ומשם נמשכים תהליכים פנימיים הפועלים בעולם הנשמות. וכאשר שם מתרבה האחדות היא מתגברת והולכת ומתגלה בפועל בעולם. המגמה העתידית השלמה היא שהעולם כולו יתאחד לעבוד את ד', וזה יהיה על ידי עם ישראל המאוחד. כל פעולה שמקרבת את אחדות ישראל בין בתוך המשפחה, בין בחיבור בין חבורות, היא מקרבת אותנו למגמה העתידית. לכן אשרי מי שפועל למען האחדות.
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
