ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- רביבים
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- שמיני
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
בעלי חיים רבים ברא הקב"ה בעולם, ואחר שהתיר לבני האדם לאכול מבשר כולם, הבדילנו מכל העמים וקידשנו במצוותיו והתיר לנו לאכול את המינים הטהורים ואסר לנו את המינים הטמאים. וכפי שנאמר: "ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם... והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה, ובין העוף הטמא לטהור, ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא. והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה', ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ, כג-כו). אמרו חכמים בספרא: "כשם שאני קדוש כך אתם היו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם היו פרושים... אם מובדלים אתם מן העמים הרי אתם לשמי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר מלך בבל וחבריו (מלכי העמים ששעבדו את ישראל)".
טעמים לאיסור
יש שכתבו שהמינים הטהורים בריאים לאכילה, ואילו המינים הטמאים אינם בריאים (מו"נ ג, מח). ורבים התנגדו להזכרת טעם זה, שאין ראוי להקטין את התורה ולעשותה כספר רפואות. ועוד, שלא מצינו שהגויים פחות בריאים בגופם מיהודים. אלא המצוות נועדו לקדש את האדם ולתקן את נשמתו, והאוכל מאכלים אסורים מטמא את נפשו, ולכן קראה התורה למינים שאסור לאוכלם טמאים (עקדת יצחק ואברבנאל שם).
וכן דרשו חכמים: "עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר: "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם - אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם" (יומא לט, א), היינו שכל העבירות ובמיוחד אכילת מאכלים אסורים מטמטמות את הלב, שלא יוכל לקלוט עניינים רוחניים שבקדושה. מצד זה איסור מאכלים אסורים חמור יותר משאר האיסורים, מפני שהמאכל האסור נכנס לתוך הגוף, מתערב בו ופוגמו (רמב"ן, רבנו בחיי).
רביבים (823)
הרב אליעזר מלמד
355 - לדעת לשמוח בחג
356 - בין הבהמה הטהורה לטמאה
357 - שיר המעלות ליום העצמאות
טען עוד
סימני הטהרה שבתורה
שני סימנים נתנה התורה לחיות ולבהמות הטהורות. האחד הוא "מפרסת פרסה ושוסעת שסע". פרסה היא מעטה קשה כעצם שגדל על כף רגלה של הבהמה, שבאמצעותו היא דורכת על הקרקע בלא להינזק. שוסעת שסע, היינו שכף רגלה ופרסתה שסועים, כלומר מפוצלים לשני חלקים.
הסימן השני: מעלה גרה. למינים הטהורים ישנה מערכת עיכול מיוחדת המורכבת מארבע קיבות: כרס, בית הכוסות, המסס וקיבה. בתחילה מעלי הגרה תולשים את העשב במהירות ולועסים אותו מעט. משם הוא יורד ל'כרס' ועובר עיכול ראשוני. משם עובר ל'בית הכוסות' ומתגבש ככדורים כדורים. לאחר מכן חוזר ועולה לפה ללעיסה ממושכת, וזוהי העלאת הגרה. לאחר מכן יורד ל'המסס' ומשם לקיבה.
המינים הטהורים אינם טורפים
ככלל, הסימנים שנתנה התורה למינים הטהורים הם סימנים של אוכלי עשב שאינם טורפים, שהואיל ועיכול העשב קשה מפני שיש בו הרבה תאית, ברא להם ה' מערכת עיכול משוכללת ואפשרות להעלות גרה כדי שיוכלו להמשיך ללעוס את המאכל לצורך עיכולו. ובמקום טפרים לנעוץ בטרף יש להם פרסות שסועות, שנועדו לסייע להם בריצתם בהרים ובסלעים, כדי למצוא עשב וכדי לברוח מחיות הטרף. גם השיניים הקדמיות שחסרות להם בלסת העליונה מבטאות את העובדה שהן אינן טורפות, וכל שיניהן נועדו לצורך לעיסת העשב. למרות זאת, המינים הטהורים מצליחים להתקיים יפה בעולם, ללמדנו שאם מוכנים להתאמץ ולהסתפק במועט, אפשר למצוא פרנסה טובה גם בלי לטרוף.
סימני הטהרה של חכמים
עוד סימן מובהק נתנו חכמים למינים הטהורים, שאין להם שיניים בחלק הקדמי של הלסת העליונה (חולין נט, א). סימן נוסף, שהבשר שמתחת לעצם הזנב שלהם הולך שתי וערב. אמנם ישנו ערוד שהוא טמא אף שבשרו עשוי כך (חולין נט, א). עוד סימן אמרו, שהחלב של המינים הטהורים יכול להתגבן לגבינה, ואילו החלב של המינים הטמאים אינו מתגבן (ע"ז לה, א).
עשרת המינים הטהורים
עשרה מינים טהורים מנתה התורה, שנאמר: "זאת הבהמה אשר תאכלו: שור, שה-כשבים ושה-עיזים, איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר" (דברים יד, ד-ה). שלושת המינים הראשונים הם בהמות, היינו בעלי חיים מבויתים, ושבעת המינים שאחריהם הם חיות בר.
אמרו חכמים: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהחיות הטמאות מרובות על הטהורות, לפיכך מנה הכתוב את המינים הטהורים (חולין סג, ב).
לכל אחד מעשרת המינים גזעים רבים
ככל המינים שבטבע, גם עשרת המינים הטהורים מתפצלים לגזעים שונים, וכל בעלי החיים שיש להם סימני טהרה הרי הם מעשרה המינים שנזכרו בתורה. זהות שלושת מיני הבהמה ידועה, וכן ידועים גזעים שונים של פרים, כבשים ועיזים, וכל הגזעים של המינים הללו כשרים. אמנם לגבי שבעת מיני החיות שגדלות בר, ברבות הגלויות והשנים התעוררו ספקות לגבי זהותם, וכעת אנו מכירים בוודאות על פי המסורת רק שני מינים - צבי ואַיָל.
והתעוררה שאלה לגבי בהמות וחיות שאין עליהן מסורת, האם אפשר להתיר את אכילתן על פי הסימנים שבתורה ודברי חכמים.
שאלת הז'בו
בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, בשנות הצנע, התברר שאפשר לייבא לארץ במחיר מוזל בשר של ז'אבו, שהוא אחד מגזעי הפרים. אלא שהיה צורך לברר את דינו, הואיל והוא משונה משאר הפרים בכך שיש לו דבשת בגובה של כעשרים ס"מ סמוך לעורפו, ובשרו מעט פחות טעים.
למעשה נמצא שיש לו את כל סימני הטהרה שהוזכרו בתורה ובדברי חכמים, ועל כן התירו גדולי הפוסקים את בשרו בלא פקפוק. וכך פסקו הגאון רבי משולם ראטה זצ"ל (קול מבשר א, ט) והרב הרצוג.
והחזון איש סבר שאין לסמוך כיום על סימני הטהרה אלא רק על המסורת, וכל מין שאין לגביו מסורת רצופה שהיו נוהגים לאוכלו, אסור באכילה.
אולם גדולי הרבנים דחו את סברתו מכול וכול, שאיך אפשר לבטל את כל דברי התורה ודברי החכמים שקבעו סימנים שעל פיהם נדע איזה מין טהור. וכך נפסק בשולחן ערוך (יו"ד עט, א). וכל מה שאמרו הפוסקים שאין לסמוך על הסימנים, נאמר רק על סימני העופות שנזכרו בגמרא, הואיל ויש לגביהם ספקות רבים ואין לסימנים שלהם שורש בתורה, שכן בתורה נזכרו רק מיני העוף הטמאים, ומשמע שרצתה התורה שלגבי העופות ננהג על פי המסורת. וכן הוסיף הש"ך (עט, א) שאין לסמוך על הסימנים המבדילים בין בהמה לחיה לגבי היתר אכילת החֵלב שלהן, כיוון שגם סימנים אלה אינם מפורשים בתורה.
המנהג למעשה
למעשה גדולי הרבנים לא חששו לדברי החזון איש. ואמנם יש סוברים שהציבור הליטאי צריך להחמיר כדבריו. אולם בפועל, כיוון שגזע הז'אבו חזק יותר, כדי לחסן את עדר הפרות ממגפה נהוג לערב כ-25% מזרע הז'אבו בכל סוגי הפרים. ולכן הרוצים להחמיר כמותו צריכים להימנע מאכילת בשר פרים ועגלים לגמרי.
האוסרים אייל אדום
לגבי האייל האדום שהתחילו לגדלו בארץ ישראל התעוררה שאלה. מצד אחד יש לו סימני טהרה שכתובים בתורה, ומנגד יש לו שיניים עליונות במקום הניבים, שעם השנים הן נשחקות. ולמדנו שאחד מסימני הטהרה שאמרו חכמים, שאין למינים הטהורים שיניים בחלק הקדמי של הלסת העליונה (חולין נט, א).
יש אומרים שמקום הניבים נחשב בחלק הקדמי של הלסת, ועל סמך זאת טמאו את האייל האדום (הרב משאש, הראשל"צ הרב עמאר, והרב וואזנר, כמובא בשו"ת בארה של מרים יא; יד. בנוסף לדעה השנייה בשו"ע עט, א, ניבים הם סימן טומאה).
המתירים
אמנם דברי המחמירים קשים מאוד, מפני שאמרו בגמרא (חולים נט, א) שאם מוצאים חיה שפיה חתוך, יבדקו את פרסותיה, ואם ימצאו שסימני הפרסות טהורים - בשרה כשר, מפני שאין חיה שיש לה סימני טהרה ברגליה ויש לה סימן טומאה בפיה. לפיכך מוכרחים לומר ששיניים במקום הניבים אינם נחשבים כשיניים קדמיות (ומה שלדעה השנייה בשו"ע עט, א, ניבים הם סימן טומאה, הכוונה דווקא ניבים שהם גדולים בהרבה משיניים רגילות, ואילו לאייל האדום יש שם רק שיניים).
בנוסף לכך, כתבו כמה ראשונים שכאשר אפשר לבדוק בסימנים שנתנה התורה, אין מתחשבים בסימנים שהוסיפו חכמים, שהם נועדו רק למקרה שאי אפשר להכריע על פי הסימנים של התורה (רבנו גרשום, מאירי).
וכן כתבו הרב אליהו מלכה, והרב דוד טהרני, והרב ארי זיבוטפסקי. וכן התברר ממחקרו של פרופ' זהר עמר, שחֲלב האייל האדום מתגבן, ואף זה סימן טהרה מובהק. וכן כתב הרב ד"ר לוינגר.
ולא זו בלבד, אלא שבדומה לאייל האדום יש עוד גזעים של איילים שיש להם שיניים עליונות במקום הניבים. אחד מהם הוא האייל הקנדי (אלק), שבארצות הברית הכשירו את אכילתו ללא פקפוק.
ואף שכך נראה למעשה, עדיין סוגיית האייל האדום לא הוכרעה.
ג'ירפה
לדעת רס"ג, רד"ק ורשב"ץ, ג'ירפה היא הזמר המנוי בין שבעת מיני החיה הטהורים. וכן כתב הרב יהוסף שוורץ, וכן פסקו הרב אברהם חממי, הרב רצאבי ועוד (ומן הסתם לשיטת החזון איש אסור לאוכלה, כי לא הייתה מסורת באשכנז לאוכלה).
והיו שהעלו חשש שמא אינה מעלה גרה, אם כי לא ביססו את חששם. למעשה פרופ' עמר ערך בדיקה לחֲלב הג'ירפה והתברר שהוא מתגבן מיד, כמו חֲלב הבהמות הטהורות. וכן ארגן ניתוח של ג'ירפות בנוכחות רבנים ווטרינרים, והתברר שיש לה את כל סימני הטהרה. הניתוח תועד בתחומין (כג עמ' 491). וכך כתב הרב לוינגר שהג'ירפה מין טהור, ואף הוסיף שיש לה מסורת של כשרות, אלא שבפועל אין נוהגים לאוכלה מפני מחירה הגבוה.
פורסם בעיתון "בשבע"
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
