בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיחות ליום העצמאות
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אלון בן איריס

undefined
4 דק' קריאה
בימים אלו אנו מציינים את ימי הזיכרון לשואה ולגבורה ולחללי צה"ל. מהי משמעותו של זיכרון?
רבן יוחנן בן זכאי, שחווה את אירועי חורבן בית המקדש השני והקים את מרכז ההנהגה והתורה ביבנה, תיקן תקנות "זכר למקדש". במשנה במסכת סוכה (ג, יב) אנו לומדים: "בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש". בזמן המקדש היו נוטלים את הלולב בבית המקדש כל שבעת ימי חג הסוכות ואילו בשאר חלקי הארץ יום אחד בלבד. סיבת הדבר היא על פי הכתוב בתורה: "ולקחתם לכם ביום בראשון, פרי עץ הדר", ואילו בהמשך כתוב: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים", "לפני ה' אלוקיכם" - הכוונה במקדש. אחרי החורבן תיקן ריב"ז שיהיו נוטלים ארבעת המינים שבעה ימים זכר למה שהיה נהוג בזמן המקדש. הזיכרון מטרתו לשמר את מנהג המקדש בכל חלקי ארץ ישראל. החיוב של נטילת הלולב שבעה ימים הוא מדברי חכמים ולא מהתורה, אבל בתקנה זו טמון רעיון של התפשטות קדושת המקדש לכל בית כנסת ובית בישראל, בכל מקום נוהגים כמו שנהגו במקדש. האם בעתיד כשייבנה המקדש נחזור לנוהג הקודם שרק במקדש נטלו שבעה ימים? אינני בטוח. בכל אופן, נראה שעיקר התקנה היא שימור זכר המקדש.
המשנה ממשיכה ומלמדת אותנו על תקנה נוספת של ריב"ז: "שיהא יום הנף כולו אסור". יום ההנף הוא יום הנפת העומר בט"ז בניסן. עד יום זה, שבו היו מניפים את העומר ומקריבים את מנחת העומר, אסור לאכול תבואה חדשה, שנקצרה מיבול השנה. כשבית המקדש היה קיים היו ממתינים עד הקרבת קרבן העומר, ומיד אחרי ההקרבה היה מותר לקצור את התבואה החדשה ולאכול אותה. אחרי החורבן מדין תורה משעלה עמוד השחר של יום ט"ז בניסן מותר לאכול את התבואה החדשה. רבן יוחנן בן זכאי החמיר ותיקן שכל יום ט"ז אסור לאכול מהתבואה החדשה. סיבת הדבר, "מהרה ייבנה המקדש". המקדש עתיד להיבנות, ואם נתיר לאכול תבואה חדשה מעלות השחר, יאמרו "בשנה שעברה אכלנו מעלות השחר", ולא ימתינו עד הקרבת המנחה במקדש. לכן עדיף להחמיר ולאסור לאכול כל יום ט"ז, ושייבנה המקדש נקל ונאמר שניתן לאכול מעת הקרבת הקרבן. בתקנה זו טמונה אופטימיות נשגבה, כל יום אנו מצפים שייבנה בית המקדש.
תקנת נטילת הלולב יש בה זיכרון העבר, השפעה של העבר על ההווה, אנו נוהגים בכל ארץ ישראל כפי שנהגו במקדש: נוטלים לולב כל שבעה. רבן יוחנן בן זכאי מכוון אותנו גם לצפות אל העתיד, "מהרה ייבנה המקדש" ולכן יום ההנף כולו אסור. זיכרון מתחיל מהעבר, עובר להווה ופונה כלפי העתיד.
מצוות זכירת יציאת מצרים המופיעה בתורה: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז, ג) מתחילה מזכירת העבר ועוברת להווה. נביאים רבים מזכירים את יציאת מצרים כזיכרון שמטרתו להשפיע על חיי העם בהווה, וגם בדברי חז"ל: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". יציאת מצרים משמשת גם כמודל לקראת הגאולה העתידה: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו), למרות שהנביא ירמיהו מתאר את הגאולה העתידית כגדולה מגאולת מצרים: "לכן הנה ימים באים נאום ה' ולא ייאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שמה והשיבותים על אדמתם אשר נתתי לאבותם" (ירמיהו טז, יד-טו), עדיין יציאת מצרים משמשת כנקודה ההתחלה של הגאולה ותמיד נזכיר אותה (עיין מהר"ל תפארת ישראל פרק נ"ב).

בין אבל לזיכרון
זיכרון אינו אבל. האבל בהלכה היהודית מסתיים אחרי שנים עשר חודשים על אב ואם, ואחרי שלושים יום על שאר הקרובים. הזיכרון נשאר לתמיד. זיכרון מטרתו לגרום להפנמת משמעות האירועים שקרו בעבר, להעבירם להווה ולפעול למען העתיד.
עם ישראל מתייחד עם הנספים בשואה ועם חללי צה"ל ביום השואה וביום הזיכרון. שומה עלינו להתבונן כל שנה מה משמעותה של השואה האיומה, לשם מה חללי צה"ל מסרו את נפשם, מה אנו לוקחים לחיינו בהווה, ומהי הצוואה שהם הורישו לנו לעתיד.
ההפרדה בין ימי הזיכרון ליום העצמאות יצרה מצב שימי הזיכרון הפכו להיות ימי אבל, צער ושכול. ברור שהשכול והצער נמצא בליבותינו ובמיוחד בלב המשפחות השכולות, ואנו חייבים לחבק ולתמוך בכל מי שמרגיש צער. התמיכה חייבת להיות כל ימות השנה, במיוחד בחגי ישראל שבהם הקרובים מרגישים צער יותר גדול, שאינם יכולים לחגוג עם הקרובים שנספו, לכן בתורה מופיע שבחגים יש לשמח את היתומים והאלמנות.
במישור הלאומי, הזיכרון צריך להיות חלק מחגיגת העצמאות. חגי ישראל הם חגי שמחה. השמחה איננה הוללות, אלא שמחה מתוך כובד ראש. השמחה מתעצמת כשאנו זוכרים מאין הגענו. מי שזוכר את יום השואה ביום העצמאות, השמחה שלו היא בעלת משמעות יותר עמוקה. הוא מבין שיצאנו מגלות לגאולה. מי שזוכר את המחיר הכבד ששילמנו כדי לזכות בתקומת מדינת ישראל, חיים צעירים של רבים שמסרו את נפשם למען המדינה, יודע לשמוח על תקומת ישראל. ראש השנה נקרא בפי חכמים "יום הזיכרון", יום שיש בו אימת דין משולבת בשמחת חג. בקהילות אשכנז נהגו לומר תפלת 'יזכור' בימי החגים, ולא ראו בכך סתירה.
הקדושים שנספו בשואה ובמערכות ישראל עברו מחיי העולם הזה לעולם שכולו טוב, "הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן" (פסחים נ.). אנו חווים את חסרונם, אבל הם נמצאים במקום שכולו טוב, לא כמו העולם הזה שאנו עמלים שיהיה כולו טוב.
אני מאמין שבעתיד נזכה שהזיכרון ישולב עם השמחה, ואז השמחה תהיה בעלת משמעות ערכית ועמוקה.
מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il