ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- קידושין
- שיעורים במסכת קידושין
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
התוס' מקשים מדוע לא נשביעם כעת שפרעו למלווה וכך יחזור המיגו ויהיו נאמנים, ועונים שנאמר "על פי שניים עדים יקום דבר" – ומשמע שנאמנים בדיבורם בלבד משא"כ אם זקוקים להישבע כדי שיאמנו דבריהם.
היד רמ"ה (ב"ב מג ע"א) חולק וסובר שבאופן עקרוני אף עדות הנסמכת על שבועה היתה צריכה להועיל, אך בגלל שכל עוד לא נשבעו היו נוגעים, הוי עדות שתחילתה בפסול וסופה בכשרות ולכן אינה מועילה. לעומתו, התוס' בב"ב סוברים שבפסול נוגע אין את הדין שצריך תחילתו בכשרות.
יש לברר לדעת התוס', מדוע עדות הנסמכת על מיגו כן מועילה כמוכח מהסוגיא ואילו עדות הנסמכת על שבועה לא. הריטב"א שואל כיצד מועיל המיגו הרי קי"ל שעדות בה אינו נאמן מתוך עדותו גם אינו נאמן במיגו 1 , ועונה שכאן המיגו אינו ראיה אלא סילוק הנגיעה. כלומר, הסיבה שהם נוגעים היא שלולא טענו שפרעו אלא היו מודים שנשאר בידם היו חייבים לשלם לשולחם, אמנם בגלל שבאפשרותם לטעון שהחזירו לשולחם, נמצא שאין להם שום ענין ורווח מכך שיעידו נגד המלווה ויטענו דוקא שפרעו. לפי"ז מובן מה החילוק בין מיגו לשבועה, אמנם מדברי התוס' מוכח שלא חילקו כך, שהרי מבארים שבכתובות יח ע"ב הסיבה שהעדים לא נאמנים לומר: "אנוסים היינו מחמת ממון" במיגו דהיינו אנוסים מחמת נפשות, אינה בעיה עקרונית שזו עדות המסתמכת על מיגו, אלא ששם זהו מיגו גרוע (מיגו לשניים במקרה שאינם באים לפטור עצמם מממון אינו ראיה טובה כי אין כל אחד יודע מה בדעת חברו), ואילו אצלנו המיגו טוב הואיל ובאים לפטור עצמם מממון 2 . א"כ חזרה השאלה למקומה.
ונראה לקדק מלשון התוס' שדוקא בשבועה יש בעיה משום שהתורה אמרה "על פי שני עדים – הנאמנים בדיבור בלבד" ובשבועה הם צריכים להוסיף שבועה בנוסף לעדותם, אולם במיגו לא הוסיפו מעבר לעדותם אלא שהמציאות היא שיש ראיה חיצונית המחזקת את עדותם, ולדעת התוס' אין בעיה שעדות תסתמך על ראיות חיצוניות כל עוד העדים לא זקוקים להוסיף מעצמם סיוע מעבר לעדותם. ולאחר העיון נראה שאף בדעת הריטב"א זהו החיסרון בשבועה שבסוגייתנו. מדוע? בסוגייתנו הטעם ששבועה אמורה להועיל אינו ככל המקומות שתוקף השבועה מוכיחה את נאמנותם, אלא אצלנו עצם הישבעותם פשוט מחזירה את המיגו. לאחר תקנת היסת בטל המיגו שיכלו לטעון החזרנו לשולח כי אם היו טוענים כן היו צריכים להישבע, ואם ישבעו חזר המיגו, וא"כ כפי שכתב הריטב"א שהמיגו כאן רק מסלק נגיעה ואינו ראיה, כך גם השבועה שמחזירה את המיגו רק מסלקת נגיעה ומבררת לנו שלא הרוויחו בטענתם הואיל ויכלו להרוויח גם בטענה עם שבועה אחרת. לכן על כרחך גם בריטב"א יש לנמק שבשבועה יש בעיה משום שמוסיפים מעצמם מעבר לעדותם. מכל מקום נמצא שנחלקו התוס' והריטב"א בכל מקום שהמיגו לא רק מסלק נגיעה אלא מהווה ראיה, שלתוס' העדות כשרה ולריטב"א לא. יש להסתפק אם הריטב"א מכשיר סילוק נגיעה דוקא במיגו הואיל והוא קיים מעצמו ונחשב כאילו מראש לא היתה שום נגיעה אך במקרה שהשולח פטרם משבועה וכד' (כפי שנדון בהמשך), נחשב שהעדות מסתמכת על כח אחר או שהואיל והסיוע נעשה רק בסילוק נגיעה כשר.
מקרה נוסף הנדון בראשונים הוא, כאשר שלח כסף בידי שליחים לקדש אשה והאשה מודה שקיבלה הכסף אלא שטוענת שקיבלה לפיקדון ולא לקידושין. לדעת הרא"ש הואיל ואין כאן כפירת ממון, העדים אינם נוגעים ונאמנים, אמנם לדעת הר"ן אינם נאמנים "דכיוון שאינם נאמנים מצד עצמם אלא מצד הודאתה הוי כמקדש שלא בעדים, דאפילו שניהם מודים אינה מקודשת". משמע שטעם הר"ן הוא כדעת הריטב"א שעדות המסתמכת על דבר אחר אינה כשרה 3 , ואילו הרא"ש הולך בדרכו של התוס' שהעדות כשרה. בדעת הרא"ש יתכן שיודה עקרונית לריטב"א, שעדות אינה יכולה להיסמך על כח אחר קטן יותר, אלא שכאן הוא מסתמך על הודאת בע"ד שכוחה כעדים, או שכאן מועיל משום שאם היא מודה ממילא היא תשלם ולא מתחילה בכלל שום תביעה מצד השולח.
בהמשך דברי הר"ן מקשה על סוגייתנו, האומרת שהשליחים לא יכולים להעיד לטובת הלווה ששלחם בגלל שהם נוגעים, מדוע לא יכול הלווה לפוטרם משבועה, כלומר שעל הצד שיטענו שהחזירו לו יהיו נאמנים ללא שבועה, וממילא יחזור המיגו ולא יהיו נוגעים ויהיו נאמנים לטעון שפרעו למלווה. ועונה שלא יהיו נאמנים כי יש לחשוש שיעידו עבורו בשכר שפטרם מהשבועה. יש לתמוה מהי קושייתו, הרי כפי שכתב למעלה, עדות המסתמכת על דברי הודאת המקבל אינה עדות, וא"כ גם עדות המסתמכת על השולח שפטרם מהשבועה אינה עדות?! לכן נראה שטעם הר"ן למעלה אינו כדברי הריטב"א כפי שכתבנו, אלא כוונתו ששם הסיוע לא נעשה באופן צדדי, אלא חלק מתוכן העדות מתקבל ע"י כח אחר ולא ע"י העדים. כלומר, העדים מעידים על שני דברים: א. שהעבירו את הכסף לאשה. ב. שנתנו לשם קידושין. לגבי פעולת הנתינה הם נוגעים, אך האשה נאמנת על כך מצד הודאת בע"ד. כעת לאחר שהודתה לא סרה נגיעתם מטענת נתינת הכסף 4 אלא פשוט הבע"ד כבר העיד במקומם, ולכן זוהי עדות פסולה, כי לצורך עדות קידושין צריך דוקא שני עדים ולא הודאת בע"ד. אמנם במקרה שהשולח פטר משבועה הוא רק סילק את הנגיעה וכל תוכן העדות מתקבל רק ע"י העדים.
לפי חילוק זה, במקרה שעדים אומרים אנוסים היינו מחמת ממון במיגו דנפשות לא יהיו נאמנים, הואיל ואינם נאמנים לומר כן מצד אין אדם משים עצמו רשע, וא"כ הנאמנות על תוכן העדות היא רק מכח המיגו ולא מכח העדות, ויחלקו על התוס' שהבינו שאילו המיגו היה טוב העדות היתה כשרה. ונראה שהר"ן הלך בדרכו של הריטב"א, שעדות הזקוקה לסיוע אינה עדות, אלא שסבר שסילוק נגיעה לעולם אינו נחשב סיוע (למעלה הסתפקנו לדעת הריטב"א, אם סובר כך דוקא במיגו המסלק נגיעה או אף בסילוק ע"י התערבות בע"ד וכד'), ולפיכך באשה שהודתה שקיבלה הכסף נאלץ לנמק ששם אין כאן רק סילוק נגיעה אלא חלק מתוכן העדות נעשה על ידה.
^ 1.יש להטעים יסוד זה, שעדות אינה יכולה להישען על כח אחר שכוחו קטן יותר. משל למה הדבר דומה? אדם שנזקק לגדר חזקה ולכן השקיע וקנה גדר מברזל משוריין, לא יתכן שיחברו לקיר בחוט!
^ 2.מכך שלא חילקו כריטב"א משמע שהבינו שגם בסוגייתנו המיגו פועל כראיה ולא רק כסילוק נגיעה, וצריך להבין מדוע אכן זקוקים לראיה שבו ואין סילוק נגיעה מעצם האפשרות לטעון טענה אחרת. ונראה קצת להסביר שנחשבים נוגעים בטענת פירעון למרות שיכלו להיפטר גם בטענה אחרת (שלא היתה מחייבת את המלווה) הואיל ואם היו שותקים היו חייבים לשלם לשולח, נמצא שהם חייבים לטעון טענה כלשהי כדי להיפטר, ולכן גם אם יכלו להרוויח בטענה אחרת סוף סוף גם בטענה שפרעו הם הרוויחו ונחשבים נוגעים.
^ 3.אמנם כאן דובר על סילוק נגיעה, ויתכן שבכך הריטב"א עצמו יכשיר, כפי שהסתפקנו למעלה.
^ 4.אמנם סוף סוף לאחר הודאתה סרה התביעה ושוב אינם נוגעים, אך היא סרה ע"י שאנו מאמינים ומקבלים את דבריה לגבי אותה פעולה שאנו זקוקים שהם יעידו עליה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
