ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- הלכות תשובה לרמב"ם
טובת הגוף
ו1 שֶׁמָּא תֵּקַל בְּעֵינֶיךָ טוֹבָה זוֹ, וּתְדַמֶּה שֶׁאֵין שְׂכַר הַמִּצְווֹת וַהֲוָיַת הָאָדָם שָׁלֵם בְּדַרְכֵי הָאֱמֶת אֶלָּא לִהְיוֹתוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה מַאֲכָלוֹת טוֹבוֹת, וּבוֹעֵל צוּרוֹת נָאוֹת•, וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי שֵׁשׁ• וְרִקְמָה, וְשׁוֹכֵן בְּאָהֳלֵי שֵׁן•, וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי כֶּסֶף וְזָהָב, וּדְבָרִים הַדּוֹמִים לָאֵלּוּ, כְּמוֹ שֶׁמְּדַמִּין אֵלּוּ הָעַרְבִיִּים• הַטִּפְּשִׁים הָאֱוִילִים הַשְּׁטוּפִים בְּזִמָּה•.
ו2 אֲבָל הַחֲכָמִים וּבַעֲלֵי דֵּעָה יֵדְעוּ שֶׁכָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ דִּבְרֵי הֲבַאי• וְהֶבֶל הֵן, וְאֵין בָּהֶם תּוֹחֶלֶת•, וְאֵינָהּ טוֹבָה גְּדוֹלָה אֶצְלֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ בַּעֲלֵי גּוּף וּגְוִיָּה. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ - צָרְכֵי הַגּוּף הֵן, וְאֵין הַנֶּפֶשׁ מִתְאַוָּה לָהֶן וּמְחַמַּדְתָּן אֶלָּא מִפְּנֵי צֹ רֶךְ הַגּוּף, כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא חֶפְצוֹ וְיַעֲמֹ ד עַל בֻּרְיוֹ•; וּבִזְמַן שֶׁאֵין שָׁם גּוּף - נִמְצְאוּ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ בְּטֵלִין.
טובת העולם הבא
ו3 הַטּוֹבָה הַגְּדוֹלָה שֶׁתִּהְיֶה בָּהּ הַנֶּפֶשׁ בָּעוֹלָם הַבָּא - אֵין שָׁם דֶּרֶךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה לְהַשִּׂיגָהּ בָּהּ וְלֵידַע אוֹתָהּ, שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין בָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא טוֹבַת הַגּוּף, וְלָהּ אָנוּ מִתְאַוִּין; אֲבָל אוֹתָהּ הַטּוֹבָה גְּדוֹלָה עַד מְאֹ ד, וְאֵין לָהּ עֵרֶךְ בַּטּוֹבוֹת שֶׁלָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא דֶּרֶךְ מָשָׁל. אֲבָל בְּדֶרֶךְ הָאֱמֶת, שֶׁנַּעֲרֹ ךְ טוֹבוֹת הַנֶּפֶשׁ בָּעוֹלָם הַבָּא כְּמוֹ טוֹבַת הַגּוּף בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּמַאֲכָל וּבְמַשְׁקֶה - אֵינוֹ כֵּן; אֶלָּא אוֹתָהּ הַטּוֹבָה גְּדוֹלָה עַד אֵין חֵקֶר, וְאֵין עֵרֶךְ• וְאֵין דִּמְיוֹן. הוּא שֶׁאָמַר דָּוִד: "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ, פָּעַלְתָּ לַחֹ סִים בָּךְ" (תהילים לא,כ). ז1 וְכַמָּה הָמָה• דָּוִד וְהִתְאַוָּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב יי בְּאֶרֶץ חַיִּים"• (שם כז,יג).
ז2 כְּבָר הוֹדִיעוּנוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁטּוֹבַת הָעוֹלָם הַבָּא - אֵין כֹּ חַ בָּאָדָם לְהַשִּׂיגָהּ עַל בֻּרְיָהּ, וְאֵין יוֹדֵעַ גָּדְלָהּ וְיָפְיָהּ וְעָצְמָהּ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַדּוֹ; וְשֶׁכָּל הַטּוֹבוֹת שֶׁמִּתְנַבְּאִין בָּהֶן הַנְּבִיאִים לְיִשְׂרָאֵל - אֵינָן אֶלָּא לִדְבָרִים שֶׁלַּגּוּף, שֶׁנֶּהֱנִין בָּהֶן יִשְׂרָאֵל בִּימוֹת הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, בִּזְמַן שֶׁתַּחֲזֹ ר הַמֶּמְשָׁלָה לְיִשְׂרָאֵל.
ז3 אֲבָל טוֹבַת חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא - אֵין לָהּ עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן*, וְלֹא דִּמּוּהָ הַנְּבִיאִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְחֲתוּ אוֹתָהּ בַּדִּמְיוֹן. הוּא שֶׁיְּשַׁעְיָהוּ אוֹמֵר: "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (ישעיה סד,ג). כְּלוֹמַר: הַטּוֹבָה שֶׁלֹּא רָאֲתָה אוֹתָהּ עֵין נָבִיא, אֶלָּא עָשָׂה אוֹתָהּ הָאֱלֹהִים לָאָדָם שֶׁמְּחַכֶּה לוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲבָל הָעוֹלָם הַבָּא - "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ".
זמן העולם הבא
ח זֶה שֶׁקָּרְאוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים 'הָעוֹלָם הַבָּא' - לֹא מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מָצוּי עַתָּה, וְזֶה הָעוֹלָם אוֹבֵד וְאַחַר כָּךְ יָבוֹא אוֹתוֹ הָעוֹלָם; אֵין הַדָּבָר כֵּן, אֶלָּא הֲרֵי הוּא מָצוּי וְעוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ" (תהילים לא,כ). וְלֹא קְרָאוּהוּ 'הָעוֹלָם הַבָּא', אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאוֹתָן הַחַיִּים בָּאִין לוֹ לָאָדָם אַחַר חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁאָנוּ קַיָּמִין בּוֹ בְּגוּף וָנֶפֶשׁ, וְזֶה הוּא הַנִּמְצָא לְכָל אָדָם בָּרִאשׁוֹנָה•.
צוּרוֹת נָאוֹת - נשים יפות. שֵׁשׁ - בגד פשתים (כלי המקדש ח,יג). בְּאָהֳלֵי שֵׁן - בתים מחופים בשנהב. הָעַרְבִיִּים - המאמינים בדת האסלאם. זִמָּה - זנות. הֲבַאי - שטות. תּוֹחֶלֶת - תקווה לנצח. בֻּרְיוֹ - בריאותו. עֵרֶךְ - השוואה. הָמָה - השתוקק. שֶׁנֶּאֱמַר: "לוּלֵא" וכו' - אילו לא הייתי מאמין בעולם הבא, כבר הייתי אובד. הַנִּמְצָא לְכָל אָדָם בָּרִאשׁוֹנָה - העולם הזה. אבל העולם הבא אינו לכל אדם, ומי שכן, נמצא בו לפי דרגתו (להלן ט,א4: "ולפי גודל חכמתו...").
ביאורים
לערביים הייתה תפיסה אחרת על מהותו של השכר בעולם הבא. הם סברו שהשכר הוא שיא ההנאה החומרית. איך הם הגיעו לתפיסה זו? האדם לא יכול לצפות למשהו טוב שאין לו שום מושג מהו. כל הנאה או שכר שהאדם יכול לחשוב עליו בעתיד הוא רק כזה שהוא גם חווה אותו בהווה או בעבר. זה הדבר אשר גרם לערביים לחשוב שהשכר בעולם הבא הוא שיא ההנאות והעינוגים שהאדם יכול לדמיין שישיג בעולם הזה.
הערביים גם בדקו מהו הדבר שאליו נמשכת הנפש, שהיא הצד היותר עליון באדם. הם גילו שנפשו של האדם נמשכת לענייני עריות, ולכן טענו שהשכר בעולם הבא הוא חומרי מכיוון שאליו הנפש משתוקקת בעולם הזה. הרמב"ם לא מכחיש שהנפש מחמדת עניינים אלו. בהלכות איסורי ביאה [כב, יט] כותב הרמב"ם במפורש ש"גזל ועריות נפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן". למרות זאת הוא מכנה את הערביים טיפשים משום שהם לא הבינו שהנפש מחמדת לחומריות רק כשהיא בתוך גוף. מטרת ההשתוקקות היא שהאדם לא יתעלם מקיום גופו ומההמשכיות של הדור הבא, לכן קבע הקב"ה בטבע האדם לרצות את ענייני הגוף ולהשתוקק אליהם. כל זה רק כאשר האדם מופיע דרך גוף שיש ערך לחזקו ולקיימו, אך בעולם הבא, שבו אין גוף חומרי, לא ייתכן שזהו השכר של הנפש. דבר זה מסביר מדוע הנביאים לא התנבאו על העולם הבא. גם הנביאים הגדולים היו בעלי גוף, ולכן לא יכלו לתאר בנבואתם אלא רק מה שמתאר מציאות חומרית עליונה שהיא ימות המשיח.
הרמב"ם מביא ראיה לכך שהשכר החומרי הוא לא המטרה מדוד המלך . לדוד היה הכול - כסף, מעמד, נשים וכבוד. למרות זאת הוא התאווה למשהו אחר לגמרי. כל חייו היו כמיהה לראות בטוב ה'. דבר זה מלמדנו שהשכר בעולם הבא גדול יותר מכל הנאות העולם הזה.
הרחבות
* גודל הפער שבין תענוג רוחני לגשמי
טוֹבַת חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא - אֵין לָהּ עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן. הרמב"ם במקום אחר, הסביר שההבנה של השכר בעולם הבא רחוקה מאוד מאיתנו: "דע כי כשם שלא ישיג הסומא את הצבעים... כך לא ישיגו הגופות התענוגות הנפשיים... שאין אצלינו כלל עונג זולת עונג הגופות בלבד והשגת החושים... וכל שהוא חוץ מזה הרי הוא אצלינו בלתי מצוי ולא נכירהו ולא נשיגהו בעיון ראשון אלא אחרי חקירה מרובה. והדבר כך לפי שאנו בעולם הגופני ולא נוכל להשיג אלא תענוגיו". והסביר עד כמה גדולים התענוגים הנפשיים: "אבל התענוגות הנפשיים הם תמידיים בלתי נפסקים, אין בינם ובין אלו התענוגות שום יחס בשום אופן כלל ... אם נזדכך ממנו מי שנזדכך והגיע לאותה המעלה אחר המות, לא ישיג את התענוגות הגופניים ולא ירצם אלא כמו שירצה המלך האדיר במלכות שיעקר ממלכותו ויחזור לשחק בכדור ברחובות, ואף על פי שכבר היה בזמן מסויים בלי ספק מעדיף את המשחק באותו הכדור על המלכות והוא בהיותו בגיל צעיר בזמן סכלותו בשני הדברים יחד, כמו שאנו מעדיפים היום התענוג הגופני על הנפשי".
בהמשך, כתב הרמב"ם שיש ללמוד דבר זה גם ממה שאנו רואים בעולם הזה - אנשים מעדיפים להתאמץ מאוד כדי להשיג הנאה שהיא רוחנית יותר כמשרה או כבוד. ומכאן יש ללמוד - "כל שכן אותו התענוג לא יתחלק ולא יתואר ואין למצוא משל להמשיל בו אותו התענוג אלא כמו שאמר הנביא, מתפלא מעצמתו - מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך" [הקדמה לפירוש פרק חלק].
שאלות לדיון
א. עד כמה צריך האדם לעסוק ביומיום ב"עולם הבא"? האם יש בזה סיכון מסוים?
ב. מדוע עשה ה' שהאדם לא יוכל להשיג ולהבין לגמרי את מציאות "העולם הבא"?
הלכות תשובה (טקסט, ביאורי מילים וכותרות) ניתנו באדיבות 'מפעל משנה תורה'.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
