ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פסחים
הרשב"ם (ק ע"ב ד"ה ידי; קא ע"א ד"ה ה"ג) כותב שהטעם ששינוי מקום מצריך לברך מחדש על האוכל הוא היסח הדעת, וכן כותבים התוס' (ד"ה כשהן). יש לעיין בסברא זו, האמנם כל שמשנה מקום בהכרח מסיח דעתו, והרי במקרה המובא בברייתא, שיצאו להקביל פני חתן ודאי נתכוונו לחזור ומדוע יש בכך היסח הדעת? נראה לבאר בפשטות, שבגלל שבד"כ בשינוי מקום יש היסח הדעת חכמים תיקנו שבשינוי מקום יש לשוב ולברך, ולא מבררים בכל מקרה לגופו אם היה היסת הדעת או לא.
נעיין כעת בדין ברכה אחרונה ולאחר מכן נשוב לברר אם טעם זה מוסכם, וכן נבהיר יותר את המשמעות של היסח הדעת. הגמרא מביאה ברייתא ההולכת בשיטת רב ששת, ואומרת שאם חבורה אכלה דברים הטעונים ברכה במקומם ויצאה לקראת חתן וחזרה, אם השאירו שם זקן או חולה אין צריכים לשוב ולברך, אולם אם לא השאירו, כשהם יוצאים צריכים ברכה למפרע וכשהם חוזרים צריכים ברכה לכתחילה. בעל המאור (יט: בדפי הרי"ף בסוגיית פורס מפה ומקדש) מוכיח מכאן שכאשר משנה מקומו חייב קודם לברך למפרע ורק אח"כ יברך תחילה וימשיך בסעודתו, ומנמק ש"לא מצינו ברכת המזון אחת לשתי ברכו המוציא", ומקשה מכאן על הרי"ף הסובר שהפורס מפה ומקדש צריך לשוב ולברך המוציא, שהרי אם כן היה לו לברך גם ברכהמ"ז, אלא על-כרחך שחזר לקביעותו ולכן גם אין לברך ברכת המוציא.
הר"ן הקשה עליו מהסיפור בדף קג ע"ב, ששם אמימר שהתארח בירך מחדש ברכת הגפן על כל כוס יין שקיבל משום שלא ידע מראש שיקבל עוד והריהו נמלך על כל כוס וכוס, ולא משמע שבירך גם מעין שלוש לאחר כל כוס. וכן הוכיח מחולין קז ע"ב שהשמש מברך על כל פת ופת משום שהוא נמלך, ולא משמע שיברך כל פעם ברכהמ"ז. הר"ן לא התייחס לראייתו של המאור, אולם התוס' שהוכיח אף הוא כר"ן מהמקורות הנ"ל, הקשה מהגמרא בסוגייתנו ויישב שכוונת הברייתא אצלנו היא רק שלכתחילה בדברים הטעונים ברכה במקומן נכון לברך ברכה אחרונה לפני שיוצא שמא ישכח ולא יחזור, שכן אי אפשר לברך במקום אחר, ומדברי הר"ן (כ ע"ב סוד"ה לא) על סוגייתנו מוכח שגם הוא הבין כתוס' שזהו רק דין לכתחילה. הראב"ד הוסיף והקשה על המאור, שהרי מצאנו שברכהמ"ז אחת עולה גם לאכילת פת שבירך עליה המוציא וגם לאכילת דייסא שאכל בתוך הסעודה שטעונה ברכת מזונות וכן לתאנים וענבים שבסעודה שטענים ברכת העץ. לכאורה קושיית הראב"ד אינה מובנת, שהרי ודאי המאור באומרו שאין לברך ברכהמ"ז על שתי ברכות המוציא אינו מתכוון לומר שזו סיבה טכנית שאין הדבר אפשרי, אלא יש בכך טעם, ובפשטות הטעם הוא שגם לברכה הראשונה וגם לאחרונה יש אותם גדרים, ולכן אם לענין הראשונה נחשב כמתחיל כעת סעודה חדשה וצריך לברך על כל סעודה בנפרד כך גם לענין האחרונה זוהי סעודה בפני עצמה וצריך לברך על כל סעודה בנפרד, וכן מוכח מהר"ן שבהביאו נימוק המאור הוסיף "וכיוון שאינו צריך ברכה למפרע, אלמא לקבעיה קהדר ולא צריך לברוכי המוציא", ואם כן לא קשה מתאנים באמצע סעודה, שהרי שם ודאי זוהי סעודה אחת ופשוט שברכת המזון תועיל לכל מה שאכל בסעודה, ואולי מטעם זה הר"ן לא הקשה כראב"ד. אך נראה שכוונת הראב"ד להקשות, שאם יש לברך על תאנים באמצע סעודה, על-כרחך שאינם נחשבים כחלק מהסעודה אלא כדבר בפני עצמו 1 , ואם כן לסברת המאור גם בכך ברכת המזון לא צריכה לפטור את התאנים. נותר לנו ליישב את המאור מקושיות הר"ן והראב"ד.
והנה הרמב"ם (ברכות ד, ג) פוסק כרב ששת לגבי שינוי מקום וכותב שהפוסק סעודתו והולך לבית אחר או שיצא וחזר צריך לברך למפרע על מה שאכל וחוזר ומברך בתחילה המוציא ואחר כך יגמור סעודתו. ולעומת זאת בהמשך הפרק (ז) לגבי היסח הדעת כותב שאם גמר בלבו מלאכול או מלשתות ואח"כ נמלך לאכול או לשתות אף ע"פ שלא שינה מקומו חוזר ומברך, וכאן לא הזכיר שצריך לברך גם למפרע. ועל-כרחך חילק בין היסח הדעת לשינוי מקום. ונראה מכך שלדעתו הטעם שבשינוי מקום צריך לשוב ולברך אינו מטעם שהסיח דעתו אלא משום שזו נחשבת סעודה חדשה. כשמסיח דעתו ואח"כ נמלך אין כאן שתי סעודות שונות אלא אותה סעודה אלא שבהסחת הדעת ניתק עצמו מהברכה הראשונה ולכן צריך לשוב ולברך (ויתבאר יותר בסמוך) אולם בשינוי מקום הואיל ונחשב כשתי סעודות שונות צריך גם לברך על כל אחת מהן ברכה אחרונה בנפרד. בכך יש ליישב גם את המאור, ולומר שסבר כרמב"ם, ואין כוונתו שלעולם לא שייך שתהא ברכת המזון על שתי ברכות המוציא, אלא שלגבי שינוי מקום וכן לגבי פורס מפה ומקדש אם אנו מצריכים ברכה תחילה מחדש ודאי הטעם הוא שאנו מחשיבים זאת כשתי סעודות שונות, שהרי היסח הדעת לא היה כאן (בפורס מפה ודאי כוונתו היתה להמשיך לאכול לאחר הקידוש, וכן בשינוי מקום עיקר חידוש הסוגיא הוא במקרה שלא התכוון לסיים סעודתו, שהרי בהתכוון להפסיק צריך לשוב ולברך ברכה ראשונה אף אם לא שינה מקומו), ואם אלו שתי סעודות יש לברך גם ברכה אחרונה. הר"ן עצמו הקשה מדין היסח הדעת משום שחלק על הרמב"ם וסבר שגם שינוי מקום הוא מטעם היסח הדעת או שמודה שינוי מקום אינו מדין היסח הדעת אלא מדין סעודה נפרדת אך סבר שגם היסח הדעת נחשב כסעודה חדשה ולא רק כניתוק מהברכה הראשונה, וכך מבואר בדבריו על סוגייתנו (כ ע"ב), שהוכיח מהדין הנאמר לגבי היסח הדעת, שאין צורך לחזור ולברך ברכה אחרונה, שהוא הדין לגבי שינוי מקום שבדברים שאינם טעונים ברכה במקומם לא צריך לברך למפרע אפילו לכתחילה ש"הרי אין לך עקירות שהוא סילוק יותר מנמלך". לגבי קושיית הראב"ד יש ליישב את המאור, שבתאנים באמצע סעודה ודאי נחשב כסעודה אחת אף אם צריך לברך בנפרד ברכה ראשונה.
דרך נוספת ליישב שיטתו היא כשיטת התוס' רי"ד. התוס' רי"ד מוכיח מסוגייתנו שאף על ארבע כוסות הואיל ומברך על כל כוס וכוס צריך לברך גם מעין שלוש לאחר כל אחת מהן. הטעם שמברכים על כל כוס הוא בפשטות מדין נמלך והיסח הדעת, ואם כן סובר התורי"ד שאף לגבי היסח הדעת אכן צריך לברך למפרע ולא רק תחילה, וכך כותב בפירוש לגבי דין נמלך בסיפור בדף קג ע"ב שהבאנו למעלה, שאכן אמימר בירך לאחר כל כוס מעין שלוש, שלא כהבנת הר"ן והתוס', ומסתמא כך יבאר גם לגבי שמש בחולין קז ע"ב.
יש לעמוד על משמעות היסח הדעת ולהבין מדוע לרוב הראשונים היא מצריכה רק ברכה ראשונה ולא אחרונה. ביארנו למעלה שבהיסח הדעת אינו מתחיל אח"כ סעודה חדשה אלא רק מנתק עצמו מהברכה הרשונה. מה הכוונה שמנתק עצמו מהברכה? האם חייב כל הזמן לחשוב על הברכה? ודאי שלא. היסח הדעת פירושו שמסיח דעתו מהסעודה ומתכוון להפסיקה, והואיל והברכה הראשונה אינה יכולה לחול על כל הסעודות שיאכל בעתיד הרי שבכוונתו להחילה עד סוף הסעודה הראשונה, וברגע שהתכוון להפסיק הסעודה מיד פקעה תקפות הברכה, ואולם אם יימלך וישוב לאכול לא תהיה זו סעודה חדשה מכל מקום הברכה הראשונה תלויה בדעתו עד מתי תחול ולכן הואיל והסיח דעתו פקעה ושוב אינו יכול לאכול ולהסתמך עליה, אולם הברכה האחרונה אינה תלויה בדעתו אלא הואיל ובמציאות הכל סעודה אחת עליו לברך ברכה אחת על הכל.
המלחמות כותב בדעת רב ששת ש"אין שינוי מקום מטעינו ברכה לאחריו בין שחזר למקומו בין שאכל במקום אחר אלא בדברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומות, מפני הטעם דילמא ממשיך ולא הדר לברוכי בדוכתיה". כלומר, מעיקר הדין שינוי מקום לא מצריך ברכה לאחריו (שלא כרי"ד ובעה"מ), אך בדברים הטעונים ברכה במקומם עליו לברך לאחריו מחשש שמא לא יחזור לברך במקומו. בשונה מדעת התוס', שזו רק עיצה טובה, לדעת הרמב"ן חכמים תיקנו כתקנה מחייבת לברך ברכה אחרונה, וכתוצאה מהתקנה הסתיימה סעודתו, ולפיכך אפילו אם כבר עקר ללא ברכה וחזר למקומו, לא ימשיך לאכול עד שיברך ברכה אחרונה ולאחריה ברכה ראשונה, למרות שכעת לא קיים כלל החשש.
הרשב"ם לכל אורך הסוגיא מבאר שמחלוקת האמוראים לגבי שינוי מקום אינה עוסקת רק בעקרו וחזרו למקומם הראשון כמקרה המובא בברייתא אלא גם בממשיכים לאכול במקום החדש, ואף בכך סובר רב חסדא שבדברים הטעונים ברכה במקומם אינו צריך לשוב ולברך. כן גם דעת התוס' (ד"ה אלא) שדימה בין סוגייתנו למחלוקת בסוגיא הקודמת בגמרא אם המקדש בבית הכנסת יצא ידי יין ויכול לשתות בביתו ללא ברכה, וכן דעת ראשונים נוספים, אולם רבנו דוד והמאירי חולקים וסוברים שסוגייתנו עוסקת דוקא בחוזר למקומו, אך במקום החדש מודה רב חסדא שצריך לשוב ולברך. אם הטעם להצריך ברכה מחודשת הוא שההליכה למקום אחר גורמת להיסח הדעת, אין טעם לחלק בין אם חזר למקומו הראשון לבין המשיך לאכול במקום החדש, שהרי בין כך ובין כך כבר הסיח דעתו. לכן נראה שהלכו בשיטת הרמב"ם שהטעם אינו היסח הדעת אלא ששינוי המקום גורם להחשיב המשך סעודתו כסעודה חדשה ונפרדת. עוד יתכן, שהטעם בסוגייתנו העוסקת בחזר למקומו הראשון הוא אכן מטעם היסח הדעת, אלא שבמקרה שלא חזר למקומו הראשון נחשב כסעודות נפרדות ולכן צריך לכל השיטות לחזור ולברך. סיוע לדרך השנייה יש להביא מדברי רבנו דוד, שכתב שבדברים שאינם טעונים ברכה במקומם אם עקר וחזר אינו צריך להקדים ולברך ברכה אחרונה אלא רק ראשונה, והוכיח זאת כר"ן בק"ו מהיסח הדעת, שהרי "אין לך עקירות יותר משינוי הדעת". משמע שמדמה שינוי מקום להיסח הדעת, ואם כן דוקא במקרה שאינו שב למקומו הראשון סובר שיש כאן טעם נוסף מצד סעודה נפרדת.
לגבי החילוק בין דברים הטעונים ברכה במקומם לשאינם טעונים מצאנו מחלוקת בהגדרתם, ומחלוקת נוספת בטעמי החילוק. הרשב"ם מגדיר שכל המאכלים שיש להם ברכה מיוחדת נכללים בדברים הטעונים ברכה במקומם, ולפיכך אף יין בכלל, ואילו רוב הראשונים נוקטים שרק לחם וחמשת מיני דגן כלולים בכך אך יין לא.
בטעם החילוק כתבו רש"י והר"ן שבטעונים ברכה במקומם הואיל והיה צריך לברך במקומם ולא בירך אלא הלך למקום אחר לסעוד, ודאי הלך על דעת הקביעות הראשונה. כלומר, אם סיים סעודתו והלך יצטרך לחזור אך אם ימשיך לסעוד במקום החדש יוכל לברך שם משום שגם שם נחשב מקום אכילה, וא"כ אם הלך ללא ברכה מסתבר יותר שהתכוון להמשיך לאכול במקום אחר ולברך שם. הברכת אברהם מתקשה מדוע באינם טעונים ברכה במקומם צריך לשוב ולברך, הרי למרות שבמקרה זה אין ראיה שלא סיים מכל מקום גם אין ראיה שלא סיים, שכן הואיל ורשאי לברך במקום החדש יתכן שהתכוון להמשיך לאכול ולברך שם. ועונה ששינוי מקום נחשב כעקירה והיסח הדעת אלא אם כן מוכח שמתכוון להמשיך סעודתו.
התוס' (ד"ה אלא) הקשו על דעת הרשב"ם שיין נכלל בדברים הטעונים ברכה במקומם, שלדעתם לא מובן מהי קושיית הגמרא על ר' יוחנן מהברייתא ששינוי מקום צריך לברך, הרי ר' יוחנן עסק ביין הטעון ברכה במקומו ולא בכל דבר, ואם כן ניתן להעמיד הברייתא בשאינם טעונים. הרש"ש (ד"ה קשיא לר"ח) מוכיח מכאן שהתוס' אינם מנמקים כרש"י והר"ן אלא לדעתם הטעם שבטעונים ברכה במקומם לא צריך לשוב ולברך הוא שהם חשובים, כלומר יש להם קביעות סעודה, ולפיכך לא נעקרת בקלות סעודתם ושינוי מקום לבדו אינו עוקר, שהרי לנימוק רש"י אין כל קושי מר' יוחנן, שהרי שם מדובר שקידשו בבית הכנסת וודאי לא שתה כל אחד כשיעור, וממילא אין על כך ברכה אחרונה ולא שייך טעמו של רש"י שהואיל ולא בירך מוכח שלא התכוון לסיים סעודתו, אלא על-כרחך הבינו שהטעם הוא מפאת חשיבותם ובכך אין הבדל בין אכלו ושתו כשיעור לפחות מכשיעור. יתירה מזאת, הרש"ש הוכיח מקושיות התוס' שכן גם דעת הרשב"ם , כי אחרת התוס' לא היו מקשים עליהם, ואף שלפנינו מופיעה ברשב"ם סברת "הואיל", ודאי לא הופיעה בגירסא שהיתה לפני התוס' אלא תלמיד הוסיפה ע"פ דברי רש"י והר"ן. למעלה הבאנו את שיטת הרמב"ם, שטעם הצורך בברכה אינו מצד היסח הדעת אלא מצד סעודה נפרדת. מסתבר שגם הוא ינמק את החילוק בדעת רב חסדא כתוס' מצד חשיבות, שהרי סברת הואיל שייכת רק אם נאמר שהטעם הוא היסח הדעת, שאז סברת הואיל מלמדת אותנו שבמקרה זה ודאי לא הסיח דעתו.
לסיכום, בטעם הדין ששינוי מקום מצריך לברך שוב תחילה ראינו כמה שיטות. לדעת הרשב"ם והתוס' משום היסח הדעת, ולדעת הרמב"ם משום שאלו סעודות נפרדות. המאירי ורבנו דוד הלכו בדרכו של הרמב"ם או שסברו שבמשנה וחוזר למקומו הטעם הוא היסח הדעת ובממשיך במום החדש הטעם הוא שאלו סעודות נפרדות. בדעת המאור העלנו שיתכן שסובר כטעם הרמב"ם או שסובר כטעם הרשב"ם אלא שסובר כתורי"ד לענין ברכה אחרונה בהיסח הדעת.
לגבי ברכה אחרונה, דעת התוס' והר"ן אינו צריך לשוב ולברך אך בדברים הטעונים ברכה במקומם עיצה טובה שיברך קודם שיעקור שמא ישכח. לדעת המלחמות מחשש זה חכמים תיקנו שחייב לברך, ולפיכך אפילו אם עקר ללא ברכה וחזר צריך קודם לברך למפרע ורק אח"כ לברך ברכה ראשונה. לדעת הרמב"ם צריך לברך למפרע, ולא פירש טעמו. לדעת המאור ותורי"ד צריך לברך משום שאין ברכהמ"ז אחת על שתי ברכות, כלומר, במקום שנחשב כסעודה נפרדת וצריך שוב לברך ברכה ראשונה כך נחשב כסעודה נפרדת לענין שצריך לברך קודם ברכה אחרונה על הסעודה הקודמת. לדעת תורי"ד כך הדין גם בהיסח הדעת, ובדעת המאור ניתן לומר שסובר כרי"ד וניתן לומר שמחלק בין שינוי מקום להיסח הדעת כפי שמחלק הרמב"ם.
ובחילוק בדעת רב חסדא בין דברים הטעונים ברכה במקומם לשאינם טעונים, רש"י והר"ן מנמקים מטעם שמוכח שאין בדעתו לעקור סעודתו, והרש"ש מוכיח שדעת התוס' והרשב"ם שהטעם הוא חשיבות מאכלים אלו, ומסתבר שכן ינמק הרמב"ם, ונפק"מ בין הנימוקים לענין מאכל חשוב אך פחות מכשיעור.
^ 1.וודאי לא עלה על דעת הראב"ד שכוונת המאור שזהו דין טכני ללא טעם, אחרת היה מקשה בפשטות מכך שהמברך העץ על תפוח ואח"כ אדמה על בננה יכול לברך פעם אחת בורא נפשות על שתיהן.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.
חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.
שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.
לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
