ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- גיטין
קפצה ידה
התוס' בשם ר"י ור"ת מעמידים את המקרה שמגורשת באופן שכבר בעת שנתן בידה את הגט לא יכול היה למשוך אליו, כגון שידה היתה סגורה ודחק הגט לתוכה או שהגט היה כבד מאוד ואם ימשוך במשיחה היא תיקרע, אולם אם בעת הנתינה בידה יכול למשוך אלא שמיד לאחר מכן קפצה ידה בכח, אין זה מועיל ואינה מגורשת, משום שנחשב שהיא עשתה את מעשה הנתינה ודינו כדין "טלי גיטך מעל גבי קרקע" שאינה מגורשת בגלל שהיא עושה את מעשה הנתינה.
הרא"ש , בשונה מהתוס', כתב שר"י חולק על ר"ת וסובר שגם במקרה שנתן לידה ואחר כך קפצה את ידה מגורשת, והוכיח ר"י את דבריו מכתובות פו ע"ב שהנותן גט לאשתו ואומר לה שלא תתגרש עד לאחר שלושים יום מגורשת, ומסתמא מדובר אף אם בינתיים הניחה אותו ברשות הרבים ושוב נטלתו, ולא נחשב כטלי גיטך מעל גבי קרקע משום שתחילת הנתינה הייתה ממנו ואין עיכוב בכך שהיא גמרה את הנתינה.
כך כתב גם הר"ן בשם ר"י וכן בחידושים המיוחסים לריטב"א (חידושים מכת"י בהוצאת מסד הרב קוק), והם הוכיחו זאת מכך שלא גרע מ"ערק לה חרציה ושלפתיה", כלומר שקירב לה את מותניו והיא שלפה ונטלה את הגט, שמבואר בדף עח ע"א שמגורשת הואיל והוא סייע בנתינה. הרא"ש דחה את ראיית ר"י כפי שיובא בהמשך. הר"ן כתב שלמעשה גם ר"י חשש לשיטת ר"ת וכתב שיש לתת את הגט ביד פתוחה או לתוך חיקה כדי שהבעל יגמור את כל הנתינה בעצמו.
סברת ר"ת
התוס' מנמקים את שיטת ר"ת שאינה מגורשת משום שהווי כמו טלי גיטך מעל גבי קרקע, כלומר החיסרון הוא בנתינה. כך עולה גם מדברי הרא"ש שדחה את ראיית ר"י מ"הרי את מגורשת לאחר שלושים יום", ששם בתחילה כבר הייתה נתינה גמורה, אך אצלנו כל עוד המשיחה בידו לא נחשב נתינה כלל וכשהיא קפצה ידה עשתה בעצמה את כל הנתינה. הרא"ש כתב מצד אחד שבאומר לאחר שלושים יום כבר הייתה נתינה גמורה ומאידך אצלנו לא הייתה נתינה כלל על ידי הבעל, ויש לעיין מה יהיה הדין במקרה שהייתה חצי נתינה על ידי הבעל והאשה גמרה, ונראה שכדי ליישב לשיטתו את המקרה של "ערק לה חרציה", צריך לומר שבכך מגורשת, ודווקא כשהיא עושה את כל הנתינה אינה מגורשת.
הריטב"א והר"ן , לעומתם, מביאים נימוק מעט שונה בדברי ר"ת, וכותבים שאינה מגורשת משום שאם היא קפצה את ידה אין זו נתינה אלא כעין גזילה. וכנגד זה, בהסבר ר"י אינם מבארים כרא"ש שמועיל הואיל ומספיק שהבעל יתחיל את הנתינה, אלא בהתאם להסברם בר"ת שהבעיה היא מצד "כעין גזילה", מסבירים שלר"י היא מגורשת משום שקפצה את ידה מרצון הבעל, ולכן אין זה כעין גזילה.
כאמור, הרא"ש הביא בתחילה כראיה לשיטת ר"י את הגמרא בכתובות שאדם יכול לגרש לאחר שלושים יום, ואילו הריטב"א והר"ן הביאו ראיה מהגמרא בעמוד הקודם שערק חרציה מועיל. נראה שההבדל נובע ממחלוקתם בהבנת מחלוקת ר"י ור"ת. הריטב"א והר"ן שהבינו שנחלקו אם בקפיצת ידה של האשה נראה כעין גזילה לא יכלו להביא ראיה מהגמרא בכתובות לפי ששם כל מעשה הנתינה נעשה על ידי הבעל וודאי לא נראה כגזילה, ואילו לפי הרא"ש שנחלקו אם יש חיסרון בנתינה של הבעל כל שיש עיכוב הלכתי בחלות הגט כגון מחוסר כריתות יש מקום להוכיח משם שאף שהבעל עשה את כל הפעולה מכל מקום עדיין לא חל הגט ובינתיים עד החלות כבר הניחה על הקרקע ונטלתו משם. ולפי דחיית הרא"ש לא כל עיכוב הלכתי נחשב לחיסרון בנתינה אלא דווקא משיחה בידו, אך כשנתן לגמרי אלא שיש עיכוב בחלות אין פסול.
אך עדיין צריך להבין מדוע הרא"ש לא הביא ראיה מערק חרציה. שאלה זו מתעצמת לאור ההלכה בה דנים התוס' בסיום דבריהם וכן מובאת ברא"ש בסי' ה. התוס' כותבים שגם במקרה שאין משיחה אלא בכל מקרה שאדם נותן גט לאשה צריך להיזהר שתהא יד האשה פתוחה עד שיניח כל הגט בידה כי אם תקפוץ את ידה בעוד שהבעל אוחז בראש הגט אין זה גט כמו גט בידה ומשיחה בידו. אולם התוס' מסיימים שלמעשה נראה שכשר כי לא גרע מערק חרציה שכשר למרות שביד הבעל להדק מותניו באופן שלא תוכל ליטול הגט, ומכל מקום המחמיר תבוא עליו הברכה. יש מקום להתבונן אם כוונת התוס' כעת לחזור אף מדבריהם לגבי משיחה ולחלוק על ר"ת, ואכן כך משמע מ התרומה (הל' גיטין סי' קכג), אולם מלשון התוס' שלפנינו משמע יותר שכוונתו לחזור רק מהמקרה הרגיל שנותן את הגט מידו לידה וקפצה ידה ואילו במקרה של ר"ת שהותיר משיחה בידו וקפצה ידה עדיין סבור שפסול, וכך מוכח שהבין הרא"ש, שהרי בסי' ה פסק שבנותן מידו לידה וקפצה ידה כשר והוכיח זאת מערק חרציה ואילו בסי' ז הביא את מחלוקת ר"י ור"ת ושם לא הביא ראיה מערק חרציה אלא רק מהנותן גט לעוד ל' יום, ואף דחה ראיה זו עד שהטור (אה"ע סי' קלח) הבין שהרא"ש פוסק כר"ת. אם כן הוא ודאי סבור שגם ר"ת מודה בנתן מידו לידה.
אם כן, צריך להבין מדוע לפי הרא"ש אין מקום להביא ראיה מערק חרציה. ונראה שיש לחלק לדעתם בין בעל הנותן גט מידו לידה שזה כשר משום שכך היא דרכה של נתינה בין שני אנשים, ולכן בכל מקרה שהאיש והאשה פועלים יחד במעשה הנתינה אין בעיה, והלכה זו מוכחת מערק חרציה. אולם במקרה של משיחה בכל זאת יש בעיה משום ששם אין שותפות במעשה הנתינה אלא יש עיכוב הלכתי הגורם לנתינה לא להיחשב כנתינה ולבסוף האשה מסירה את הגורם המעכב, ולכן דווקא מקרה זה בעייתי יותר משום שאז נחשב שהאשה עשתה את כל הנתינה.
נראה שבדרך זו הולך התורת גיטין (בדיבורו על התוס'), שביאר שהחילוק הוא אם האשה עושה את מעשה הלקיחה באותו רגע שהבעל עושה את מעשה הנתינה, שאז כשר, ואילו אם הבעל גומר חלקו ואחר כך האשה גומרת את חלקה פסול. ובפשטות סברתו היא שכשעושים יחד זוהי דרך נתינה ואין חיסרון בכך שהאשה שותפה במעשה הנתינה, ואילו כשהבעל גומר חלקו ועדיין הגט לא בידה ואחר כך האשה משלימה את המעשה יש חיסרון בנתינה מצד הבעל. אמנם התוס' סיימו שגם בנותן גט בעוד ידו אוחזת בגט המחמיר תבוא עליו הברכה, ואם כן הבינו שיש מקום לדמות למקרה של משיחה יותר מאשר למקרה של ערק חרציה, ונראה שהצד לדמות למשיחה הוא שגם כאן כבר הניח בידה לגמרי וגמר חלקו בנתינה אלא שעדיין אגיד גביה, בשונה מערק חרציה שגומר את חלקו לגמרי ברגע שמעביר לידה, כי ברגע שאוחזת הגט בידה ונחשב ברשותה כבר לא יצליח למנוע ממנה את לקיחת הגט על ידי הידוק מותניו. לדרך זו דרך נתינה אינה מועילה להכשיר, משום שלא כתוב "ונתן לה" אלא "ונתן בידה" ומשמע שיש כאן דרישה מיוחדת שהבעל יעשה את כל הנתינה, ולכן צריך שברגע מעבר הגט לרשותה הגט לא יהיה אגיד גביה.
הטור (אה"ע קלח) פסק בעקבות אביו לחלק בין המקרים, ו הבית יוסף תמה מדוע, והדרכי משה יישב שבמקרה של משיחה מדובר שקפצה ידה מעצמה שלא מרצון הבעל ולכן אינה מגורשת, ואילו במקרה שנתן גט בידה מדובר שאמר לה מרצונו שתקפוץ ידה ולכן מגורשת. אך לכאורה חילוק זה מתאים לשיטת הר"ן והריטב"א שהפסול נובע מצד שהווי כגזילה, אולם לשיטת הרא"ש נראה לכאורה לחלק כפי שכתבנו, ואם כן אין חילוק בין קפצה מרצונו לקפצה שלא מרצונו (חילוק שלא מוזכר בטור ולכן יש בו דוחק) אלא החילוק הוא בין נתן את הגט לידה תוך שהוא אוחז בגט לנתן בידה תוך שהוא אוחז במשיחה. הר"ן והריטב"א כן הקשו מערק חרציה משום שלשיטתם היה מקום לומר שכל חלק מהנתינה שהיא עושה לבדה נראה כגזילה, אך לפי דחייתם יש להסתכל על כל המעשה ולא על כל חלק בנפרד, וכאשר הוא מסייע והיא משלימה ברצונו ודאי אין זה כעין גזילה.
סתירה בשיטת ר"י
כפי שראינו, התוס' כתבו בשם ר"י שסובר כר"ת שאם קפצה יד אינה מגורשת ואילו הרא"ש והר"ן כתבו בשמו שחולק על ר"ת וסובר שמגורשת. הב"ח (אה"ע קלח) מיישב שהתוס' כתבו כן משום שלמעשה גם ר"י חזר בו וחשש לשיטת ר"ת, כפי שכתב הר"ן בשמו. הקרבן נתנאל (אות ז) דוחה תירוצו וכותב שצריך לומר שאין הכוונה לאותו ר"י אלא אחד מהם כוונתו לרבנו יונה וכד'. הב"ש (קלח ס"ק ב) מחלק בין אם קפצה ידה בעוד הבעל אוחז בגט, שאז טרם נסתיימה הנתינה ולכן נחשב שגם הבעל שותף בנתינה, לבין מקרה שהבעל כבר לא אוחז בגט, אלא מיד כשסיים לאחוז בו קפצה ידה, וכן אם אינו אוחז בגט אלא במשיחה, שאז הבעל כבר גמר את הנתינה ונמצא שהיא גמרה את הנתינה לבדה ולכן אינה מגורשת, ור"ת חולק ופוסל בשני המקרים.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
