ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- עצמאות וגאולה שלמה
- תקופתנו בתהליך הגאולה
- ספריה
- מועדים
- לזמן הזה - יום העצמאות
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
מי שלא ראה את מורנו ורבנו הרב צבי יהודה זצ"ל שמח בשמחת יום העצמאות, לא ראה שמחת יום העצמאות מימיו. ביום העצמאות עיניו של הרב צבי יהודה האירו, ופניו קרנו משמחה עצומה שמילאה את כל ישותו. אילו זכינו והיה מורנו ורבנו הרב צבי יהודה כאן אתנו בשמחת יום העצמאות של שנת היובל, היינו רואים את הרב צבי יהודה בשיא חדש של התרוממות רוח, של אושר אין קץ, בהלל והודאה לד' אלוקינו אשר הראנו את ידו הגדולה בתקומת עם ישראל ומדינתנו. אני נזכר במורנו ורבנו הרב צבי יהודה, מפני שהוא ידע לבטא בצורה המושלמת ביותר את שמחת יום העצמאות, כשמחה של מצוה, שמחה של אמונה בד' הנובעת מראייה עמוקה של המשמעות הרוחנית של מדינת ישראל.
הניצוץ היהודי
עצם קיומו של עם ישראל בכל הדורות הוא בגדר תופעה על טבעית. זהו נס. עם ישראל בין העמים הריהו ככבשה בין שבעים זאבים, הרי אין לכבשה שום סיכוי לשרוד! ובכל זאת עם ישראל ניצל ומתקיים. "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם" (הגדה של פסח). עם ישראל מפוזר ומפורד בין העמים ובכל זאת הוא לא נטמע ביניהם. הוא לא נכחד. מגרשים אותו מארץ לארץ והוא איננו מוצא מנוח לכף רגלו, כופים עליו להמיר את דתו והוא איננו נכנע, "כל כלי יוצר עליך לא יצלח" (ישעיהו נד, יז), כי הלב היהודי חזק כצור וגם אם נתכסה הניצוץ היהודי הכמוס בלב, הוא לא כבה. גם באלה שהתרחקו או אפילו המירו את דתם, כביכול, הניצוץ היהודי בוער בתוכם פנימה, כאותו יהודי שהתנצר בצעירותו מסיבות כלכליות ובמשך השנים היה אישיות מרכזית בעיר קוזניץ בקרב האוכלוסייה הנוצרית ונבחר שם לראש העיר. מהיהודים התרחק כמו מאש. כאשר פלשו הנאצים לקוזניץ הם תפסו אותו והעמידו אותו בניסיון האם הוא התנצר באמת. הם הדליקו מדורה, לקחו ספר תורה ואמרו לו: אם תזרוק את ספר התורה לאש ותשרוף אותו - תינצל. השיב להם המומר: לא אעשה זאת. לא אשרוף את ספר התורה, אפילו אם תהרגו אותי. אני יהודי. הנאצים היכו אותו כדי שישליך את ספר התורה לאש והוא בשלו, וכך הוא נהרג על קידוש ד'. על אנשים אלו דרשו חכמים את הפסוק: "וירח את ריח בגדיו" (בראשית כז, כז), "אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו" (סנהדרין לז, א), גם בתוך תוכם של הבוגדים קיימת הנקודה היהודית כמו שאומר המדרש על יוסף משיתא שהיה בזמן חורבן הבית. יוסף היה עבריין שהיה משתף פעולה עם האויב. כאשר כבשו האויבים את הר הבית, הם חששו להיכנס לבית המקדש ואמרו: יכנס אחד היהודים תחילה. אמרו ליוסף: היכנס אתה ומה שתוציא משם יהיה שלך. יוסף נכנס והוציא את מנורת הזהב. אמרו לו: דבר יקר כזה לא יכול להיות בשבילך, תיכנס פעם שניה ומה שתוציא עכשיו יהיה שלך. ואז לפתע התעורר בו הזיק היהודי הפנימי והוא לא רצה להיכנס יותר. הבטיחו לו סכום של כסף גדול ולא רצה להיכנס. אמר: "לא די שהכעסתי לאלוקי פעם אחת, לא אכעיסנו פעם שניה" (ע"פ בראשית רבה סה, כב). התחילו לחתוך את גופו במסור והוא היה מצווח ואומר: "אוי ווי, אוי ווי, שהכעסתי לבוראי". כך הוא הדבר. הניצוץ היהודי בוער בליבם גם של הבוגדים, כביכול, והנקודה היהודית הזאת חזקה מכל ועומדת מול כל הרוחות שבעולם. הלב היהודי המאמין עמד בכל הצרות, הביזיונות, ההשפלות, האינקוויזיציות, הפוגרומים, עלילות הדם, השואה, ולא נכנע. תמיד האמין שתבוא עת גאולה והאמונה הזאת נתנה לו את הכח להמשיך ולהתקיים. והנה הגיעה השעה אשר כה יחל לה והוא החל להתעורר לשוב לארצו, לבנות ולהיבנות בה.
תקומת מדינת ישראל כקידוש ד'
כאשר קמה מדינת ישראל לרבים היו ספקות אם המדינה תוכל להחזיק מעמד נגד כל האויבים אשר קמו עליה להילחם בה. איך נעמוד מעטים, חלשים, שרידי השואה כנגד רבים המצוידים בנשק רב? מדינת ישראל הקטנה הייתה ככבשה בין זאבי טרף ומאז ועד היום המדינה עומדת במלחמה על קיומה, מול האויבים המנסים להשמידה וגם מול הידידים כביכול, אשר עינם צרה בתקומת המדינה ובתקומת עם ישראל. והמדינה לא רק מחזיקה מעמד אלא מתקדמת, מתחזקת, מתעצמת בקצב לא נורמלי, מנוגד לכל היגיון כלכלי, ביטחוני ומדיני. היא מתחזקת בניגוד לכל התחזיות אשר חזו לה לאורך חמשים השנים, מתקיים בה "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א, יב), מי עיוור ולא יראה כי יד ד' עשתה כל זאת.
אכן, לא רק עצם תקומתה והמשך קיומה של מדינת ישראל היא קידוש ד' המגן עלינו מכל צרינו, אלא תקומתה של מדינת ישראל, מדינת היהודים, גם מהווה את ההוכחה הגדולה ביותר של אמיתות תורת ישראל ונצח ישראל. בימי גלותנו ושפלותנו הצביעו עלינו הנוצרים והמוסלמים ואמרו כי עם ישראל סיים את תפקידו. הנוצרים אמרו שהם הממשיכים האמתיים של עם ישראל ואילו עם ישראל עצמו נידון לעונש לשפלות, לצרות מפני שהוא הרג את אלוהיהם, ולכן הוא יסבול לעולם ואין לו תקומה. גם המוסלמים טענו שהנביא שלהם הוא הנביא האחרון והוא מתווה את הדרך הממשיכה את תורת ישראל, ואילו עם ישראל סיים את תפקידו בעולם. והנה, עם ישראל חוזר לארץ ישראל, מקים מדינה ומתעורר לחיים בניגוד לאמונתם. הם טענו שלעם ישראל אין תקומה והנה "עם ישראל חי" ואי אפשר לרשת את החי, ומפני שתקומת עם ישראל מנוגדת לתפיסת הנצרות והאסלאם, הם מנסים לעצור את התהליך הזה, וזהו שורש הסכסוך בין ישראל לערבים ובין ישראל לעולם הנוצרי. הווה אומר: בעצם הקמת מדינת ישראל מתקדש שם שמים כי מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי והעם היהודי הוא נושא את דגל שם ד' בעולם גם על ידי אנשים, מעטים או רבים, שאצלם הנקודה היהודית מכוסה. וגם אם יש יהודים רבים, שכביכול, מתכחשים לתורה ולאמונה, בעיני העמים האחרים עם ישראל הוא עם התורה, עם ישראל הוא עם ד', כי הגויים מסתכלים על הנקודה היהודית הפנימית. הם סבורים שכל יהודי רוצה בבניין בית המקדש וגם אם הוא מצהיר שאינו רוצה, אין להאמין לו כי במוקדם או במאוחר תתעורר בו הנקודה היהודית והוא יחזור לאמונתו, כי זה הטבע הפנימי השורשי של היהודי שהוא אינו משתנה, כך חושבים הגויים.
כנראה לרעיון זה התכוון ה"הפלאה" בסוף מסכת כתובות (קי, ב) כשדרש על דברי חז"ל: "כל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה", ואמר שהפירוש הוא ש"כל הדר בארץ ישראל" אפילו שהוא פורק עול מצוות הוא "כמי שיש לו אלוה", וכל הדר בחוץ לארץ אף על פי שמקבל עליו עול מצוות הוא כמי שאין לו אלוה, והוא התכוון כנראה לכך, שמי שדר בארץ ישראל הוא ממשיך את הקיום של העם היהודי ובמוקדם או במאוחר גם אם היום מתכחש לאמונתו, בסופו של דבר הוא יתעורר.
כעת, בהגיענו ליובל שנים, עם ישראל צועד בבטחה בדרך גאולתו אל גאולתו השלימה. זכינו אנחנו למה שלא זכו גדולי ישראל: אמוראים, גאונים, ראשונים ואחרונים. זכינו לבוא לארץ ישראל, מקום שלא זכו להגיע אליו משה ואהרן, שלא זכו להגיע אליו אביי ורבא, שלא זכה המהר"ל, הבעל שם טוב והגאון מוילנא. והננו מלאי תודה לריבונו של עולם, אלוקי ישראל, אשר גאלנו והוציאנו משעבוד לגאולה, והביאנו לארץ ישראל, וכאן בארץ ישראל הוא נושא אותנו כנשר את גוזליו, ומקרב אותנו אליו, ונותן לנו לב חדש ורוח חדשה, ומקבץ נידחנו מארבע כנפות הארץ, וכן יגאלנו גאולה שלמה בקרוב ברחמים רבים. אמן.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
