ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- וירא
במה גדול אברהם מאותם עובדי אלילים אשר "ההתמכרות העמוקה שלהם לעבודה זרה ניצחה גם את רחמי הורים ותשם את האכזריות על בנים ובנות למידה קבועה בעבודת המולך" (הראי"ה קוק, איגרות ראי"ה, ב, איגרת שעט, עמ' מג)?
שאלה נוספת, שמופנית הפעם כלפי הקב"ה, בלשונו של ר' יוסף אבן כספי: "כיצד יצוונו הא ל לעשות תועבה כזאת?".
ועוד שאלה: התקשורת בין ה' לאברהם הייתה פתוחה וגלויה (ראו למשל בפרק ט"ו את תגובות אברהם על הבטחת הזרע שנשנית אך לא מתקיימת ועל הבטחת הארץ שאינה חד-משמעית, וראו בפרק י"ז את תגובת אברהם על הבטחה הנראית כבלתי סבירה, ובעיקר הסנגוריה האמיצה והעיקשת שלו על אנשי סדום), והנה מצוּוה אברהם לשחוט את בנו ואינו אומר ולו מילת הסתייגות אחת?!
תשובות שונות ניתנו לשאלות אלה, ונתמקד בתשובת המדרש המובאת ברש"י: "אחר הדברים האלה – אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר (להקב"ה): מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד" (רש"י לבראשית כב, א). לכאורה טענת השטן נכונה. זכה אברהם לנס והוליד בן, ואין מילת תודה אחת, שלא לדבר על קורבן תודה, רק "ויעש אברהם משתה גדול ביום היגמל את יצחק". ובכל זאת הפירוש מוזר, וכי הקב"ה מנהל את עולמו לפי גחמותיו של השטן?
מהו שטן? "אמר ריש לקיש: הוא שטן הוא יצר הרע" (ב"ב ט"ז ע"א). עתה נחזור לפירוש רש"י ונתרגם אותם ללשון פסיכולוגיית המעמקים. "אחר הדברים האלה" – אחר דבריו של יצר הרע של אברהם, אחר הרהוריו על עצמו. בפרק הקודם לפרק העקדה מסופר על הצלחה מלאה של אברהם: נולד לו בן משרה, הוא נפטר מבן האמה, כרת ברית שלום עם אנשי הסביבה ויכול כבר להתמסר כולו לייעודו: "ויטע אשל בבאר שבע, ויקרא שם בשם ה' א ל עולם" (בראשית כא, לג). אברהם הגיע ממש אל המנוחה ואל הנחלה, אך דווקא אז הרהורים קשים חובטים בו. ביטחונו האישי בטוהר אמונתו מתערער, והוא מתייסר: האמנם נאמנותי לה' היא שלמה, בלא כל פנייה אישית? ההצלחה הזאת, השכר המופלא הזה, האם אינם מהווים חיץ ביני ובין א לוהיי?
ביניים: משתוקק לניסיון
ואז באה אליו התשובה הא לוהית: אני נותן בך אמון מלא, אתה אינך בטוח באמונתך, ובכן עשה מעשה שיוכיח לך שאתה באמת ירא א לוהים. הרי בעולם האלילי הסובב אותך, הקרבת בן לאליל נחשבת לשיא הנאמנות. עשה גם אתה כמותם, הקרב לי את בנך את יחידך אשר אהבת, את יצחק.
פירושו של רש"י מבוסס על תפיסה מיוחדת של הביטוי "אחר הדברים האלה" – אחר הדיבורים האלה, הדיבורים הפנימיים של אברהם. וכדברי הזוהר (בראשית, לך-לך ע"ז ע"ב): אין אתערותא דלעילא שלא קדמה לה אתערותא דלתתא. אין אדם מובל לעשייה גדולה בלא כל התחשבות ברצונו. אין אדם נדרש למעשה אולטימטיבי בלי שתהיה לו נטייה אישית, מודעת או לא מודעת, להשתתף בעשייה הזאת.
הצדיק האמיתי, המאמין הגדול, מרגיש את עצמו כל העת נתבע על ידי הא לוהים. ביסוד נפשו יש הכנה תמידית להתנסות. הוא פונה כמעט בכמיהה: "בחנני ה' ונסני" (תהילים כו, ב) ואכן "ה' צדיק יבחן" (תהילים יא, ה). אך יש סכנה בעמדה הזאת של הצדיק: בַצורך הבלתי פוסק להפגין את נאמנותו לא לוהיו עלול להתערב רגש נרקיסיסטי – ראה כמה אני מוכן להקריב.
וילך אברהם "ויקח את המאכלת לשחוט את בנו", כלומר לתת לעצמו הוכחה לנאמנותו לה'. באותו רגע באה ההוראה הא לוהית האמיתית: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" (בראשית כב, יב). ההוראה הראשונה "העלהו שם לעולה" (בראשית כב, ב) ביטאה למעשה את רצונו של אברהם. ההוראה השנייה "אל תשלח ידך אל הנער" היא המבטאת את רצונו של הא לוהים. אברהם נדרש לוותר על רצונו, ובלשון נופל על לשון – להקריב את רצונו. ואברהם לא שחט! הוא הבין ששחיטת הבן הייתה צורך שלו ולא צורך של הא ל. הציות להוראה "אל תשחט!" הוא הביטוי האמיתי לאמונה בה'.
המשמעות של קיום מצוותו של ה' היא האמונה, ולא ההתלהבות להוכיח לעצמך את אמונתך. גדולתו של אברהם היא לא בכך שהיה מוכן לשחוט, אלא בכך שהוא ויתר על ההזדמנות להיראות כגדול המאמינים ולא שחט. בראייה תת-הכרתית מעמיקה מסתבר שקורבן אדם הוא ביטוי לסיפוק יצר אגואיסטי אפל ולא ביטוי לאמונה צרופה.
מעובד מתוך הספר 'זכר לעולם בריתו', אסופת מאמריו של מו"ר אבי פרופ' אלעזר טויטו זצ"ל, שיצא לאור לאחרונה על ידי מכללת אורות ישראל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
