בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • הקרקע והפירות
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
4 דק' קריאה
"הננו הולכים ומתקרבים אל תקופת הגדלות שבגילוי מלֹא ערכה של הארץ בהופעת תקפה וקיומה של מצוות השמיטה והיובל כמאמרה ובשלמותה ואמתתה" (הרצי"ה קוק בהקדמתו לספר 'שבת הארץ').
בגיליון 'בשבע' 616 מי' במרחשוון תשע"ה כתב מכובדי הרב יהושע בן מאיר, שהראי"ה קוק פתר את הבעיות הנובעות משנת השמיטה על ידי שימוש בהיתר המכירה. לדבריו, הרב קוק כמעט שלא עשה שימוש בפתרון של אוצר בית דין, ואם עשה, עשה זאת רק בנוסף להיתר המכירה.
והנה, אם כוונתו של הרב בן מאיר ללמדנו מידע היסטורי, הרי שכנים דבריו. אולם, אם בכוונתו לטעון שהיתר המכירה הוא הפתרון הרצוי גם בימינו ואין צורך בשימוש באוצר בית דין, לדעתי יש כמה שינויים משמעותיים בין הזמנים השונים. ברצוני לטעון כי אין שום ספק שלאור שינויים אלו אוצר בית דין הוא פתרון עדיף מבחינה הלכתית ורוחנית על השימוש בהיתר המכירה.
כבכל נושא הקשור לגאולתם של ישראל עלינו לפעול עם א ל. אנו עוסקים בבניין התורה העולה ומתפתחת. אנו עוסקים ביישוב הארץ, בביטחונה וברווחתה. אנחנו לא מחכים למשיח בלבד, אלא עוסקים בבניין אומה ברוח ובגשם. גם בעניין שנת השמיטה עלינו להמשיך ולפעול על מנת לקיימה כהלכתה, ולו רק מפני הסיבה שבעזרת ה' כבר בשמיטה הבאה נזכה שתחול מצווה זו מדאורייתא לכל השיטות, והיתר המכירה לא יוכל להיות מיושם בה.
היתר המכירה הוא פתרון עוקף שמיטה. אנחנו מוכרים את הקרקעות על מנת שמצוות השמיטה לא תחול על קרקעות אלו. בפירות אין קדושת שביעית, ומלאכות מסוימות מותרות בקרקע, משום ששנת השמיטה לא חלה על הקרקעות. וכמו שכתב הרב בן מאיר במאמר הנ"ל: "בכתביו של הרב ניכר היטב כאבו על שעליו להפקיע את מצוות השמיטה על ידי מכירת הקרקעות".
אם אנחנו מעוניינים לחזור ולקיים את שנת שמיטה בפועל, הרי שהפתרון היחיד לשיווק ולשינוע פירות שביעית ממקום למקום הוא הפתרון של אוצר בית דין.
נבאר מעט את הדברים. המתבונן במסכת שביעית, העוסקת במלאכות האסורות בשביעית, ימצא כי הפעולות בזמן המשנה ובזמננו הן אותן הפעולות - חרישה, גיזום, זיבול, ריסוס וכדומה. כמו כן דיני קדושת שביעית נשארו כשהיו, מה מותר ומה אסור לעשות בפירות. אך יש שוני גדול בין המציאות העולה מתוך דיני המשנה למציאות ימינו, והוא בריכוזיות גידולי הפירות והירקות. בעבר 97 אחוזים מהאוכלוסייה עסקו בחקלאות. אולם כיום רק כמחצית אחוז מן האוכלוסייה, כ-40,000 איש, הם חקלאים. הגידולים השונים מפוזרים ברחבי הארץ, ואין יכולת לאדם הפרטי להיכנס לשדה חברו ולקחת את פירות האדמה הנצרכים לו. היתר אוצר בית דין נועד בדיוק למטרה זו. ההיתר הוא להעביר פירות שביעית הפקר מהשדות לתוך העיר, ולאפשר לתושבי העיר ליהנות ולאכול מפרי האדמה. באופן הפעולה הזה מותר לגבות כסף בעבור הטיפול בפירות, קטיפתם, הפקת השמן והיין והעברתם לעיר.

השינוי הגדול: הקמת מדינת ישראל
נקודה נוספת שהשתנתה היא הקמת מדינת ישראל, והתבססותה מבחינה כלכלית. על מנת לבאר ולפשט את הדברים, ננסה להבהיר את העניין דרך תקנת מכירת חמץ. מכירת חמץ נתקנה בעיקר לאור המצב שבו יהודים עסקו בייצור ומכירת יי"ש שהיה מקור פרנסה חשוב ומרכזי. השמדת היי"ש לפני פסח הייתה עלולה לגרום לשבר כלכלי נוראי. בוודאי שהיתר זה הוא הלכתי ואיתן. אך כיום, בשנת תשע"ה, אם יהודי שמרוויח כ 10,000 שקלים בחודש ויש לו דברי חמץ בשווי של כעשרה שקלים ישאל את הרב האם להשתמש בדרך ההלכתית של מכירת חמץ על מנת להימנע משריפתו, מה יאמר הרב? הרב יאמר לו: שרוף את החמץ. מכירת חמץ לא נתקנה למקרה כזה. לכתחילה יש ללכת בדרך המלך של השבתת החמץ, רק במקרה של הפסד מרובה ראוי להשתמש בדרך ההלכתית של מכירת החמץ, העוקפת את מצוות "תשביתו" והאיסור של "בל ייראה ובל יימצא".
חשוב להבין, שבגלל הריכוזיות של החקלאות, החקלאי הפרטי דומה היום לבעלי מבשלות השיכר ובתי המרזח שבגללם חידשו הפוסקים את מכירת החמץ. החקלאי הבודד יתקשה או לא יוכל להתמודד עם השמיטה בלי היתר המכירה. אולם הציבור יכול בלא קושי לקיים מצווה זו.
התוצר של החקלאות במדינה עומד על 17 מיליארד שקלים, פחות משני אחוזים מהתל"ג של מדינת ישראל, אשר עומד על יותר מ 900 מיליארד שקלים. בהשקעה של כאלפית מתקציב המדינה, העומד על יותר מ 400 מיליארד שקלים, הציבור יכול לדאוג לקיומה של מצוות השמיטה כהלכתה. המימון הציבורי, שפירושו השתתפות של כל אחד מאזרחי המדינה בעלות של כשני שקלים לחודש, או בהחלטה של גביית 5 אגורות מכל ליטר דלק וכדומה.
אי אפשר להשוות בין המצב הכלכלי בתרס"ט, אז היישוב היה בחרפת רעב ובסכנה קיומית, ובין שנת תשע"ה, בה תקציב המדינה עומד על יותר מ 400 מיליארד שקלים מדי שנה. אם היינו באים לגאון עוזנו מרן הרב קוק זצ"ל ואומרים לו, כבוד הרב, לשמור שמיטה כהלכתה יעלה אלפית מתקציב המדינה, האם הוא היה ממשכן נפשו על היתר המכירה וגורם להפקעת מצווה כזאת?
בנוסף לכך, בזמן הראי"ה רוב העבודה בחקלאות הייתה עבודה עברית. כיום המצב הוא שרובה המוחלט של העבודה החקלאית נעשית על ידי פועלים שאינם בני ברית. ישנם גידולים רבים שפתרון אוצר בית דין אינו ישים בהם כמו חיטה וירקות במחצית השנייה של השנה, ועוד בעיות נוספות שאין המקום לפורטן.
הראי"ה חיפש פתרון כללי שיפתור את כל בעיות השמיטה, וממילא התייתר הצורך בשימוש באוצר בית דין. אך בימינו, כשהמציאות שונה, מתאפשר לנו לחשוב גם על פתרונות נוספים, כאלו שאינם עוקרים את מצוות השמיטה אלא מאפשרים את קיומה.

המדינה - בית הדין האידיאלי
מי שמעיין בתוספתא שמביא הרמב"ן בעניין אוצר בית דין רואה ששליחי בית דין היו קוטפים את הפירות, מביאים אותם לעיר, עושים מהם יין וכדומה, ומחלקים אותם בערבי שבתות לכל תושבי העיר. מהתוספתא משמע שהמימון לעובדי בית הדין הגיע מבית הדין, והפירות חולקו חינם לתושבי העיר. מהיכן היה כסף לבית הדין לממן את הפועלים? נראה שהכסף הגיע מן הציבור שמימן את בית הדין. זהו המקום שהמדינה, כמדינה יהודית, צריכה למלא את תפקידה כבית דין, שאחראי על חלוקת פירות וירקות בחינם ולכל הפחות בזול (על פתרון זה הארכתי ביתר פירוט בבמות אחרות).
ערכי מצוות השמיטה הם מחד "ושבתה הארץ שבת לה'", ומאידך "ואכלו אביוני עמך". חלוקה של יין, פירות וירקות במחיר מוזל לכל האוכלוסייה, בנוסף לערכה הגדול של מצוות השמיטה, מהווה סמל חשוב להיותנו מדינה יהודית. חלוקת הפירות היא לכל עם ישראל. אין כאן תקציב סקטוריאלי שמיועד לדתיים, לישיבות, לבתי כנסת וכדומה. הציבור כולו נהנה מן הכספים שנגבו, וכל נצרך מקבל את מזונו הבסיסי בשנת השמיטה. בימים אלו של פערים חברתיים, יוקר המחייה וקיטוב בעם, יש הזדמנות להתחיל להנחיל מצווה קדושה זו.
אין בהצעה זו פתרון לכל בעיות השמיטה, בוודאי לא במאמר קצר זה. אולם אי אפשר להישאר בפתרונות עוקפי שמיטה של מכירת האדמות לנוכרים או קניית הפירות עצמם מנוכרים מבלי לעשות כל מאמץ לחידוש קיומה של מצווה יקרה זו.
עלינו להתעורר ולהבין שב"ה זכינו לברכת ה', לשפע אלוקי המאפשר חשיבה על שמיטה ממלכתית שבה שותף העם כולו ושראויה לצביונה היהודי של המדינה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il